הפנתר מנס ציונה

אני חושבת שלא היתה אפילו ילדה אחת בכיתה שלא היתה מאוהבת בו באיזשהו שלב.

כן כן, גם אני.

מסיבת הכיתה הראשונה שהלכתי אליה, היתה אצלו בבית.

הייתי ילדה חננית, שלא יודעת שום דבר מהחיים שלה, והתרגשתי כמו אני לא יודעת מה. המסיבה הראשונה שלי! בבית של עידו! וואוו!

המסיבה היתה על הגג, מתישהו בתחילת אוקטובר (ראבאק, עד היום אני זוכרת את היום הולדת של המעפן הזה), שישי בערב, יופי של מזג אוויר.

לא היה די ג'יי, והמוסיקה הגיעה מטייפ דאבל קאסט גדול שעליו היה אחראי אחד מהילדים מהכיתה. אל תשאלו אותי מי, אני בטח לא אזכור.

היה שולחן עם שתיה, כוסות חד פעמיות, במבה ביסלי ותפוצ'יפס, וכמובן חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ.

מתישהו התחילו לרקוד, ואני הצטרפתי ברגליים רועדות. לא היה לי מושג מה עושים, אז חיקיתי את התנועות של המקובלים וקיוויתי שאני לא נראית מטופשת מדי.

היתה גם חבילה עוברת. מתישהו היא הגיעה  אלי, כשהמשימה היתה "תן לילדה שאתה הכי מחבב", והפרצוף שלי הפך אדום למרות שהילד שנתן לי אותה אפילו לא מצא חן בעיני.

המסיבה הנ"ל היתה בכיתה ג', או ד', או משו כזה. ובהמשך, ככל שגדלנו, עידו רק נעשה יפה יותר ומופרע יותר. ותמיד, תמיד הוא היה חייב להציק לי.

לא יודעת למה.

הוא היה עושה לי את המוות. מחביא לי את הטושים, מקשקש לי במחברות, פעם אחת אפילו רדפתי אחריו לאורך שני רחובות כי הוא גנב לי את המפתחות של הבית.

בכיתה ח', כשהיינו כבר גדולים, לקראת סוף השנה, התחילו חזרות למסיבת הסיום.

לי היה תפקיד קטן ופצפון, שופט מספר שלוש במשפט שניהלה המורה ללשון נגד גרגמל שניסה להרוג את השפה העברית, או משו כזה.

ועידו באחד התפקידים הראשיים.

בחזרה הגנרלית, מאחורי הקלעים, תהרגו אותי אם אני יודעת איך ולמה, הוא נישק אותי.

ואז, אחרי מסיבת הסיום, כשכל השכבה  צעדה כאיש אחד לחוף הים ונשארנו ערים כל הלילה, הוא ואני מצאנו איזו פינה מרוחקת, והתנשקנו שוב.

אבל זהו. זה כל מה שהיה שם.

הלכנו לאותו תיכון, ולא היה בינינו שום דבר יותר, אבל מה אכפת לי? העיקר שהתנשקתי עם עידו, הילד הכי יפה בכיתה.