ביום
שישי, ידידה הזמינה אותי לייעץ לה בקניית מחשב.
אני
עם תמימותי פגשנו אותה בחנות המחשבים הגדולה.
ואז
זה התחיל, זה לא אדום מספיק וההוא שבפינה בטוח שהמסך שלו מסנוור.
המחשב
נראה כבד מידי, יקר מידי, מיושן מידי ועוד...
ואני
ממשיך איתה ולא קולט.
היא
לא כזאת, ובכלל, מה פתאום היא צריכה מחשב חדש?!
הנוכחי
שלה אמנם לא הכי מעודכן, אך תמיד היא הסתדרה איתו יפה.
בסוף
הרמתי ידיים והצעתי לשתות משקה.
אחרכך,
ממש בדרכנו החוצה, חלפנו ליד חנות המותג של הרשת הפורטוגלית "החתול
השחור" (Gato preto).
חנות
שכל מוצריה הם לבית הרומנטי. הכול עם
עיצוב חתולי כזה או אחר.
כמובן
שנכנסנו, כי ידידתי מאוד רצתה לרכוש כריות
חתוליות לספה שלה שבסלון.
בזמן
השיטוט בפינותיה היפות של החנות, עברה השיחה באופן טבעי לענייני חתולים. ומהר מאוד לכיוון של חתולים חסרי בית, ועוד
יותר לגורים מסכנים שמתגוללים יתומים בקרנות רחוב.
ואני
עדיין בתמימותי, משיב לה כמה החיים לא מפנקים את החיות העירוניות, אך עדיין אני מאמין
שעניי עירי קודמים.
ליוויתי
אותה למכונית, וכשהגענו היה נדמה ששמעתי קול יללת חתול חלשה.
היא
פתחה את הדלת ואז ראיתי את שני הגורים עם עיניהם הכחולות מבקשות.
ובאחת,
קלטתי איך מוּנְפּלתי עלידי ידידתי הטובה.
היא ידעה, כי רק אם אראה אותם אאמצם אל חיקי וביתי. כלכך רכים ושבריריים הם נראו. אני מתאר לעצמי שאמא שלהם הייתה פתרון הרבה
יותר טוב, אך היא נדרסה סמוך מאוד לביתה של הידידה.
וכך
היה. עתה בביתי מסתופפים שני גורי חתולים
זעירים בני חמישה שבועות.
שניהם
מכמירים כל לב. לבנים ג'ינג'ים.
אחד
גדול יותר והרפתקן שייקרא כאן רינו, והשני קטון במעט שמגלה ניצני חוכמה ייקרא טינו.
חיי השתנו מיום שישי בערב. שוב בגילי
המופלג, אני מכין פורמולות ומחמם בקבוקים.
מזל שחיתולים לא בעסקה.
כלכך הרבה שנים עברו מאז שג'ייסון הייתה מביאה לי כנפי ציפורים כתשורה.
כנראה שהגיעה הזמן לפתח מערכת קשרים גם עם טינו ורינו.
הנה
הוא טינו אתמול בלילה מביט באמונה...
