אמא של מתבגרים

תשעה באב זה הצום הכי קשה בשבילי. גילוי נאות, אני צמה בתשעה באב וביום כיפור בלבד. את הצומות האחרים אני משאירה לצדיקים גדולים ממני, כולל לבני משפחתי.

יש סיבות אובייקטיביות למה צום תשעה באב יותר קשה לי. זה שיא הקיץ בשיא החום. הוא יותר ארוך מיום כיפור, או לפחות הוא מרגיש ככה, כי הוא מסתיים יותר מאוחר. (מזכיר לי את השאלה מה יותר כבד קילו ברזל או קילו נוצות  ). חוץ ממגילה איכה אין לו תכנית, בניגוד ליום כיפור איפה שנמצאים רוב היום בבית הכנסת. ביום כיפור יש תחושת התעלות ותקווה שהשנה הבאה תהיה יותר טובה. בתשעה באב יש רק צער והסתכלות אחורה בעצב. 

יש לי עם הצום הזה כמה בעיות מהותיות.

הבעיה הראשונה קשורה לסיבת הצום. ירושלים ב"ה כבר לא יושבת בדד, לא חריבה ולא שוממת. להיפך, ירושלים בנוייה, תוססת וחיה. מכל העולם באים לגור בה. מחיר הדירות בשמיים והפקקים בכבישים מלמדים שדי צפוף כאן. אני לא אומרת שלא צריך לזכור את החורבן והפורענויות האחרות שקרו ביום הזה לעם ישראל, אבל צום כזה חמור? אולי הגיע הזמן להקל קצת?

אם תגידו שצריך את היום הזה כדי לזכור את סיבת החורבן, שנאת חינם, כדי שנלמד מההיסטוריה ולא נחזור על אותן טעויות, אז אתם צודקים. אבל, אם זה נכון, למה רק הדתיים צמים ומתאבלים? למה תשעה באב נחשב לנחלת הדתיים בלבד? כמה אנשים חילוניים מרגישים שהיום הזה שייך גם להם?

הם לא דואגים לאלימות הגוברת בחברה, לניכור בין החלקים השונים של העם? אני בטוחה שכן. תשעה באב הוא לא צום "דתי" כמו יום כיפור, הוא צום חברתי-היסטורי ולכן היום הזה צריך להיות משמעותי לכולם כדי שיהיה אפקטיבי. אם הדרך המסורתית של צום לא רלבנטית, אפשר למצוא דרכים אחרות לזכור למה שנאת חינם יכולה להביא. הדרך פחות חשובה לי, מה שבטוח זה שהיה לי יותר קל לצום אילו הייתי יודעת שכל אחד בדרכו מבין את חשיבותו של היום הקשה הזה ופועל להרבות באהבת חינם.

אני מתארת לעצמי שאתם יודעים שבמשך ההיסטוריה מספר אנשים ניסו לבטל את צום תשעה באב או לשנות את אופיו.

רבי יהודה הנשיא היה אחד מהם:

רבי יהודה הנשיא סבר שבעקבות השקט, הרווחה והאוטונומיה שניתנו לעם בארץ בכלל ולמוסדות ההנהגה היהודית בפרט, אין יותר טעם להתענות בתעניות החורבן, למרות שלא נבנה בית המקדש ואף שאין לעם עצמאות מוחלטת.

גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ התייחס לסוגיה של תשעה באב במאמרו תשעה באב בימינו, שנכתב בשנת 1949:

ואעפ"כ – עיקרו של תשעה-באב כלה ואיננו: "ישראל לחרפה בגויים", "גלה כבוד מישראל" – דבר זה בטל, ועמו בטל עיקר טעמן של הקינות. עוד נמצאים יהודים במצור ובמצוק, בגלות מרה ואכזרית בכמה ממדינות העולם, כשהדרך לארץ-ישראל חסומה בפניהם ; עוד חלק גדול של הארץ, ובכללו עיר דוד ומקום המקדש, בידי זרים – אך הדרך לארץ-ישראל נפתחה לפני העם היהודי, ועם זה זכה לקוממיות ולגאולה אשר לכמותן לא זכה בימי שובו מגלותו הראשונה.

השאלה ששואלים בימינו היא האם יש לציין אבלות על חורבן בית המקדש גם לאחר הקמת מדינת ישראל. יש התייחסות לנושא בכל מני מסגרות ויש שחושבים שכן ויש שחושבים שלא. התשובה כמובן קשורה להשקפת עולמם של כל מי שמנסה לענות על השאלה הזאת.

אם מתייחסים לשאלה במציאות של ימינו מהנקודה הפוליטית מדינית אפשר בהחלט לטעון שבירושלים הבנויה של היום קשה להזדהות עם תיאורי החורבן של מגילת איכה. אבל אם אנחנו מתייחסים לסיבות שהביאו את עם ישראל לחורבן, שנאת חינם, חוסר צדק, אטימות חברתית, פלגנות, אז לצערי הרב לא השתנה כלום.

האם תיקנו את הקלקולים שהביאו לחורבן? האם הסיבות לחורבן נעלמו? התשובה הכואבת והמצערת היא שלא. לכן למרות המציאות המדינית אני ממשיכה במסורת אבותיי וצמה בתשעה באב.