המסע של שירז

בשבועיים האחרונים לא ירדתי גרם אחד. לא עליתי, אבל גם לא ירדתי, אני לא יודעת איך הצלחתי להשאר תקועה במקום ככה... באופן כללי הפסקתי לספור קלוריות והזנחתי, בלעתי חבילות שוקולד שלמות בלי נקיפות מצפון, ואפילו לקחתי צלחת קורנפלקס, מילאתי אותה בגלידת שמנת, הוספתי עוגיות פתי-בר שבורות, פרוסת עוגת שוקולד חמה חתוכה לקוביות, שפכתי מעל סירופ שוקולד ועירבבתי. אה, ואכלתי, כמובן......... כן. מאוד מאכזב.

לא יודעת למה היה לי הצורך העז להדחיק כל ספירת קלוריות או כל שערה לבנה שיוצאת לי משורת שוקולד שנאכלה שלא לצורך, לא יודעת מאיפה צימחתי את השאננות המטופשת שירדתי מלא לאחרונה ומותר לי לפצות את עצמי - ופשוט בלסתי בלי סוף. בלי אפילו לטרוח להוציא את זה אח"כ.

היום חזרתי קצת לשיגרה. אתמול שמרתי לא רע (משתדלת לכוון ל-1000 קלוריות ביום, למרות שממוצע שבועי עומד על 850) והיום אפילו הקאתי קצת, אבל אני לא יודעת למה זה היה כל כך כואב וצורב, שלא יכולתי להוציא הכל. ולא שאכלתי מתוך כוונה להקיא, לא הרשיתי לעצמי לדחוף בכיף מתוך ידיעה שזה יצא, אבל כשכן מצאתי את עצמי מנסה להקיא זה היה כואב ומאוד התאכזבתי.

בסופ"ש האחרון "יצאתי מהארון" לפני אחד החברים הכי טובים שלי. זה היה מתוך נקודת שפל כזאת שלא ממש תאמה את המצברוח הכללי שלי בסופ"ש, שהיה דיי טוב. פתאום נכנסתי למן מרה שחורה כזו ונורא רציתי שמישהו ידע מה באמת עובר עלי. הוא חיבק אותי ואמר שזה לא נורא וממש הפחית בחשיבות הענין. אני לא יודעת אם זה בסדר או לא. אולי אם הוא היה נבהל הייתי אומרת לעצמי - בואנה, את בולמית מה נהיה איתך יא פסיכית. אבל מכיוון שהוא לא נבהל, אני חושבת שהתחושה שנשארתי איתה היא שהמצב לא כזה נורא וששום דבר הוא לא בלתי הפיך.

ובמילותיו של אחד הגדולים - "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה" (זוהר ארגוב).