אמא של מתבגרים

מעבר ממקום מוכר למקום לא מוכר הוא תמיד קשה ואפילו יכול להיות טראומטי. כפי שכבר הבנתם המעבר שלנו מהשכונה הירושלמית בה גרנו 25 שנה לשכונה בה אנחנו גרים היום לא עבר בקלות.

דחינו את המעבר עד כמה שיכולנו, כי היה לנו טוב בשכונה הישנה. הייתה לנו דירה יפה, נוף משגע, חברים טובים ובית כנסת עם קהילה נהדרת. בזמן שהשכונה הלכה והתחרדה ניסינו להבליג על הדברים המעצבנים ולראות את הטוב שבה, אבל בסוף כבר לא יכולתי יותר לסבול לגור שם. אילו השכונה לא הייתה מתחרדת לא הייתי בחיים חושבת לעזוב אותה.

בתור אישה דתית הקהילה ותפילות בית הכנסת מהווים חלק חשוב בחיי. קשה להסביר למי שלא חי את זה למה בית הכנסת הוא המקום הכי חשוב בשבילי אחרי משפחתי, ביתי ומקום עבודתי. זה לא רק מקום תפילה, זה מקום חברתי ובית לכל דבר. כאשר עברתי דירה גם עזבתי את בית הכנסת והקהילה שלי. אנחנו משתדלים להישאר בקשר עם החברים שם והם איתנו, אבל בלי הרצף של כל שבת זה כבר לא אותו הדבר.

למרות המבחר הגדול באזור החדש, לא היה לנו קל למצוא בית כנסת שהתאים לנו. להיכנס לבית כנסת ולהרגיש בו טוב דומה לחליצת נעליים לוחצות ונעילת נעלי בית ישנות ואהובות שכבר קיבלו את צורת כפות הרגליים. מדובר בתמהיל הנכון של מקום פיזי, אנשים, נוסח תפילה, מנגינות, דרשות, שיעורים תורניים ורב הקהילה.

בהתחלה התפללנו בבית כנסת מרכזי גדול, שהיה נראה לכאורה הכי דומה לבית הכנסת שהיינו רגילים אליו. אבל, מהר מאד הסתבר שטעינו. חברי הקהילה היו כל כך מתנשאים ומרוצים מעצמם שלא היה להם מקום בלב לקבל משפחה חדשה שהגיעה לשכונה.  

סוגיית מעמד האישה בבית הכנסת מהווה גורם חשוב בבחירת בית כנסת. גם כאן יש קשת מאד רחבה של דעות ואני מתכוונת רק לבתי כנסת אורתודוקסים. כמו בכל דבר גם כאן האמריקאים יותר ליברלים מהישראלים ובדרך כלל בבית כנסת עם מדיניות יותר מתקדמת יש אחוז גבוה של מתפללים יוצאי ארצות הברית. לי זה לא הפריע, אבל שאר בני משפחתי לא הרגישו שם נוח.

מצאנו בית כנסת מאד חמוד, קרוב לדירה ששכרנו, עם קהילה צעירה ותוססת, תפילה נעימה ואנשים מאד נחמדים. קראנו למניין "פרו ורבו" מכיוון שכל שבת הודיעו על לידות חדשות. רוב המתפללים היו זוגות עם ילדים קטנים ורוב הפעילות הייתה מכוונת ילדים. הרגשנו שם כמו זקני השבט. זה זרק אותנו 20 שנה אחורה עם תחושה מוזרה של דג'ה וו, אבל אהבנו את המקום. מהרגע שעברנו לדירתנו הקבועה המרחק עשה את שלו והפסקנו ללכת לשם. אמנם עוד ניסינו כמה פעמים ללכת להתפלל שם, אבל מהרגע שהתחילו החמסינים הגדולים זה נהיה בלתי אפשרי.

10 חודשים נדדנו מבית כנסת לבית כנסת. אני מודה שיש בזה קסם מסוים. הרגשנו כמו תיירים בעירנו, וחשבתי אפילו לכתוב מדריך לבתי הכנסת באזור. אולם, אז הגיע חודש אלול ואיתו השאלה "איפה נתפלל בימים הנוראים?". בימים הנוראים אי אפשר לבוא סתם ככה לתפילות. בכל בתי הכנסת מוכרים מקומות ויש מקומות קבועים. תמיד אפשר למצוא מקום פנוי למתפלל המזדמן, אבל לא מתאים לנו להתנהג כך ולהגיע לכל התפילות בלי לשלם ולקבל מקום קבוע.

אחרי התלבטויות רבות החלטנו להצטרף ל-2 קהילות. אחת אשכנזית ואחת ספרדית. זיס הולך למניין הספרדי כאשר אני לא הולכת לבית הכנסת (בערבים ובמשך השבוע). מדי פעם אני גם מתפללת שם. לתפילות האחרות אנחנו הולכים למניין האשכנזי.

קצת מוזר לי, אני לאט לאט מתחילה להכיר אנשים חדשים, מי בעלי התפילה, איזה חזן אני אוהבת לשמוע ואיזה לא, איפה כדאי לשבת שלא אקפא מקור מהמזגנים או אחנק מחוסר אויר. איפה צפוף ואיפה פחות צפוף. מציאות חדשה.

לשמחתי תפילות ראש השנה ויום כיפור עברו בסדר. אי אפשר להגיד שאני כבר מרגישה שם בבית, אבל יש פוטנציאל למקום. ימים יגידו.

גמר חתימה טובה.