כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוקטובר 2004
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
נפרד ונשארים
יש בי משהו אחר שמחפש את הדרך לנייר. רוצה לשיר. רוצה לספר. רוצה להמשיך.
ואני בנחת אומר לו שיחכה. שימשיך להיבנות בי. כל היום כך. אני מנסה לכתוב משהו אחד ומשהו אחר כאילו ניכתב בעצמו.
בסוף התפשרנו. אני אפרסם את מה שאני בוחר. ובזמן שאני בוחר.
בינתיים אספר כאן על זוטות. כלכך קטנות שאני זקוק להתקרב אליהן. ממש ממש קרוב כדי לראות כמה גדולות הן.
יום אחרון של שעון קיץ. הלילה אנו נפרדים. אתם ואני. שוב שעה אחת תפריד בינינו. בשעה שלוש בבוקר אני ארוויח עוד שעה של כתיבה. תהיה לי שוב השעה שתיים בבוקר.
כשהתחיל הקיץ. אז ירדנו מההרים לביתנו שליד הים. רק עד לסתיו... כמו בשנה שעברה. והשנה התחברנו לבית כאן יותר מאשר בשנה שעברה. אני בניתי את חיי כאן ומאוד לא ראיתי את עצמי חוזר לאינטנסיביות של הכפר בהרים. רוזנה כמובן, פסעה במשעול החזרה לכפר הולדתה. קשה עליה הפרידה מכל הנזקקים לה. ממשפחתה. רק ארבעים דקות נסיעה ופער כלכך גדול.
קצת התווכחנו ופעם אחת גם ממש רבנו. ואני השלמתי.
השבוע הגיע אביב חדש בעיצומו של הסתיו המוקדם שירד עלינו. כל הצמחים פורחים שוב. האוויר קר. הגשמים הגיעו. אך הצמחים בשלהם. פורחים. צימחי הקיץ מוציאים ענפים חדשים ועלים רכים. אפילו הגפן מניצה עלים חדשים. תופעה.
אתמול והיום חוגגת כאן סערה סתווית. מהסוג הפרוע. סערה נערית שלא עושה חשבון. האוויר רוקד בכל הכיוונים. הגשם יורד בעליצות שאין בגשמי החורף. הלכנו היום לטייל בחולות הים הרטובים ולהירטב מהגלים הנשברים על פנינו. היה נפלא. נשטפנו מבפנים ברסיסי מלח שוצף.
בערב, ממש אחרי שהחשיך, חזרנו הבייתה. הכניסה לחום הבית דרך גל הפרחים המדיפים ניחוחות אביב הייתה מהממת.
לפתע, רוזנה תופסת אותי בנחישות. מסובבת אותי, ומצמידה אותי אליה ומנשקת אותי עמוק וארוך. נשימתי נעתקה.
לאחר הנצח המתוק הזה. אני פוקח עיניים מול חיוכה המאיר, והיא לוחשת אליי.
נשארים בבית. כי פה יש אביב תמיד...
לקח לי כמה שעות להתגבש לידי צורה של איש שמח
| |
מאי וחליל
בתקופה האחרונה חזרתי לספריו של חליל ג'יבראן. שוב. תמיד אני לוקח את ספריו כציוד חובה למסעותיי. בתקופות הכי קשות של חיי נעזרתי בתמימות הישרה והישירה של סיפוריו. היא סייעה בידי לשמר את תמימותי שלי. לא לאבד אותה מול הציניות שגאתה בחיי.
הסיפור המלהיב ביותר, ואולי התומך בי ביותר, היה סיפור אהבתו שלא מומשה. אחת האהבות המפעימות ביותר שסופר עליהם, אהבתם של מאי זיידאה וחליל ג'יבראן. אהבה של תחילת המאה שעברה. בין שני סופרים. הוא מחלק זמנו בין ניו-יורק לבוסטון והיא בין קהיר לבירות. אהבה גדולה שהולידה סיפורים ואגדות. קשרו להם הילה מיסטית אגדתית.
והם אף פעם לא נפגשו. ולו פעם אחת. רק חליפת מכתביהם היא בניין אהבתם.
ניכתב על אהבה זו ספר ("מאי וג'יבראן" / ג'מיל ג'אבר). לאחר מותו של חליל פירסמה מאי כמה ממכתביו אליה. באחת הטרילוגיות שכתב ג'יבראן תרגם אנטוני פריס כמה ממכתביו של ג'יבראן אל מאי. המכתבים מתארים את צמיחתה של אהבתם לאורך 18 שנים.
במכתבו האחרון אליה מ- 1930, חודשים ספורים לפני מותו, הוא כותב:
"נועדתי לחיות ולכתוב ספר – רק ספר אחד קטן – נולדתי לחיות ולסבול ולבטא מעופה של מילה אחת, ואיני יכול להישאר דומם עד שהחיים יבטאו מילה זו מבעד לשפתיי. לא עמדתי בכך משום פטפטנותי. זהו קלוני, ואני מלא צער משום שהמשכתי בפטפוטיי עד שהם החלישו את כוחי. כאשר הייתי מסוגל לבטא את האות הראשונה של מילתי, נפלתי לאחוריי על גבי ואבן ממלאת את פי... מילתי עדיין בליבי, והיא חיה ומרפרפת בכנפיה. אני חייב לבטאה, בכדי לסלק עם ההרמוניה שלה את חטאיי שפטפוטיי יצרו.
הלפיד חייב לצאת מאשר נחבא."
ולמה נזכרתי דווקא בקטע הזה היום. משום המנגינה ששוררה לנו אביה. נזכרתי בחליל אשר לא הצליח לבטא את האות הראשונה. נוכחתי במנגינתה של אביה אשר מתבטאת בצלילות נהדרת.
וכמו שכתבה לי אביה: "כי הניגון הזה נכתב לפני זמן מה אך לא היה שלם ואתמול... נכתב בהרמוניה"
תודה לך שיכול אני להקשיב לך. להסתייע.
| |
אמא
היום הפלגתי בזכרונותיי לאימי. כאב החסר הוא חריף. חסר לי המגע של מבטה. של אצבעותיה הנמשכות על עורי.
חליל ג'יבראן, איבד תוך שנה ומחצה את אחותו, אחיו ואימו האהובה. את אימו הוא העריץ עד מאוד.
תירגמתי בחופשיות קטע ממכתב שלו, מתוך A Second Treasury of Kahlil Gibran:
המילה היפה ביותר על שפתיו של אדם. אמא, אין יפה כקריאה אמא שלי. מלאה בתקווה ואהבה, מתוקה ונדיבה, הבאה מעומק הלב.
אמא היא הכל – היא נחמתנו בעת צער, תקוותנו בזמן מצוקה, וכוחנו בעת חולשה. היא מקור לאהבה, לחמלה, לאהדה, ולסליחה.
הוא אשר איבד את אימו אבדה לו נשמה טהורה שברכה ושמרה אותו.
אני מתגעגע אמא
אלך להכין את העוגה שלך הזיכרון שלי אותך
| |
יִצְחַק
אֲפִילוּ שֶׁהַיּוֹם אַיִל לֹא בָּא מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם
אֲפִילוּ שֶׁעַתָּה עָקְדוּ אוֹתְךָ כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ
אֲפִילוּ שֶׁשָּׁתַקְתִּי אִתְּךָ יִצְחַק הָיִיתִי
דרכי שלי מכאן לזכור
| |
בין איש לאיש
כמו דוגמא לאחי היקר טליק.
אני מביט באיש השוכב על הפוטון. עור אפור. רזון של מות נסוך על פניו. עיניו שקועות איפושהו מאחור.
הוא מוכר לי. אך יותר מכל מוכר לי מה שמתחולל במחשבתו. ליבו כואב לי יותר מכל.
הוא הוכרע מרצונות. מרצון הוריו. ממאוויי החברה. חברותיו ואישתו גם הם לא טמנו ידם ורצונותיהם בצלחת. ואולי בעיקר מרצונותיו שלו.
הוא ניסה לחיות את הקיים. את היש. דווקא הצליח בכך בעיסוקיו בעבודה. לא הצליח בכך בחייו. נכשל.
המתח שהלך ונבנה במשך ימים ולילות. הריק והחסר שמתוכם עולים הרצונות, הכריעו אותו לבסוף. עד שכמעט הסתלק מרים ידיים. בשקט. אך משהו לא נתן לו ללכת באמת.
חזר לביתו. הבית היה אחר וממוטט. קירות סדוקים ולחים. אך הם עדיין חיכו לו. הרצונות האלה. החובות. החסר הבולע. כעלוקות צמאות לדמו שיבש.
אז מה לעשות הרהר. איך ניתן להתמודד. בעיקר עם המכבש הכלכלי במצבו העגום. איך יצליח לשלם את הדרוש תשלום לזו שהייתה בחייו. איך יתמוך ויוציא את ילדיו לחיים.
והוא כבר שבר כלי. לא יוכל לחזור לעבודה מאומצת. הרופאים הרי אמרו. רק עבודה חלקית, ללא מאמץ וללא לחץ.
חיוך מר התפשט על פניו. ללא לחץ, והוא הרי מרגיש את סיר החיים לוחץ ומועך. על שרידיו המעוכים. אולי טוב הדבר חשב. כך יוכרע סופית ויילך לבלי שוב.
בוקר אחד התעורר האיש האפור עם זרע מחשבה חדשה. דרך החיים של מימוש רצונות. שלו ושל האחרים. הרצון. הם אלה שהכריעו אותו הרי. אז התשובה היא לא כאן. אם כך התשובה היא במה שנשאר בו. במה שקיים בתוך הריק שלו. בהוויה הזעירה שעדיין מצאה מישכן בתוכו.
את היכולת הפיסית אולי הוא לא יכול לשנות. לפחות לא בטווח הזמן הנראה לעין.
את היכולת הכלכלית הוא יכול בקלי קלות. הוא הרי יכול להיות איש עשיר. לאיש עשיר הרי אין בעיות כלכליות. הוא יחיה ויחשוב וירגיש איש עשיר.
חיוך רחב התפשט על פניו. יש קו מטרה, עתה רק חייבים לצאת לדרך. מתוך רגע של הוויה לרגע הבא. רק צריך למצוא את הנתיב הנכון.
כך נירדם לראשונה מזה ימים עם חיוך חדש. למחרת התעורר האיש עם המשכו של החיוך ועם מילה אחת.
בורסה.
זוהרת ומהבהבת.
הרי היא נוצרה ממש עבורו. אי יכולת גופנית. כושר ניתוח והבנה. אינטואיציה חזקה.
שעה אחת כל יום התיישב על המחשב. למד ולמד ולמד. לאחר חודש לקח מעט כסף והתחיל להשתעשע איתו. העיז ונסוג. מעד והצליח. הכל מתוך חדווה חדשה. של הוויה חדשה שגדלה בתוכו. הוויה וחוויה של עושר.
אחרי תישעה חודשים החליט להפסיק. הוא חישב ומצא כי יש לו מספיק ליותר מחיים שלמים. לראשונה בתולדות האיש, הוא ניצח את הרצון המעיק. סופסוף גם בחייו, ולא רק בעיסוקיו.
יש, יש דבר העומד בפני הרצון. ההוויה עצמה.
| |
שלוש שעות מעקמות גו
שלוש שעות בבית חולים. אתה נכנס שמח וטוב. אתה יוצא שפוף גו וקודח וכואב.
כן, סתם לבדיקות. ניקור כבד. אקוגרפיה תלת מימדית ללב. בדיקת מֵחַ עצמות.
שלוש שעות בחדר ניתוח. ואתה יוצא שפוף וכואב. יד ימין לא זזה. מצב הרוח נתקע. והכל בגלל שפעם הלב הזה התעייף ונח לו לשבע דקות.
אוףףףףףףףףףףףף (מותר לקטר לפעמים, לא?)
מחר המכונית שלי נכנסת לבדיקות של גמר אחריות. אני מתאר לעצמי איזה כאבים שהיא תעבור. והיא לא תגנח. לא תכאב. היא תשוב אליי שמחה.
טוב. עתה טוב יותר. (הרבה יותר!) בבית חיכה לי חיבוק. הרבה חיבוקים. רכים. בעצם, הם עטפו אותי מרגע יציאתי מחדר הניתוח.
גם שיחה טלפונית עם אישה מקסימה גמאמא שמה, הביאה אותי לפרופורציה נכונה.
עתה הכל שפיר. אני שוב מחייך. אני הולך לישון עם גו זקוף (כמעט לגמרי) וחיוך עמוק (מאוד).
מחר יום חדש.

| |
בן ואב, אב ובן
אתמול ביליתי עם זיתים. אפשר. אספר בהמשך הימים על החוויה.
שבתי בערב הבייתה וראיתי את מכתבך גמאמא, לבנך. ליבי נחמץ. גם כי אני מאוד אוהב אותך האישה אחותי גמאמא. גם כי אני רוצה לראותך עם שימחה ביחסייך עם בנך. כן, וודאי שאת שמחה בו ואיתו, אך יש וְהָאֵלֶם ביניכם מכאיב לך. מתסכל בחריפותו. ואז גם אני כואב איתך (מין שריטה שכזו).
הייתי בביתך. נשמתי את המשפחה שלך בביתה. אני יודע את אהבתך לבנזוגך. לילדייך. את אמא למופת. גם ילדייך יודעים ומכירים. עדיין לא הבשיל פריים. תני להם זמן. היי סבלנית באהבתך.
במשך הזמן התכתבנו בנושא. אני רוצה לשים כאן חלק מתגובותיי אלייך. מתובלות במילים של היום. אספר את סיפורי שלי. מקווה שיסייע לך. יקירתי.
אין פתרונות קסם לגידול בן חכמעשרה... בזמנו בדקתי, ולא מצאתי אף ביצפר ללימוד. המון ספרים, אך אף לא מורה אחד.
אני חוויתי את התקופה הזו כמו שירות צבאי למען המולדת. חובה להיות שם, אך לא לחפש הנאות ותגמולים מיידיים. לעבור עם הילד את התקופה הזאת, זו חוויה מחכימה מאוד. מתסכלת, אך בדיעבד, אני יודע כמה למדתי על עצמי. על סבלנות. על אהבה. על גידול. חוויתי כמה טעויות שעשיתי עם בני הבכור באותה התקופה. טעויות שלימדוני להיות קשוב, אך לא להכתיב את רצוני. לתת מקום כמה שיותר לתיסכוליהם. לוודא שלא יפגעו בעצמם. שכמה שפחות יפגעו במרקם חיי המשפחה.
זה קשה. יש וזה ממש בלתי אפשרי.
באותה התקופה למדתי מה פירושו לתת מרחב לאחר. לקבל. אני חושב שתקופת ההתבגרות של ילדיי הייתה לי למכללת חיי.
אף פעם לא הייתי אב מעניש. העונשים שלי היו קלילים, ולכן היו משמעותיים יותר מההכבדה הנפוצה בין הורים לילדים. הצורך להכביד את העונשים כדי שיורגשו, כדי שיובנו, כדי שיילמד הלקח הנדרש. כל עונש קטן לבניי, היה מתעצם בהשפעתו עליי. לכן לא יכולתי. חסרוני זה, הפך לייתרון, הן ביחסיי עם בניי והן להם. הם הכירו מהר מאוד את חולשתו של האבא שלהם, ולמזלי לא ניצלו אותה. רק ניסו באמת שלא להכביד את עונשיי. מנגנון מוזר בין אב לבניו.
אני יודע שכל אם, כל אב, כל ילד, הם עולם ומלואו. האינטראקצייה הזו בין הורה לבנו היא כה ייחודית. כה מיוחדת. לכן קשה מאוד ובלתי אפשרי להכליל. ובכל זאת, כדאי תמיד שוב לחשוב בפני מי אנו עומדים. בפנינו. בפני בנזוגנו. בפני ילדנו. ולחפש את נקודת המפגש המקילה. על בננו. על בנזוגנו. עלינו.
בדיוק לפי סדר זה.
יש והגעתי עם בן לצמתים קשים לחצייה. של עימותים. של חוסר קומוניקציה. של פגיעה שלו בי. לעיתים מאוד קשה. ואז לעיתים גם פגעתי בו, בהיסח הדעת, או בחסות האגו שהתעורר לפתע. רק הרכות וההבנה והקבלה שבי, איפשרו לי חצייה של צמתים כאלה. אז למדתי לוותר על האגו של האב שבי. לקבל ולהכיל את בניי. להסיג את רצוני שיבינו. לוותר על יתרוני כגדול מהם, כדי שיקבלו. למדתי אז מהי אהבת אב לבן.
אולי גם משום כך זוכה אני היום לאהבתם. להערכתם. לרצונם לנשום אותי.
כשמתתי, אז כשהיו לי דומי הלב. התעוררתי לחיים עם מוות. עצמות, ללא עור. כך הרגשתי. נשימה ללא אהבה. ההיא שהייתה, סירבה להזדהם.
רק בניי היו שם. רכים. יפים. מגישים לי את פירות אהבתי אותם.
חוסר רצוני לחיות, היווה עבורם רק סיבה להחיותני. להצעידני כל יום עוד צעד ולעוד נשימה רצונית. משום חמלתם, משום אהבתם חי אני היום.
בן. מכמה שורשים הוא נגזר: בינה והבנה ובניין. הכל בהם. ענקים הם בנינו.
רק צריך לתת לפרי להתפתח בדרכו. בזמן הנכון שלו. עם אחד מפניה של האהבה. אורך הרוח.
וכל זאת היה עבורך גמאמא. גם עבורכם הורים. גם עבורכם בנים ובנות להורים.
לא יודע מה תעשו עם המילים האלה. אך לא כל מילה היא לעשייה. יש מילים שהם לשם בניית גשרים. לבחון את עצמנו מול עצמנו. לאשר את החיים שבנו.
| |
אופקים חדשים הרהורים ראשונים שלאחר כתיבה.
כתבתי אתמול על אוּנגה (שלי) ומסרתי את סיפורי וקצת ממנה לעולם. והרגשתי שונה. כמו ערום מבגד אהוב שהסכמתי למסור. אולי משום שהוא קטן כבר עליי. לוחץ ומפריע. אולי משום שצבעיו דהו מרוב כביסות ושימוש.
הרגשתי עצוב.
חיים שלמים עברתי עם סיפור אהבתי לאונגה. מתי מעט חלקו עימי את הסיפור הזה. והנה לילה אחד, אני מחליט לכתוב עליה ולשלוח את סיפורי לעולם. לא קל המעשה. ולו משום שהלך איתי כלכך הרבה שנים. גם בקליפה וזיכרון אפשר להתאהב. אולי הכי קל להתאהב.
בבוקר, רציתי לרוץ ולמחוק את אשר כתבתי. חששתי. כי ידעתי שקודם אקרא את התגובות. ואז שוב אהיה שם. בכאב ובערגה. ולא רציתי. רציתי לנוח. לשקוט. להרגיש את ההקלה שבקילוף. והקלה לא הייתה.
בימים שכאלה, אני נמשך מאוד לאכילת פירות. לפירות משבעת המינים. יש איזה רוגע ושלווה נימסכת באכילת פירות שאכלו דורות על דורות של אבות אבותיי. כוח ויכולת שאני שואב מהם, ואשר איני מוצא בפירות אחרים. ואכלתי. כמה שאכלתי. ענבים מגנו של אנחל. תאנים אדומות כדם מקטלוניה. תמרי סנסנים מהערבה. זיתים. הרבה זיתים מגוונים וטעמים שונים. (זיתים שאני מוסק מעצים עתיקים בהרים)
לאחר שאכלתי ואכלתי, נרגעתי. ומעט מעט שקטה בי הסערה. כוחות אבותיי תמיד מסייעים. אין אפס!
גם קצת הבנתי. ממש מעט.
לקלף שיכבה ממני ולחשוף אותה לעולם. דומה הדבר לחשיפת עלה חיוור פיגמנטים מהחושך לאור. כל הצבעים והגוונים של העלה החבוי מתחת לקליפה היו בזכרונותיי ודימיונותיי עשרות שנים. רישומי צבעים שנרשמו בו לפני שנים רבות. בחשיפתו הפתאומית לאור השמש הוא מקבל לאיטו את הגוונים. השמש מעירה ומוציאה ממנו את הצבעים ששנים כה רבות חיו לחוצים ומחוצים תחת שכבות של קליפות.
גוזל רך של אז, בוקע לעולם של היום. ממתין לביטוי הגנטי שנטבע בו. להיכן ישאו אותו כנפיו.
הלכתי לראות את התגובות. וראיתי צבעים וריחות שהיכרתי, לצד כאלה שאני לומד עדיין. וככל שקראתי, כך נחרטו בי הצבעים של אז, בהווה. נמזגו צבעים של פעם בטעמים של היום. למדתי יותר את משמעות החשיפה שלי ואת העוצמה של ריקמה מתחדשת מול השמש המלטפת.
עדיין אני לומד.
אני מניח שייקח לי ימים עד שארכוש ריקמה זו כאחד מאבריי. תמונות נוף ילדותי מצטיירות בי עתה מאופקים חדשים.
ושוב מתנגן לו שירה המופלא של רחל.
סֵפֶר שִׁירַי / רחל
צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן, הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת, לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ, נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ, וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.
| |
אוּנגה
באמצע שנות החמישים הגיע גל עלייה מפולניה (אז הייתה פולניה, לא פולין) וגם לכיתתנו הגיעו כמה פולנים חיוורי פנים. לרחוב שלנו הגיעה משפחה אחת. זוג מבוגרים, אשר משום מה המספרים על זרועותיהם היו בולטים יותר. אולי משום לבנוניות עורם. לזוג הייתה ילדה אחת, אוּנגה. ילדה יפה וחיוורת.
היא לא התמזגה עם שאר הילדים. גם משום השפה וגם משום הגלותיות, כך קראנו לזה אז. ועוד יותר משום חולמניות עיניה הכחולות. כנראה גם משום צחות עורה הכלכך לא מזרח-תיכונית ושערות הבלונד הארוכות שטיפחה לה אימה. הייתה קצת חריגה מכל זווית שבחנת אותה. והסך הכל דחה אותה מהחברה הדורסנית של הרחוב החיפאי של אמצע שנות החמישים.
מחוסר פעילות אחרת, הייתי יורד לרחוב. שם היה תמיד אקשן וריגושים. לא לי. אני הייתי מסתובב לי בחברת האריה הכחול. מתעלם מנוכחות שאר הילדים. בטוח בנוכחות האריה שלצידי. כנראה שהביטחון שהקרנתי סייע בידי וההתעללויות הקטנות בי פחתו. לעיתים הייתי יושב, מתחבק עם האריה וצופה בהמולת הרחוב. כך הבחנתי בה בפעם הראשונה. יושבת לבדה בקצה השני של הרחוב.
במרחב בינינו, כמו סימנו את תחום הדחויים. אני כצמח שונה משיחי הצבר האופייניים, והיא כאיום של איזה עשב שוטה פולני. לאט לאט התקרבה, עד שיום אחד התייצבה מולי, הושיטה לי יד לבנה ואמרה, אונגה. התעלמתי, כי כך הורגלתי. ידעתי שפנייה אליי היא מבוא ללעג וצחוק.
אז היא התיישבה לצידי. אפילו האריה חש בה ופינה לה מקום. מתרפק אל הנוכחות החדשה. כך, יום אחרי יום, אונגה ואני בפינת הבדידות הדחוייה של הרחוב. היינו זוג. היא בת 10 ואני שמונה ומשהו. באופן מוזר, ישיבתה הקנתה לי ביטחון. איזה רוגע של שותפות גורל. של יד פעוטה אוחזת ביד טיפה יותר גדולה. בשבילי זו הייתה יד. וידיים לא היו מיצרך נפוץ ברחוב שלי. או בכל מקום אחר בעולם היומיום שלי.
קיבלתי אותה לתוך עולמי, ואיך לא? הרי אפילו מהמלפפון החמוץ שלי נתתי לה ביס לפעמים. היא לא כלכך אהבה, העדיפה את הלחמניה שתמיד באה עם המלפפון. למרות טעמו המר לה, של המלפפון, היא חייכה כל פעם שנגסה בו, עם שמחה על השי שהיא מקבלת ממני.
התחלנו אונגה ואני לטייל לרחובות הסמוכים, מחפשים מקומות להסתתר מעט. להיות עם עצמנו. לצאת למרחבים אחרים. אז גילינו את ההר. ומהר מאוד מצאנו את פינתנו. שלושת האורנים. מקום שהיה בחיפה של שנות החמישים רחוק ומבודד. מקום שקט, סמוך לרמת הדר של היום.
שעות ארוכות של אחרי צהרים בילינו שם. שוכבים על שטיח המחטים וסופרים פיסות שמים מציצות בין הענפים. יש והיינו יושבים קרוב קרוב אחד לשנייה, ראשי נשען על בירכה ומביט בערגה לעולם הרחוק של המפרץ החבוק על-ידי עמק זבולון ושפלת עכו. לעיתים היא הייתה נושמת עמוק עמוק אל תוך עיניה את הריחות שבקעו מרוחות הגליל התחתון. ולאחר ששבעה הייתה מניחה את ראשה על ביטני.
רגעים שאותם אני נוצר כל חיי. שרטוט קוים עדינים של משהו שהתקיים, ללא שאלות וללא ציפיות. רגשות ורגעים שפשוט היו שם. מציירים את עצמם בתוך זוג לבבות רך וכמה.
כל אותה העת רבץ האריה הכחול סביבנו. מביט ושומר שהבועה הקטנה הזו תישמר לה. אני בטוח שכל זה לא היה מתקיים, ללא נוכחותו המשרה שלווה ורוגע. לולא היינו שם גם בשבילו. מין תחושה כזו של ידיעה.
שני ילדים מאוהבים בחיים ומנסים להיאחז זה בציפורני חברתו בכדי לטפס אל מקום מיבטחים. הכל נראה מבטיח ואפילו חיוכים שבו אל פניי, ולא רק אל אונגה היפה. התחלתי מחייך לאנשים, לילדי השכונה. אפילו התנדבתי לעזור לחלבן עם חלוקת החלב מהכד הגדול לשכנים.
יום אחד אונגה נעלמה. לא הופיעה יותר ברחוב. הדירה של משפחתה הייתה מוגפת. חיפשתי, שאלתי, וכלום. גם האריה הכחול נראה די מדוכדך. הוא אהב אותה לא פחות ממני. מהר מאוד חזרתי לדיכדוך שאפיין אותי בימים שלפני אונגה. הייתי הולך לשלושת האורנים כמה שיותר. שוכב שם מתגעגע ועורג. כמה לרגעים היפים ההם.
כמה חודשים אחרי שאונגה ומשפחתה נעלמו מהרחוב, הייתי מעורב בקטטה עם מישהו מכיתתה. הוא כמובן גבר עליי בגודלו וכאשר היכה אותי הזכיר לי גם את טומאתי. לסיום הוסיף עוד אגרוף עבור התעסקותי עם הנוצריה הבלונדינית.
בום גדול נחת עליי. נוצרייה.
טמא עם טמאה. כך הרגשתי. לא, ידעתי אז מה זה נוצריה. זו הייתה מעין קללה. משהו נורא שאפשר לומר על מישהו. באותה הסקלה כמו גרמני או ערבי. הייתי שבטוח שאני מקולל ונענש על כל עוונותיי הקודמים.
כך התנפץ הניסיון הראשון שלי לצאת מהבור העמוק שנפלתי אליו בילדותי. לסיום רק אוסיף כי אונגה לא נעלמה מחיי. שנים אחרי, ואני כבר נשוי ואבא מצאנו אחד את השנייה וחודש הקשר. קשר שהפך למשמעותי ביותר בחיי הבוגרים. אך זהו סיפור אחר...
ועוד אוסיף, כי אונגה הפכה, כך הבנתי הרבה שנים אחרי, למיתולוגית שלי. שלא בהכרה, השוויתי כל אחת לאותו רגש ילדותי טהור ותמים שהיה בינינו חודשים ספורים, בשנה רכה ושברירית מאוד בחיי.
| |
טרזן
לא הייתה טלוויזיה בילדותי. גם לא אינטרנט או מחשבים. היו כדורי סמרטוט. סוכות שבנינו על עצים. היה "הארץ שלנו". היו ספרי חסמבה והבלשים הצעירים. היו חוברות טרזן. והשיא. גולת הכותרת היו סירטי טרזן.
ג'וני וייסמילר מרחף ומקפיא דם בזעקת הטרזאאאאאן שלו. ואני תמיד נשביתי בדיוק ריחופו בג'ונגל. איך היה מעופף לו בין עץ לעץ בתיזמון מדוייק. יודע מתי להרפות מהשורש התלוי בו נאחז. ואיך ממתין לו השורש הבא. בתנועות חלקות. ללא מאמץ.
בטח שניסיתי. בין עצי האורנים עם חבלים שארגתי משאריות של חבלים. ונפלתי ונחבלתי. לא הצלחתי. וגם כמה צלעות ניפצתי בדרך. כל הגמישות שניחנתי בה לא הועילה לי.
אז איך, איך טרזן מצליח ואני לא הצלחתי? זו שאלה שלא הירפתה ממני. השאלה הזו חפרה בי עוד יותר כשמצאתי את עצמי ילד עזוב. וילד לא מוצא תשובות. זה היה הכלל שליווה אותי בשנות ילדותי. שאלות. תהיות. קושיות. תשובות אין.
אז למדתי לארוג שכבות, לכסות את מערומי אי-היכולות שלי. לקוות שאפשרויות אחרות יצוצו מבין הגדמים המוסתרים. כך בין תחנה לתחנה מצאתי את עצמי נעזר בכל מיני תחפושות. העיקר שלא יזהו שאני מסומן. שלא יידעו כי בשרי ניפלש ולא פעם אחת. כי אין סכין חריפה לילד מאשר הלעג.
והנה אני היום כאן. לאחר עשרות שנים של מסע מפרך. הגעתי לשלווה ונחלה. אישה שאני לצידה. והיא גם איתי. שני בנים כאוצרות. גם נכד רחוק מעט. חברים. והכל עטוף ביכולת כלכלית.
יש לי את כל הפנאי שבעולם (כמעט) לבחון את העטיפות שמכסות את עירומי ואת חוסריי. יכול אני לקלף ולהתקלף משכבות. לחשוף לראשונה, לעצמי ולשמש החובקת, את הפגעים ואת המומים שנטבעו בי לפני שנים רבות. שנים ארוכות התכוננתי למסע הזה. ועתה מתוך הרוגע של חיי. מתוך יכולותיי הספורות אני יוצא (יצאתי) למסע.
יש בי שקט ואמונה בדרך. יש בי ידיעה שאיננה מחוברת מאותיות. שאינה מצטיירת לכדי מילים. ששם, מהעבר השני של המסע אני מחכה לעצמי. באור גדול. בסגירת המעגל הגדול של חיי. הפגישה הזו תרפא את מומיי וצלקותיי.
כך יצאתי לדרך. מצוייד בכל אשר אדם זקוק לו במסע שכזה. אישה בנים חברים צידה כסף ולהפתעתי גם במכשיר מופלא חדש. פנס פלאי בשם ישרא.
כך אני חוצה את מעבה הג'ונגל של חיי. בטוח ובוטח. כי שם אני מחכה לעצמי. כי עצמי יגיע ויפגוש אותי. יתחבר. ושניהם ישלימו לידי נפש אחת.
עתה אני גם יודע את סודו של טרזן. הוא פגש את עצמו לפני שהגיע לנקודה הבאה. הוא צייר את משעול ריחופו בטרם יצא לדרך. כל נקודה שהגיע אליה. הפכה לצומת ארוג בחוזקה. כי עצם ההוויה בצומת מחברת ומחזקת. והיא כיוונה אותו במעלה המשעול. אל עבר הנקודה הבאה.
אני יודע, כי כך אני נע. ביער חיי. מקרין את עצמי אל עבר ההווה של חיי. מתוך עברי. ויחדיו פוגש צמתים. מחזק גשרים. מרחף לנקודת המסע הבאה.
זהו מסעי. שקט ובוטח. מאמין ויודע.
| |
לדף הבא
דפים:
|