הנה סיבה להחזיק את הבלוג הזה. לכתוב מדי פעם דברים שאם אעלה בפייסבוק - אולי יזכו אותי בלינץ' קטן.

האחרון נוגע למרתון תל אביב, זה שיזכר בתור "המרתון שמישהו מת בו", או כדברי המתלהמים "פיגוע המרתון ההמוני".

במרתון ניו יורק 2008 נפטרו שלושה.

במרתון לונדון, בין 1981 ל-2012 נפטרו 11.

במרתון ברלין נפטר אדם ב- 2002 

בדטרויט 2009 נפטרו שלושה (כנראה מקור)

ובמונטריאול נפטר אחד ב- 2011.

מחקר רפואי מצא שבעשור הראשון למילניום נפטרו ממרתונים בארה"ב 28.

יחסית לכמות הרצים זה נדיר, אבל מסתבר שלא כזה חד פעמי.

ההתלהמות המכוונת כרגע נגד המארגנים מרתיחה אותי.

לא אטען ש-"אנשים הם ילדים גדולים ושכל אחד מחליט על עצמו" (למרות שאותי אישית אף אחד לא הכריח לרוץ, ובאמת לא רצתי)

מכיוון שמי שמארגן ומשווק אירוע ציבורי גדול - במובן מסויים כן מניע אנשים לוותר על חלק מהבחירה החופשית שלהם.

נסיבות המוות של ההרוג הנוכחי, זכרו לברכה, טרם פורסמו.

מה שכן, שווה להזכיר כאן, שכל הספורט הזה מתקיים לזכרו של אירוע בו הראשון שרץ אותו - מת.

ועוד, שמרתון הוא לא תרבות גוף, אלא להיפך - אתוס של נצחון הרוח, של ללכת נגד הגוף, להתגבר על הגוף, לנצח אותו.

התחרות, יותר מאשר נגד רצים אחרים, היא נגד עצמך.

ולפעמים עצמך מנצח.