אני מתארת לעצמי שאתם יודעים שבמשך ההיסטוריה מספר אנשים ניסו לבטל את צום תשעה באב או לשנות את אופיו.
רבי יהודה הנשיא היה אחד מהם:
רבי יהודה הנשיא סבר שבעקבות השקט, הרווחה והאוטונומיה שניתנו לעם בארץ בכלל ולמוסדות ההנהגה היהודית בפרט, אין יותר טעם להתענות בתעניות החורבן, למרות שלא נבנה בית המקדש ואף שאין לעם עצמאות מוחלטת.
גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ התייחס לסוגיה של תשעה באב במאמרו תשעה באב בימינו, שנכתב בשנת 1949:
ואעפ"כ – עיקרו של תשעה-באב כלה ואיננו: "ישראל לחרפה בגויים", "גלה כבוד מישראל" – דבר זה בטל, ועמו בטל עיקר טעמן של הקינות. עוד נמצאים יהודים במצור ובמצוק, בגלות מרה ואכזרית בכמה ממדינות העולם, כשהדרך לארץ-ישראל חסומה בפניהם ; עוד חלק גדול של הארץ, ובכללו עיר דוד ומקום המקדש, בידי זרים – אך הדרך לארץ-ישראל נפתחה לפני העם היהודי, ועם זה זכה לקוממיות ולגאולה אשר לכמותן לא זכה בימי שובו מגלותו הראשונה.
השאלה ששואלים בימינו היא האם יש לציין אבלות על חורבן בית המקדש גם לאחר הקמת מדינת ישראל. יש התייחסות לנושא בכל מני מסגרות ויש שחושבים שכן ויש שחושבים שלא. התשובה כמובן קשורה להשקפת עולמם של כל מי שמנסה לענות על השאלה הזאת.
אם מתייחסים לשאלה במציאות של ימינו מהנקודה הפוליטית מדינית אפשר בהחלט לטעון שבירושלים הבנויה של היום קשה להזדהות עם תיאורי החורבן של מגילת איכה. אבל אם אנחנו מתייחסים לסיבות שהביאו את עם ישראל לחורבן, שנאת חינם, חוסר צדק, אטימות חברתית, פלגנות, אז לצערי הרב לא השתנה כלום.
האם תיקנו את הקלקולים שהביאו לחורבן? האם הסיבות לחורבן נעלמו? התשובה הכואבת והמצערת היא שלא. לכן למרות המציאות המדינית אני ממשיכה במסורת אבותיי וצמה בתשעה באב.