"פתאום שנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, עוד אור עולה זיכרון ישן
פתאום שנדמה שהשחר לא יפציע לעולם , עוד אור עולה ומראה לאן..."
אני כול כך מתגעגעת ויש רגעים שזה מרתק אותי ואני לא יכולה לעשות כלום.
המחשבות לא עוזבות אותי, ואין שנייה שאני לא חושבת על זה שהוא הלך מהעולם הזה ונשארתי לבד.
אני נחנקת ממחשבות מפחידות ואני לא יכולה לנשום כבר ואין, אין מישהו מבין פה כולם עסוקים.
והוא לא ייחזור ואני לא אראה יותר את החיוך שהיה מבטיח לי שיהיה טוב.
בעולם הזה צריכים להיות חזקים ואני החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהרים את עצמי מהמקום הרע הזה שנפלתי אליו.
כמו בור שחור שאי אפשר לחזור ממנו. ואני אצליח אני אצא מזה וזה ייקח זמן אבל אני אצא מזה.
טוב אז זו בערך הסיבה שלא כתבתי הרבה זמן כי קשה לי לכתוב על זה...
וגם הרבה מהשכבה קוראים פה ולא מתאים לי שיידעו מה אני מרגישה או חושבת.
אז פסח שמח (?!)
ליניי. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
$princess$
