החיבוק המשמעותי הראשון שקיבלתי כאן היה מכריסטיאן. בפעם הראשונה שהיה לי פה קורס, בסמסטר הקודם, עם ארתורו רודריגז המלך שבמלכים, שהוא גם מרצה מעולה, בלנקה הציעה לי טרמפ עם הבנזוג שלה. הקורסים העיקריים שלי הם בכלל בעיר שכנה שנקראת נמפה. עניין של 40 ומשהו דקות נסיעה. זה כמו לגור בתל אביב וללמוד בכפר סבא. אני תמיד שמחה לצאת מהעיר, ואני תמיד שמחה לנסוע ולנסוע. וכריסטיאן התגלה כשותף נפלא לנסיעות האלה, מדי שבועיים שלושה, לקורס מרוכז.
בסוף השבוע הראשון בקורס של ארתורו קצת חששתי עם האנגלית שלי. ובכל זאת דיברתי ודיברתי. חינוך דו לשוני הוא תחום מעניין ופורץ דרך, למרות שבישראל לא כל כך מכירים את המושג הזה. והיה לי מה לתרום, על הדו לשוני הלא ממש קיים בישראל, ועל הצורך שיש בו, בעיקר בבתי ספר מעורבים שבהם לומדים ולומדות תלמידים/ות ערבים ויהודים. כריסטיאן ישב לידי כל הקורס המרוכז, ועזר לי עם המלים שנתקעו לי על קצה הלשון, ותיקן אותי כשביקשתי. והיה ג'נטלמן אמריקאי אמיתי. הקורסים של ארתורו הם קורסים שבהם לא מפסיקים לדבר ולשתף, ולהעלות רעיונות איך עושים חינוך טוב יותר, רב תרבותי, מעורר חשיבה ביקורתית. באותו סוף שבוע ראשון, שתקנו רוב הדרך הביתה, למעט רגע אחד, בערך באמצע, כשכריסטיאן שאל אותי למה אני הכי מתגעגעת בישראל.
לחיבוק, עניתי. אמיתי, מכל הלב, עם כל הידיים, עם כל החזה. ארוך, שנמסים בו. הוא חייך ואמר אוקיי והמשכנו לשתוק. כעבור עשרים ומשהו דקות היינו ברחוב שבו אני גרה, הוא החנה את האוטו ויצא החוצה. אמרתי לו שזה בסדר, אני יכולה לפתוח את הדלת לבד (יש לאמריקאים קטע כזה של לפתוח לך את הדלת, אם את נוסעת איתם. וכשהם יחיזרו אותך הביתה הם יחכו לראות שמצאת את המפתחות, ופתחת את הדלת ונכנסת לבית והדלקת אור. אני מתה על זה). הוא אמר שהוא יודע, וכשיצאתי החוצה הוא תפס אותי חזק וחיבק אותי חזק עוד יותר. זה היה חיבוק ארוך, הלחי והאוזן שלי היו צמודות לחזה שלו. הוא בחור מאוד גבוה. מאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים, יש חיבוק.
לפני חודש ומשהו בערך נסענו כריסטיאן, בלנקה ואני למרכז העיר. החלטנו על ארוחת ערב ואחר כך שתייה וריקודים. במסעדה הקטנה והנעימה קישקשנו כולנו וצחקנו, ושתינו יין. היא ביקשה ממנו משהו, והוא לא הסכים. משהו מפגר, שאף אחד משלושתנו לא זוכר. הוא אמר לה משהו כמו "אני לא רואה טבעת על האצבע שלי", והיא תלשה שערה אחת מראשה, ליפפה סביב האצבע שלו ואמרה "הנה. עכשיו יש טבעת". הוא אמר שעכשיו היא צריכה לבקש ממנו להתחתן. ופתאום מהשתובבות וצחוקים סביב פסטה מעולה ויין, נהיה רגע רציני. והיא שאלה, והוא אמר כן, והם מאורסים. ואני הייתי שם, הראשונה לברך. הם זוג החברים שלי הכי קרוב ומשמעותי פה, ובשבילי זאת הייתה חוויה חד-פעמית להיות נוכחת במרחב האינטימי הזה של זוגיות, קצת מציצה, הרבה מפרגנת לשניהם, ומאחלת לעצמי משהו דומה.
הם מתחתנים באוקטובר הבא, ואני ה-best person ( או כמו שהם קוראים לי the best human being או משהו כזה). זאת הולכת להיות חתונה מגניבה, קטנה, בגינה של קולגה שלנו. הקייטרינג יהיה מה שהאורחים יביאו, ואני מכינה להם חופה. הם החברים הכי טובים שלי פה, ואני אוהבת אותם המון. הם חשובים לי ומשמעותיים עבורי, ואנחנו מדברים כל יום ותמיד יש לנו על מה לדבר. ואנחנו יוצאים יחד ומבלים היטב, והם אחת הסיבות שאני אוהבת לחיות פה, כי יש לי אותם.
ביום שישי שעבר הלכתי לראות את "מונולוגים מהוואגינה" שהעלו כאן באוניברסיטה.
::ה-V-Day מצוין ברחבי העולם::, ובשנה שעברה הועלו כ-5,200 הפקות מקומיות של מונולוגים מהוואגינה ברחבי העולם בקולג'ים ואוניברסיטאות. ההצגה הייתה טובה. הטקסטים היו מבריקים. היה קצת חסר חיבור בין הנשים ששיחקו על הבמה לבין המונולוגים עצמם. מתוך 26 נשים שעמדו על במה אחת - שלוש מהן טרנסג'נדריות - אולי רבע מהן היו אותנטיות. אבל מי שהתמקד במשחק (כמו בלנקה, שהייתה שחקנית בתיאטרון קהילתי וביימה הצגות במשך 3 שנים) אולי התאכזב. אבל מי שהתמקד בסיפורים עצמם, במונולוגים המצוינים (כמוני), נהנה מאוד. לאחר ההצגה נשארנו באולם ודיברנו עם השחקניות החובבניות (רובן סטודנטיות באוניברסיטה שבה אני לומדת) שסיפרו על האודישנים והעבודה במשך חודש על המונולוגים ועל איך המונולוגים האלה שינו אותן. אם לא יצא לכן עוד לראות, אז אני מאוד ממליצה. אני חושבת שעדיין יש פה ושם את המונולוגים בצוותא תל אביב.
-
יש לי עוד מיליון חוויות לשתף, אבל אני חושבת ששתי אלה היו הכי משמעותיות עבורי בזמן האחרון. אני לומדת כל יום דברים חדשים, ונהנית מאוד. ופורחת. מאושרת. וטוב לי כמו שלא היה לי טוב הרבה זמן. כמו שלא היה לי טוב מעולם. זה טוב אחר, קצת אסקפיסטי אבל אני עדיין מחוברת להכל. לפוליטיקה המקומית בארה"ב ולמה שקורה בישראל ובשאר העולם. אני מתנדבת כאן כשיש לי זמן ואני לומדת היטב כי יש לי את ההזדמנות הזאת ללמוד בלי לשבור את הראש מאיפה הכסף לסמסטר הבא יגיע. המלגות שאני מקבלת תומכות בי היטב. בחודש הבא אני טסה לטקסס לשבוע, קורס פרקטיקום בגבול טקסס-מקסיקו, לראות וללמוד איך עושים חינוך דו לשוני וגם להשתתף בכנס חשוב בתחום. הפרקטיקום יוצא בחופשת האביב שלי, אבל לא אכפת לי. העיקר שאני נוסעת, לחוות את המדינה המופרעת הזאת מכיוון אחר.
המלצה על סרט: Crazy Heart, עם ג'ף ברידג'ס ומגי ג'ילנהול. סרט קטן ויפה וטוב, עם מוזיקת קאנטרי משובחת (של פעם. לא הזבל שיש כיום ברדיו פה) ומשחק מעולה של ברידג'ס בתור זמר קאנטרי אלכוהוליסט בן 57 שפוגש עיתונאית צעירה שהופכת לו את החיים בלי להתאמץ יותר מדי.
בשמחות,
ר.