גייהנום

הקנאה מטרפת את החושים. אמונה יש. אני יודע שהוא אוהב אותי. הבחור, בעזרת השם (כמו שהוא נוהג לומר) החליט להתחתן איתי. עברנו לגור יחד תוך חודש, החלטנו להתחתן תוך חודשיים ועברנו לדירה חדשה ורחבה תוך שלושה חודשים. (בערך). אז מה יש לתהות בקנקן האהבה הזה? הוא גדוש.

ועדיין, הקנאה מתישה. מריבה הופכת לתסריט אימה. ויכוח נגמר במחוות ז'אנריסטיות פילם נואריות מאיימות. התחזיות הפסימיות משתלטות על התודעה והפרנויה תופסת שליטה. אני, תופס מחסה. כי זה מתיש. כמה אפשר להתמסר לדאגה שבבגידה? ולא בהכרח מינית, על כל גווניה הרגשיים.

אני מתחיל לבלוש אחרי עצמי. הרי לבלוש אחריו זה בלתי אפשרי. אז אני מתחיל לבלוש אחרי עצמי בדמיון המודרך שהחרדה מעניקה לי בשעות מתות. שיבגוד הבן זונה, שיעשה מה שהוא רוצה. לי, לא אכפת. אני אדיש. נקי מדאגה. מאוהב בעצמי. מסופק מעצמי. מעריך את פועלי. איזה שטות. הקצוות מתחלפים. אין ברירה. אם הוא יבגוד אז זה סימן שכך זה צריך להיות. הרי בגידה מסמלת את העדרו של דבר. והדבר הנעדר לרוב הוא תשוקה. ותשוקה מסמלת אהבה. ואם אין אהבה אין טעם להמשיך. וחוזרים להתחלה. איזה שטויות, הוא הרי גר איתי, הוא מתחתן איתי. אנחנו כמו לסביות. תוך חודש עברנו לגור יחד, תוך חודשיים החלטנו להתחתן ותוך שלושה חודשים מצאנו דירה חדשה ורחבה. אז מה יש לתהות בקנקן האהבה הזה? ומתחילים מחדש.

אולי אמונה מורחבת. חייבים להאמין בו. חייבים לתת לו קרדיט. בכל זאת, כמו בבית משפט, כל עוד לא הוכחה אשמתו הוא חף מפשע, הספק הכרחי לתקינות המשפט. אסור להיגרר לסחיטה. אסור להתמסר לחשדות. חייבים להתבסס על עובדות בלבד. וצריך דבר נוסף. הודאה אינה מספקת, כי הרי מן הסתם אני אסחט אותה תחת לחץ. לא, אנחנו זקוקים לדבר נוסף. ומה לגבי הכוונה שבבגידה? כלומר, אם אין ביצוע בפועל אך תוכניות שורטטו, אנחנו בתחום האפור או שמא אנחנו יכולים למסמר את ההרשעה? הכוונה מספיקה כדי לשמש עילה סבירה לתקיפה? לתביעה? לפרידה? לשנאה?

והתהיות המשוגעות מתחילות לשחק משחקים עם הבחור בזמן שהוא אינו מודע למתרחש בתת מודע הקולקטיבי. אני שותק. ממש כועס עליו. והוא, הוא לא עשה כלום. רק התיישב בחיקי ונתן לי נשיקה. ואני סוער. והוא מחייך אליי מעבר לשולחן. וזה אפילו יותר מעצבן את הזעם שבי על הבגידה המתוכננת, הבגידה שהוא רוקם בראשו הקודח כבר שנים, עוד לפני שהוא פגש אותי. והזעם מתרגם לפרצופים כועסים. חלקם שותקים. חלקם אדישים. חלקם עצבניים.

ואני מפסיק. כי אי אפשר עם. וגם אי אפשר בלי. ואולי זה אנושי. לפחד לאבד את האהבה הגדולה. ואולי זה רכושני, כי אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. ואולי זה אובססיבי כי אני נוירוטי לעיתים. ואולי, אולי זה מאהבה, אהבה צרופה, להכיל את הבחור. מתוך הפרדה. מתוך ציור הגבולות.

עכשיו התעוררנו. הוא מנשק אותי, אומר לי שהוא אוהב אותי. ואני ממלמל לעצמי, הבנזונה בטח בוגד!

ברקים ורעמים

טבילת האש במחיצת הילידים, עברה בהצלחה. בדרך לבית הוריי הוא צחק עליי וחייך חיוך זדוני. "מה יש לי להיות לחוץ? יאהבו אותי, יאהבו, לא יאהבו, לא יאהבו, אתה זה שצריך להיות לחוץ. אתה צריך לדאוג שיאהבו אותי". זה נכון. אני נלחצתי. מעולם לא האמנתי שאגיע לסיטואציה שאביא את החבר החדש להורים. ועכשיו זה קורה. אמא, אבא, תכירו, זה הארוס שלי, ברק.

הכותרות: אבא שלי מתמודד לראשונה עם חיי ההומוסקסואלים מחוץ לחרדות ומעבר לשיחות המטבח עם אימי. הומוסקסואליות כמציאות, בחיים עצמם. אמא שלי, שרק מחכה להזדמנות הנכונה, עלולה לטרוף את שאריות הכרתו של הבחור הצעיר בשאלות חודרניות ומבחני אינטיליגנציה מאתגרים ועוד לא הזכרנו את סבא וסבתא שחיכו שנים לנכד צעיר ובלונדיני וקיבלו במקומו מערכת יחסים מאותגרת עם גבר מרוקאי טוניסאי. לא פשוט. הנסיעה הביתה ארכה שנים. סה"כ 20 דקות.  

המבטים. זה החלק המטריד ביותר. כשעמדנו בדלת, מבוכה נחתה על הנוכחים. ברגע אחד נפסקו שיחות הסלון ושתיקה נוקבת נחתה בחדר. נשיקה על הלחי? חיבוק? לחיצת יד פורמלית? בכל זאת, הבחור הומו והוא החבר של הבן, מה עושים? אפשר להבין, הם מעולם לא פגשו הומו פנים מול פנים, במרחב האינטימי והמוגן שלהם. מתחת לשטיח כבר לא נשאר מקום ומכונת הכביסה מקולקלת. מצחיק איך באירועים חריגים וראשוניים אנשים מאבדים אוריינטציה ומגמגמים תנועות גוף. כולם בוחנים את הסחורה, מתקרבים בזהירות לאיש הורוד שנכנס לעולם הכחול שלהם. לחיצות יד והנהונים. האינטימיות עדיין לא נוכחת. כולם נזהרים לא לדרוך על הקצוות: לא להעליב, לא היות פרימיטיביים.

וזה מגוחך. סבתא שלי מתחילה לספר על הבן של חברה שלה שמוליק שהוא הומו והיא מאוד אוהבת אותו, בכלל היא אוהבת הומואים, הם נהדרים. אמא שלי מציינת באוזני כל מי שמסכים לשמוע שבחור כמו ברק היא הייתה רוצה לבת שלה ובכלל הומואים הם יותר עדינים, מסודרים, אינטיליגנטיים ורגישים. זו אינטיליגנציה מיוחדת שיש רק להם, יש להם צד נשי שחסר לגברים סטרייטים עלובים. שימו לב לעב"מים מצד שמאל. הם חיים באזורים מתורבתים בלבד, צורכים אומנות כדרך חיים ומבשלים ארוחות גורמה. איזה יופי הם חיים? סבא שלי מחייך. ואני וברק משתדלים להשתלב בנורמאליות המוזרה שהתיישבה בסלון. כולם מרגישים זרים. פתאום כולם יוצאים מגדרם להיות ליברליים.

וזה גם מרגש. כי הם משתדלים. אמא בישלה ערמות של מזון צמחוני לברק שאינו אוכל דברים שנשמו אי פעם וזורקת על השולחן עוף לאוכלי הבשר המאוכזבים שרגילים לטרוף לפחות שלושה סוגי בשר. אבא ממתן את החרדה ומחייך. בפרידה הוא אפילו זורק בחטף, "שיהיה לשניכם שבוע טוב". ברק הפך לדמות עם נוכחות. אפילו אבא שלי מתייחס אליו.

וכמובן שעברנו את סאגת התמונות. ברק ראה תמונות מעברי המביך בכל שלב בנרטיב שעיצב את דמותי. מתחפושות הילדות (נינג'ה, פריק, פנקיסט, ליצן) ועד בר המצווה המזעזע בו משום מה לבשתי וסט צבעוני מעל חולצה כחולה זוהרת. מזעזע.

דווקא היה נחמד. הוא יצא משועשע ומרוצה, בעיקר מהתנהלותי החרדתית והנוירוטית. אני התחלתי לנשום כשחזרנו למרחב האורבני של תל אביב.  עברנו את הצד האשכנזי של המשפחה המורחבת. בקרוב, סוף שבוע באילת אצל המשפחה המזרחית. יהיה דיסקו.

אחרי הסערה

אין ספק, היציאה מהארון משחררת. עשר שנים קשות הסתיימו בשבוע האחרון כשאחרון המכחישים פינה את הדרך מהארון לאור השמש. מאז ומתמיד משפחתי ידעה שאני הומו, אך הנושא היה טאבו משפחתי. ברור היה שלא ניתן לשנות את זהותי אך מאידך השתיקה שלטה בסוגיה. לא מדברים על הנושא. התחלתי לפתח סכיזופרניה מסוכנת. השקרים, (אפשר לקרוא להם העלמת מידע), החלו לצוף ולחלחל. בכל אינטראקציה משפחתית נדרשתי לחיוכים מיותרים אל מול שאלות חודרניות מדי ואת חיי שמרתי לעצמי. השיתוף המשפחתי דילג בן דור במשפחה. וזה הייתי אני.

לא נעים. כשעברתי לגור עם ברק והכלבה המהממת, ניסו כולם להבין איך לעזאזל מצאתי דירה יותר גדולה, משופצת, בלוקיישן מרכזי, עם גג ומרפסת במחיר זול יותר מהחורבה המתקלפת שגרתי בה בנחלת בנימין, לבד. הגמגומים שלטו בדיאלוג. קשה לתאר את העולם הפרטי שלך כשהמילים המרכזיות המרכיבות אותו אסורות לשימוש. 

וכך נבראו שני עולמות. החיים הפרטיים והחיים המשפחתיים, כשסכין עבה חוצץ ביניהם ומונע מרגשות, רעיונות, חרדות, סיפורים לעבור מצד לצד. כל הפרטה מתבססת על העיקרון שמחלקים את הגוף האורגני ליחידות מנוכרות. הומואים רבים עוברים את תהליך ההפרטה הנפשי. השקרים, הפיתולים בעלילה, הסוף הפתוח והאקדח שלעיתים גם יורה במערכה השלישית. וכך גם אצלי.

לאט לאט התחיל הריחוק. ריחוק טבעי, לא מכוון. קיוויתי שהזמן יאפשר לקלישאה להיעלם ולהכרה בזהותי המינית להפוך לקבלה טוטאלית, אבל הזמן עבר והקבלה נראתה רחוקה מנקודת המבט הנמצאת תחת השטיח. הניכור התגבר והמפגשים החלו להצטמצם.

כשהוריי גילו את ברק, האסימונים החלו לצלצל. אמא שלי טוענת שעשר שנים (ככה לפחות היא קראה באינטרנט) זה הזמן שדרוש להורים כדי להתמודד עם הסוגיה. השלבים כדלקמן: ניסיון לשנות את הבן הילוד ולהחזירו למסלול הסטרייטי, האשמה עצמית החופרת במעמקי ההיסטוריה הפרטית (ובואו נהיה ספציפיים – אם, במקרה, היא הקיאה המון בזמן ההריון והיו קשיים בלידה, זה כנראה בגלל זה, כלומר, בגללה), אחר כך ייאוש גדול, שמלווה בדיכאון ולבסוף, הצומת המרכזית, קבלה או דחייה.

למזלי הרב, לאחר עשור, משפחתי בחרה בקבלה. ולא רק קבלה אילמת. ניתן לומר, אימוץ טוטאלי.  ויש לציין. לא כקלישאה. אומנם אמא שלי הולכת כיום בראש מורם ומספרת לכולם שהבן שלה הומו, אבל היא גם דורשת מכולם להתייחס לעניין ברצינות.

אני וברק, מתחתנים. (טורים בנושא עוד יבואו, אבל פריביו קטן:) על אף שבחתונה ישנם ממדים ריאקציונרים המשחזרים אורחות חיים סטרייטים חוזיים ודכאניים, אנחנו מעוניינים לחדש את המוסד המנוון ולהעניק לו משמעות אלטרנטיבית. זהו טקס החוגג את האהבה, את המחויבות והאחריות, את הברית שנוצרה בין שני אנשים. ללא צורך בעדים, רבנים וחוזים. בנוסף, זהו חלק ממאבק דמוקרטי בו ראוי שזוגות הומואים יקבלו את הזכויות להן זוכים זוגות סטרייטים. החלנו לתכנן את החתונה כחתונת חברים בלבד ועכשיו, בהתערבות משפחתי, היא מקבלת ממדים עצומים. משפחתי דורשת מכולם לקחת חלק, לעזור, להפוך את הזוגיות הגאה לזוגיות ראויה. הקבלה האמיתית מתחילה דווקא בשגרה. היא מתחילה ברגע בו ההפרטה מפסיקה והאורגניות חוזרת לשלוט בחיים.

עשר שנים עברו. עשר שנים קשות. אבל בסופו של דבר, הסבלנות משתלמת. הכל תלוי באמונתכם בעצמכם. עזבו את ההתלהמות, נסו את השפיות. 

ארון פתוח 

אחרי כמעט שנה של כתיבת טורים פוליטיים ואישיים מנקודת מבט גאה, הפרספקטיבה משתנה. אני חייב להודות כי ההכרה בכוחה של המילה הכתובה, (נשמע קלישאה?, לא ממש) חלחלה לתוך תודעתי לאורך הדרך בטפטופים קטנים של אחריות גוברת להנדסת הטקסט. זהו אינו עניין פשוט, להעמיס על עצמך את האחריות הנדרשת לפובליציסטיקה ציבורית, לומר את הדברים, הביקורות, להתכוון אליהם ולעמוד מאחוריהם כל דקה. אנשים קוראים ומגיבים. חלקם תומכים, חלקם חולקים, אבל ברור כי המשמעות מתפזרת לכל עבר והדיון נוצר. ועל אף ששמי לא נחשף עד כה, למרבית הפונים עניתי, את הדברים נימקתי, השתדלתי לאחד את הקצוות.

לאחרונה עלתה סוגיית כתיבתי בשם בדוי על ידי הקולגה מהטיים אאוט, גל אוחובסקי. אוחובסקי בחר לכנות אותי בעל "תודעה פוליטית מוגבלת" ולצטט משפטים מקריים מטורי שהסביר מדוע אני כותב בשם בדוי, המנטרלים את ההקשר המקורי בהם הם ניתנו. בעיקר לעקר את התוכן ולהישאר עם הצורה, עם תחביר מיותר. לא מקרי. אוחובסקי לא התמודד עם עמדותיי בנושאים פוליטיים כאלו ואחרים מעולם. הוא טרח לתקוף אותי בנושא היציאה מהארון באמצעות התנשאות מגוחכת מעל עמדותיי.

רטוריקה היא כלי מורכב ואוחובסקי שולט בו היטב. הרבה יותר פשוט להתמודד עם טענות מורכבות באמצעות גיחוכן והתנשאות מעליהן. זה לא דורש דיון רציני. זה בעיקר דורש קצת רפש. ורפש לא חסר. ובעניין ה"עמדה הפוליטית המוגבלת", אשתמש באותו טיעון בו השתמש אוחובסקי ביחס לכינוי שהדבקתי לו באותו טור. חבריי הקרובים, ידידיי ועמיתיי לעבודה לא יסכימו עם הגדרה זו. במקום להתייחס ברצינות, אוחובסקי בוחר לצמצם את המנעד הפוליטי שלי ולגמד אותי. זה משנה שבשנתיים האחרונות שימשתי ככתב מגזין ועסקתי בנושאים פוליטיים, חברתיים ותקשורתיים בעיתון העיר? לא ממש. המושג דיון דמוקרטי אינו מוכר לאזרח אוחובסקי. כפי שכבר טענתי, בשם אידיאולוגיה שמאלנית ליברלית אנשים מרשים לעצמם לבצע מעשים החותרים תחת אותה אידיאולוגיה בטרור המאחד שהיא משליטה.

הומואים ניחנים בניחוח החלוציות. הם נדרשים לעצב מוסר חדש ונורמות חדשות. הם נדרשים לסלול דרך חדשה. הם נדרשים לאישור מחדש של המטרות החברתיות ולו רק בשל היותם אנשי שוליים הנכנסים למרכז בדלת חדשה שדרכה עדיין לא סלולה. לשם כך אנחנו זקוקים לדיאלוג, לא להטפה צדקנית. אנחנו זקוקים לדיון ציבורי, לא לכוחנות צינית.

כתיבתי בשם בדוי מסתיימת היום. ולא, לא בגלל שגל אוחובסקי מתפלץ. ולא בגלל שהופעל עליי לחץ ציבורי. כפי שכבר כתבתי באותו טור ממנו בחר אוחובסקי לצטט, תמיד ידעתי שאצא מהארון הציבורי וזה רק עניין של זמן עד שאעשה זאת. והנה זה קורה. הבחירה להישאר בארון הציבורי נבעה מהצורך להעניק לסביבתי לעכל את עובדת היותי הומו החי חיים חד מיניים נורמטיביים באופן מורכב ולא כקלישאה מנוכרת. וזה עבד. תהליך הגמילה מהסטיגמות הרעועות ותהליך בניית המושג החדש על ההומוסקסואליות ואורחות חייה החל להתעצב באינטנסיביות. עדיף להתמודד עם המשמעויות לעומק ולא להטיל פצצות ואולטימטומים ביחס לקבלה והכרה. המחיר בהפצצה כבד. ובעוד מצד אחד אני מעוניין לחיות חיים חדשים, אחרים, אני עדיין דורש מעצמי לקחת אחריות על העולם הישן, בוא נקרא לו בית אבי. אולטימטום לא מוביל לשינוי מודע, להבנה מעמיקה, הוא מוביל לנימוס טרחני ומנכר מתוך אינטרסים מוגבלים ולא מתוך אחריות מוסרית.

ואתנחתא: רק לשם ההבהרה, לבן זוגי אכן קוראים ברק ולכלבה המהממת קוראים קיאנה.

ובאותו נושא. (וכן, בואו נסכים עם אוחובסקי לשם שינוי) מה שעשה עיתון תל אביב לכוכב הנולד הוא מעשה שגובל בחוסר מוסריות תחת הנחת הצו הקטגורי. לשם ההכללה, כל הבחורים בכוכב נולד נמצאים בשלב בו הם עדיין צריכים לגבש את זהותם העצמית, לא כל שכן המינית. להוציא מישהו מהארון בשלב זה בתחרות, ברמיזות גסות, מספיק בשביל לחבל בחייו, בכל הגזרות. זו מציצנות פושעת וצהיבות מיותרת ויש לומר גם אכזרית במידת מה. אני מקווה שמישהו לא ישן שם טוב בזמן האחרון.

תנועה גאה

את המשוחה הראשונה עברנו. מצעד הגאווה בתל אביב עבר בהצלחה. הידד. כידוע לקוראיי, אני לא חובב מצעדי גאווה. באמת שלא. לא שיש לי שום דבר נגד צעידות או צועדים וצועדות. נהפוכו. כשיש סיבה מספיק טובה גם אני אצא לצעוד ברחובות עירנו. היום, התחושה השוטפת אותי במצעדי הגאווה היא תחושת עלבון חריף וזלזול גס. אני מרגיש שמעליבים ומזלזלים בצועדים ובאינטליגנציה שלהם. שלא לדבר על מורכבות הרגשות שהופכים ביום ורוד שכזה לאוסף מניירות וקלישאות כשמעליהם מתנוססת בגאון המילה אהבה. חלאס, אני לא יודע מה איתכם אבל אהבה זה דבר ממש מסובך. שלא לדבר על הדגלים שמונפים, ולא על הדגלים הצבעוניים אני מדבר, אלא על הדגלים המטאפוריים. דגלי ההצלחה הגאים השנתיים. לא מתחבר. סליחה מראש לכל החוגגים.

אבל מה. דווקא השנה אני אגיע לצעוד בירושלים. כן, אני יודע, לא צפוי, אבל השנה הכרחי. הטיעונים שלי כנגד המצעד שנה שעברה לא השתנו. רק אופני הפעולה קיבלו ממד אחר. אני עדיין חושב שלהכתיר את המאבק על המצעד כמאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית זה מעשה פזיז ובמידת מה חסר אחריות, (בכל זאת – שר המשפטים שלנו מעקר את כוחה של הרשות השופטת, חוק ההסדרים מרוקן מתוכן את כוחה של הרשות המחוקקת, השחיתות פושה ברשות המבצעת וזה בלי להתחיל לדבר על עוני אלימות ושאר ירקות), אבל הוא חלק, גם אם אזוטרי, מהעניין. ולא בגלל שמדובר בגאים וגאות. מכיוון שמדובר בציבור עם זכויות. צעדה בירושלים היא זכות דמוקרטית השמורה לכל אזרח במדינה. הזכות להתארגן להפגין למחות ולצעוד שמורה לכל אזרח באשר הוא. רק במשטרים אפלים מנעו מאנשים את הזכות להתאגד, להתחבר ולהקים אופוזיציה, להיאבק למען זכויות. וכן, יש לי בעיה עם התוכן. סביב מה אנחנו בוחרים להתאגד ולהתחבר? לא ברור. וכמה חבל שזה לא קורה לאורך כל השנה בשאר המאבקים הדמוקרטיים החשובים. אבל אולי זו התחלה. ברק טוען שאני לא נותן לציבור הגאה מספיק קרדיט וזהו מאבק שמסמן את תחילתו של עידן חברתי חדש בקהילה. האמנם? אני סקפטי. לא מחלק נקודות זכות כל כך מהר לאנשים שעסוקים בעיקר סביב עצמם, (ברור שישנן קבוצות פעילות שעושות גם מעשים ברוכים, גם אם לעיתים מאוד מוטים, והרשו לי ברגע זה לברך על פעילות המחאה שנעשתה סביב 40 שנה לכיבוש, על אף ששוב, חבל שאף אחד לא משקיע את אותן אנרגיות על הדיכוי שמתרחש ברחובות ארצנו יום יום) אבל אני מעדיף לתת צ'אנס ולקוות מאשר למות סקפטי ומריר. מה לעשות, טבע האדם מהול בתקווה.

אני מקווה שמצעד הגאווה השנה יתאפק. לא יסתתר ולא יתחבא ולא ישנה את תוואי הצעידה ולא ייכנע לשוטרים שמחפשים לעצמם רגע רגוע אלא יעמוד על זכותו לצעוד. על זכותו להשמיע קול, אבל אני כן מקווה שאותם אנשים ידאגו גם להתאפק. להתאפק מלצרוח שטויות שלרוב נאמרות בהרף עין, להתאפק מלייצר פרובוקציות מיותרות שבעיקר מפחיתות מכבודנו ומרצינותנו ולשמור על איפוק מכובד, מהסוג שמאפשר למעשים גדולים להתבשל ולהרקיע. אני אגיע. ואתם?