החיים בכסא גלגלים

אני באמת מצתערת ומבינה שממש הדאגתי כמה אנשים טובים אז באמת סליחה

אז מה קורה איתי ?  האמת שלא משהו. התקופה האחרונה שעברה עלי היתה לא קלה בכלל. אפילו קשה . הסתגרתי בתוך עצמי ולא ממש היה לי חשק לכתוב בבלוג .

אז מה קרה.

לפני חודש וקצת אני וגיא נפרדנו. זאת לא היתה מריבה ועשינו את זה יפה. ובהחלטה משותפת שלנו ואני יודעת גם עכשיו שזה היה הצעד הנכון אבל זה עדיין כואב. כואב מאוד וקשה לי כל כך.

בשבוע הבא הינו אמורים לחגוג שנה יחד אבל עכשיו כלום.

אני יודעת שזה היה נכון לעשות את זה. במציאות שנוצרה היחסים שלנו היו בלתי אפשריים. אני התקדמתי מהר מאוד עם החזרה בתשובה. וגיא למרות שהוא לחא התנגד ואפילו התחיל לקיים כמה דברים אבל מבחינתו זה מספיק ואין לו כוונה בשלב הזה להתקדם יותר. אין לי כעס עליו. הוא הקריב בשבלי מעל ומעבר. בכלל כל הקשר שלנו היה הקרבה ענקית מצידו. אני תמיד אזכור אותו כי הוא היה הראשון שנתן לי להבין שגם אם אני נכה עדיין יכולה להיות לי אהבה. זאת היתה אהבה נפלאה ובכמעט שנה שלנו יחד הספקנו המון. זאת היתה התקופה הכי יפה בחיים שלי. אולי אפילו יותר יפה מהתקופה שלפני הנכות. אבל הכל נגמר. חזרתי להסתגר. חזרתי לבכות הרבה. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה. יודעת שזה ניסיון. ושהכל מאת ה' יתברך ושאני צריכה לעבור אותו אבל עדיין קשה לי

לאחרונה אני מרגישה מוגבלת מאוד. מוגבלת יותר מאי פעם. שוב מתביישת בעצמי. מתביישת להראות את עצמי על הכסא גלגלים .

אני חייבת לעשות משהו עם עצמי .

אני לא יודעת אם אעדכן פה הרבה בקרוב אבל אשתדל

                                 רעות