בערך, בדרך, בברך,
אשם נושם
באמת לא מת
בעקבות גל היצירתיות העכורה שעובר את חופי ארצנו לאחרונה (פעולות סמויות בסוריה, הצעות יצירתיות לשחרור פושעים מחקירות, חנינות לבני ראש ממשלה ועוד ועוד), החלטנו לחזור לבסיס, לשיגרה - אחורה. כי צריך להזיז את העכוז, לאכול עכשיו תפוז, להימנע (או לא) מחפוז, לא לעבור לתפוז, ולעשות תחרות של חרוז. כי הבסיס, כפי שכולנו יודעות, ניתן במשקל ובחרוזים. עכשיו דבר אין להכיר, מן המשלט נשאר רק קיר.
כי קצנו, קצנו מפוליטיקה, אני שומע אתכן זועקות, מצטטות את משינה למה לנו פוליטיקה, גם לא אנטיביוטיקה. ואני אומר נכון. ואני אומר עד כאן. ואני אומר צריך שינוי. החלטנו לבחור בתחום הכי לא פוליטי שאפשר. הכי רחוק מפוליטיקה שאפשר. תחום נקי, פשוט, יפה, מזדמרר, תחום השירה. ועל כן אנו מכריזים בזאת לא, לא על הקמת מדינת ישראל, בזה כבר השיגו אותנו, אלא על תחרות החריזה של ישרא (השלמנה כרצונכן, תחרות החריזה של ישראל, של ישרא-בלוג, של ישרש).
בתחרות החריזה יש שלושה מקצים.
המקצה הראשון: מקצה החרוז הדבילי, המטומטם והבנאלי ביותר שנכתב בשירה המולחנת העברית. מתמודדים אפשריים במקצה זה הם הקבוצות החזקות של סינרגיה: פתאום גיליתי שאני נושם, אני חושב על זה ואיני אשם! גם להקה מובילה וצעירה אחרת מציעה לנו חריזה מהפכנית במשקלה ובשימוש שהיא עושה בעושר הלשוני שלה. קחנה למשל את החרוז שהם הביאו אותה בהפוכה: באמת אני עוד לא מת. אפשר גם להפליג למחוזות הבנאליה עם עמיר בניון שלקח שיר ילדים מופלא (שני חברים הלכו בדרך) ורתם אותו לשיר אהבה גדול על מוזיקה (ערך, בדרך, בברך, בערך). אריק ברמן מתעלה על עצמו עם נציגות מגניבה למדי משער שש, אם כי אני בטוח שהוא עוד לא התאושש מהחריזה כמו מכבש של המלים הורים וקוראים, זה די מבייש. אפרופו מבייש, זקנתו מביישת את צעירותו, אבל למה להשתלח, במי שחורז כלח עם של"ח ומל"ח. רצוי אולי לשלוח לו את מצ"ח, כי אחרת עלול להיות כאן רצ"ח, של כל מי שבשט"ח. אלון, ששם משפחתו לא מתחרז עם בלון, וגם לא עם חלון, ששותה כל יום גלון, של מיץ מלון, וגר לו במלון, הוא גם לא ציפלון, ולא עשוי מטפלון, לכן הוא עטוי קלון, כפי שנכתב בעלון וגם אצל דן (או אולי יגאל) שילון, מאחורי וילון, אבל שמו מתחרז עם קטנצ'יק, ורצוי שישתה ויטמינצ'יק, כדי לשפר את הזיק בצ'יק, אולארצ'יק.
תחרות זו פתוחה והחרוז הגרוע בכל הזמנים עדיין לא נבחר, אנא הציעו, דרגו והשפיעו.
בשלב ראשון המקצה פתוח לכל החרוזים שיוצעו (מעבר לאלה שהוצעו כבר עכשיו). מבין ההצעות יתמודדו על קולותיכם מספר חרוזים גרועים במיוחד, ומביניהם ייבחר החרוז הגרוע בשירה הישראלית המולחנת!!!
המקצה השני: מקצה היצירה. במקצה זה אפשר להציע שירים עם חרוזים גרועים נורא, משהו אשכרה רע. אז פיתחו הג'ורה, כיתבו את השורה, שתיקרא כמו חרא. בין המשתתפים כולם, שישמיעו את קולם, תוגרל תהילת עולם, לחלופין אולי גם סולם, שראשו הולך ונעלם, אי שם בין רגלי הבלם של קבוצה מחבל עדולם (אין להתבלבל עם אדולן או מתדון).
המקצה השלישי: החרוז הטוב בשירה הישראלית המולחנת. במקצה זה יכולות הקוראות להציע את החרוז הכי טוב בשירה הישראלית המולחנת. מובן שהחרוז הזוכה נבחר מראש, ויותר לא נדרוש, כי עדיין אפשר להציע ברוש - משירו של המשורר הנדוש, שחטף פעם מכוש, ולא נירטב מהמלקוש, שמוכר מהודו ועד בוש (לא הנשיא), הלא הוא ארצי ש. שנותן בראש!
הפוסט והתחרות בחסויות שונות ומשונות, שנותנות מיני מזונות, שלא נלקחו מזונות, ואינם קשורים לעונות, או לשנים שחונות, או למלים טעונות שיפור.
ייעוץ לשוני ושותפות בבחירת הזוכים: ש. קאלי.
פינת הפך הקטן: שמות הכותבים מתחרזים!
בלוג זה התחפש לבלוג זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
