הריבים עם אמא שלי לא פוסקים והתדירות רק גדלה.

היא רבה איתי, רבה עם אבא שלי, רבה עם אחותי, עם גיסתי ועם מי לא...

לי קשה להתמודד עם כמות הלחצים והמתח שקיימים בבית, תוסיפו על זה את החוסר אמונה שיש לה בי...

ההורים שלי קיבלו במתנה בקבוק יין לאחד מחגי תשרי, הגיוני ומקובל, אבל אני ביקשתי שהבקבוק הזה יצא מהבית כי לפעמים כשאני נכנס לדיכאונות שלי ופותח את המקרר והבקבוק מציץ לי שם מול העיניים הוא קורץ וקורא לי, המחלה (ההתמכרות) משתגעת.

הבוקר השיחה היתה כזו:

- "אמא, הבקבוק יין מפריע לי, אני רוצה לצאת לזרוק אותו בפח הגדול."

- "למה? שתלך אחר כך לקחת אותו ולשתות?!"

כאילו, מאיפה היא מביאה את זה?! היא מודעת להשלכות של המילים שלה?

וכשאני אומר לה שזה מעליב היא יורדת עלי ואומרת שאני נעלב מכל דבר.

קשה לה להבין שמבחינתי כל יום הוא מלחמה ויום שאני לא חושב על סמים או שתיה הוא יום מבורך לא חשוב כמה חרא היה לי באותו יום.

וזו ממש לא פעם ראשונה ויש עוד המון דוגמאות שהיא פשוט יורדת עלי חזק על הקטע הזה.

- "אני מפחדת להשאיר אותך לבד בבית כי אולי אתה תל לעשן."

- "לך! תשתמש ותשתה! צא עם החברים הנרקומנים שלך! לא אכפת לי!"

- "לך, תמשיך להיות נרקומן כמו שתמיד היית!"

זה פוגע, זה מעליב...

בשביל לרצות אותה שפכתי את היין לכיור והריח עשה לי רע...

אני רוצה להתפרק, אני רוצה לשכוח הכל ולשתות או להשתמש אבל אני גם יודע שאסור לי כי אצלי זה לא יהיה חד פעמי ואצלי זה לא יגמר בכוס אחת או שתיים או ראש אחד או שתיים, החד פעמי הזה יהפוך לעוד הרבה פעמים ויכול להיות פתח לשימוש סדיר ורציף מחדש...

אני לא יכול להיות פה אבל חייב...

אין לי כוחות כבר.