יום כיפור, כולם מבקשים סליחה מכולם, בין אם מתכוונים באמת ובין אם עושים את זה כדי לצאת ידי חובה.
אנחנו מתפללים ומבקשים סליחה מהקב"ה על כל החטאים שעשינו בשנה האחרונה ומקווים שאכן יסלח לנו ויחתום לנו על שנה טובה.
עד עכשיו לא הייתי צריכה להתעמק יותר מדי בסוגיה של לסלוח לזולת. לא שלא פגעו בי בימי חיי, פגעו, אבל סלחתי. אולי לא שכחתי, אבל סלחתי.
אלכסנדר פופ אמר לטעות זה אנושי; לסלוח – אלוהי. נחמד להרגיש שיש בנו יכולת אלוקית, אבל השנה אני ממש לא מרגישה שיש בי את היכולת הזאת.
אני לא מסוגלת לסלוח לנהג שדרס את בתי ובבת אחת שינה לה את כל מהלך החיים.
הנהג בא לבקש סליחה בבית החולים ביום של התאונה. לא הייתי שם וגם בתי אמרה שלא היה לה כוח לדבר איתו. לדעתי הוא עוד לא ידע עד כמה חמורה הפציעה כאשר הוא הגיע לבית החולים.
שבועיים בערך אחרי התאונה הוא התקשר לבעלי כדי לבקש עוד פעם סליחה. היינו בבית החולים לביקורת ולהוצאת התפרים של הניתוח. בעלי הקשיב ולא היה מסוגל לענות לו.
מאז לא שמענו כלום ממנו. לא טלפון, לא התעניינות מה מצבה של בתי, כלום.
קשה לי להתנער מהתחושה שבקשות הסליחה הראשונות שלו לא נבעו מצורך פנימי אמיתי לבקש סליחה על מה שהוא עשה. נהייתי כל כך צינית שאני חושבת שסוכן הביטוח או העורך דין שלו אמרו לו שכדאי לו לבקש סליחה, כי בבית המשפט זה יירשם לזכותו וכך ייקלו בעונשו.
לפי הלכות סליחה אדם צריך לבקש 3 פעמים סליחה ממי שהוא פגע בו. אחרי הפעם השלישית הוא פטור מניסיונות פיוס נוספים.
"כשאינו מתפייס אחרי שלוש פעמים, אינו זקוק לו יותר כיון שעשה מה שצריך מהדין כדי לרצות את חברו"
מכיוון שהנהג הדורס לא ביקש סליחה 3 פעמים, אינני מרגישה חובה לסלוח לו.
אילו הוא כן היה מבקש עוד פעם סליחה ההתלבטות שלי היתה יותר גדולה, או בעצם לא הייתה לי ברירה אלא לסלוח לו.
אי לכך ובהתאם לזאת, השנה אני אשאיר לקב"ה את התפקיד האלוקי לסלוח ואני אשאר אנושית.
גמר חתימה טובה וצום קל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
