טוף, אני יודע שלקח לי הרבה זמן להגיע לשלב ה"בואו נספר על החתונה", והאמת היא שלא ברור לי כמה זמן ייקח לי לסיים את הפוסט (או מה אני הולך לכתוב בכלל), אבל "הבטחתי ולכן אקיים", ואני גם רוצה להעלות תמונות, וזה לא "פוטובלוג", ולכן דרוש שיהיה טקסט מסביב לתמונות 
אגב 1: כדי לא להפוך את הפוסט הזה לכבד מדי, מה שאומר שנים של טעינה, כל התמונות מופיעות בלינקים, ועם הגולשים הסליחה... 
אגב 2: כל התמונות פה צולמו על ידי בני משפחה במצלמות דיגיטליות. ביום שישי הגיעו התמונות מהצלם, ואחרי שאני אסרוק את הראויות לכך, הן תועלינה פה גם כן.
אגב 3: הפוסט התחיל את דרכו ביום חמישי, וסיים את דרכו היום (יום ראשון) 
אז ככה...
האמת היא שהיום עצמו, יום ראשון, התגלגל לו בעצלתיים, תוך שאני מסתובב קצת בעיר כדי לקנות לוונדי מתנה קטנה, לעשות כמה סידורים, וכדי לדאוג שיקשטו את הרכב...
בסביבות 17:00 הגיעו סוף סוף הצלמים (מרעננה) ואחד מהם לקח את וונדי "לסבב צילומים" והשני לקח אותי.
לא, לא הצטלמנו יחד, משום שאצל דתיים (אשכנזים בעיקר) נהוג שהחתן והכלה לא נפגשים שבוע לפני החתונה, או ליתר דיוק - לפני החופה.
למה?
כדי להגביר את הגעגוע, ולהפוך את המפגש מתחת לחופה ליותר מרגש.
בינינו?
זה עובד 
לקראת 17:45 סיימנו את הצילומים וגיסי רונן, שנטל על עצמו את תפקיד הנהג (ועוד אינספור תפקידים אחרים בארגון החתונה) ואני נסענו לחנות פרחים, ומשם אל האולם.
כשהגענו בשה 18:30 לאולם, גיליתי שאת כסא הכבוד של וונדי הציבו בכניסה לאולם, ומאחר והיא כבר הגיעה, לא ממש יכולתי להיכנס לאולם, מכיוון שאסור לי לראות אותה טרם החופה (כפי שצויין לעיל). חיש מהר מיקמתי עצמי על תקן מאבטח בשערי הגדר המקיפה את הגן, וקיבלתי באופן אישי את האורחים, שראו זאת (כמובן) ככבוד גדול בשבילם... לא ממש שינה להם שהחתן מקבל את פניהם כי פשוט אין לו משהו אחר לעשות, והם התעקשו שלא לתת לעובדות לבלבל אותם 
בסביבות 19:30 הגיע הרב קוק, רבה של רחובות, ואבא של וונדי ואבא שלי, שני העדים ואנוכי התיישבנו לכתוב את הכתובה, בזמן שוונדי אמרה את "ברכת הכלה" (האמת, אין לי מושג אם היא עשתה את זה באותו רגע ממש, אבל אני משער שכן
)
כשסיימנו את תפילת ערבית ניתן האות לתחילת הבלאגן...
אבא שלי, אבא של וונדי, ודוד שלה ליוו אותי אל וונדי הישובה בכסאה, תוך שאני (קצר רוח כתמיד) מנסה לזרז אותם 
מה שכן, בניגוד לכל התחזיות, האיחולים (והאִיוּמים), הייתי צלול לגמרי, או לפחות לא פחות מבדרך כלל, "והתלוצצתי עם רופאיי"...
כיסיתי את פניה של וונדי בהינומה, ומשם המשכתי אל החופה... כאשר הגעתי לשם, "הוּבלה" לשם גם וונדי, ואז התחיל "הטקס הגדול", תוך שמדי פעם, אבל רק מדי פעם, אפילו אני הצלחתי לשמור על "ארשת של רצינות" 
ברגע שנגמרה החופה, וונדי ואני ברחנו לנו "לחדר הייחוד", שם הצלחנו לראשונה לאכול משהו לאחר יום של צום... אבל בינינו? מי בכלל היה מסוגל לאכול עם כל ההתרגשות הפוסט-חופתית? 
אחרי איזה 40 דקות התחילו לשגע לנו בשכל שנצא כבר (ולא תאמינו כמה מהר שהזמן הזה עבר) ואז חזרנו אל האולם, לריקודים ולבלאגן... 
את הערב "הקפיצו" צמד ה-DJ's אייל חדד ואיציק מצרפי, שלפחות לעניות דעתי (הקובעת
) עשו עבודה מעולה, תוך שהערב מתחיל במוזיקה חסידית קופצנית, ומסתיים בדיסקו קופצני עוד יותר, ורק מדי פעם וונדי ואני מצליחים קצת לנוח (1, 2, 3)... אחרי המנה (הקולינרית) הראשית, אבא שלי נשא דברים, האחיות שלי שרו, אני קצת (הרבה) דיברתי, אחות של וונדי דיברה גם היא, "וגולת הכותרת" (ולא אכפת לי שאני לא אובייקטיבי) היתה הריקוד (סלסה, דהה) שוונדי ואני רקדנו לעיני הקהל הרחב... (1, 2, 3)... אה, ושימו לב לחולצה שאני לובש בקטע הזה... 
לתמונה הזו אין כל כך קשר למשהו מסוים, אבל זה נראה ממש חמוד (לדעתי), איך אחותי, על תקן טינקרבל, מעיפה "אבק פיות" על וונדי 
וזהו בערך...
החתונה הסתיימה באנרגטיות רבה, תוך שנועה מקטרת לי שלא היה בכלל סלסה (סורי, גם לי זה הציק), ובכלל - הכל שמח 
סיימנו סבב צילומים עם המשפחה של וונדי ועם המשפחה שלי והתעופפנו לנו למלון "גני דן" באשקלון, ובהמשך - לשבוע של "שבע ברכות", אבל על כך: בפוסט אחר! 
ומאחר ואין הנחתום מעיד על עיסתו, ואין הנשוי מעיד על אישתו: הנה מה שכתבו פמה והחתולה על החתונה... 