אני ישראלי.

נולדתי בישראל וגדלתי בישראל. עברתי דרך מערכת החינוך הישראלית. שירתתי את מדינת ישראל במשך שלוש שנים. אני עובד בחברה ישראלית ולומד באקדמיה הישראלית. אחרי מקסימום ארבעה ימים בחו"ל אני מרגיש בחילה ורוצה לחזור לארץ. אני מדבר בעברית, חושב בעברית וחולם בעברית. אם יהיו לי יום אחד ילדים, הם יהיו ישראלים. הצלחתה של מדינת ישראל היא ההצלחה שלי. ההצלחה שלי היא ההצלחה של מדינת ישראל.

הרבה דברים אני מאחל למדינת ישראל בפרוס שנתה ה-62: שתזכה לפריחה כלכלית, שתוחלת החיים של אזרחיה תגדל, שבעיות המים תפתרנה, שכל העולים יתאקלמו, שגלעד שליט יחזור הביתה, שתקום מערכת תחבורה ציבורית ראויה לשמה, שתיפתח בישראל סוף סוף חנות מוזיקה דיגיטלית ראויה לשמה, שיותר להקות ואמנים יבואו להופיע, שלא תהיינה יותר תאונות דרכים ושהממשלה תחזיק מעמד.

אבל אם הייתי צריך לבחור רק דבר אחד שיקרה בשנה הקרובה, הייתי מבקש שמדינת ישראל ושהחברה הישראלית יידעו להתמודד עם ביקורת. למה בכל פעם שאני משמיע דברי ביקורת אני זוכה להשמצות וגידופים במקום שיסבירו לי מדוע אני טועה?

אחד הערכים המרכזיים של מדינות דמוקרטיות הוא חופש הביטוי. חופש הביטוי לא נועד רק להבטיח שכל אחד יוכל להגיד מה שהוא רוצה לצורך הגשמה עצמית. חופש הביטוי נועד להבטיח החלפת דעות במטרה לגלות את האמת. למשל, במשך מאות שנים הכנסיה טענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, וכל מי שטען שההיפך הוא הנכון עונה ונרצח. אלא מה? בסוף התברר שבמציאות, כדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב השמש ולא להיפך. אז מה? עינויים ורציחתם של כל המוני האנשים שטענו ההיפך הפכו את האמונה הרווחת לאמת, או שהם רק עיכבו את גילוי האמת? רק באמצעות החלפת דעות חופשית, ללא איומים, סנקציות ודעות קדומות, ניתן לגלות את האמת.

ועידת האו"ם נגד הגזענות שנערכה בשבוע שעבר, הידועה יותר בכינוייה "ועידת דרבן 2", היא דוגמא חיה לחוסר היכולת של ישראל להתמודד עם ביקורת. הועידה הקודמת, ועידת דרבן, הסתיימה בהצהרות גינוי לישראל שהאשימו אותה בגזענות ובכיבוש זר. ועידת ההמשך הייתה אמורה לאשרר את ההחלטות הללו ובכך להרע את תדמיתה של ישראל בעולם בצורה משמעותית. בישראל ידעו על התוכניות הללו כבר לפני חצי שנה, אך במקום להתכונן לקראת הועידה ולשלוח אליה נציגים דיפלומטיים שיפריכו את ההאשמות בדבר גזענות וכיבוש זר שמוטחות בישראל, העדפנו להחרים את הועידה. איכשהו, הצלחנו לגרום גם למספר מדינות אחרות, וביניהן ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, להחרים את הועידה גם כן. תוצאה זו אולי נראית חיובית, אך לכל היותר היא מועילה בטווח הקצר. בטווח הארוך, המאזן הגיאופוליטי בעולם ישתנה, ואנחנו נידרש לתת תשובות. לא נוכל להמשיך לסתום פיות לאורך זמן. האם לא היה עדיף שנתעמת עם ההאשמות האלו אחת ולתמיד ונוכיח שהן מוטות ושקריות?

היום, לא נהוג יותר לרצוח את מי שטוען כנגד הקונצנזוס. אז מה עושים? סותמים לו את הפה בדרכים אחרות. השיטה בישראל (וכנראה גם במקומות אחרים, לא בדקתי) היא לתקוף את הדובר במקום את הדברים. בויכוחים פנימיים, בין ישראלים, מושמעות חדשות לבקרים המנטרות המוכרות: משתמט, סמולן, בוגד, יורד, אוהב ערבים, ג'ובניק, קומוניסט, פוסט-ציוני self-hating jew ועוד. בויכוחים בינלאומיים, עם מבקרים ממדינות אחרות, נהוג להסיט את הדיוך לעברן החשוך של נותני הביקורת: הגרמנים היו נאצים, הבריטים היו קולוניאליסטים, הספרדים היו פשיסטים, האמריקאים הרגו את האינדיאנים, האוסטרלים הרגו את האבוריג'ינים, הטורקים הרגו את הארמנים, השוויצרים נתנו להיטלר שירותי בנקאות והסעודים... הם מדברים פאקינג ערבית! איך אתם מסוגלים להגיד לנו שאנחנו גזענים?!? הרי אתם בעצמכם הייתם גזענים!!! כלומר, במקום להסביר מדוע הדברים אינם נכונים, מעדיפים לנטרל את הויכוח על-ידי הכפשת המבקרים. כך אפשר להמשיך לא להסתכל במראה, ולא לראות שאנחנו לא סתם מחוצ'קנים, אלא ממש מצורעים.

ישראל לא תוכל להמשיך להתנהל כך לנצח. בבית הלבן יושב נשיא מסוג חדש, בעל חשיבה ביקורתית, שגדל על ברכי תנועות זכויות האדם, שמגיע מתרבות של מרד. בקרוב מאד הוא עלול להתחיל לשאול שאלות, ואנחנו לא נוכל להמשיך לסתום לו את הפה. ומה עם האיחוד האירופי? אנחנו רוצים להיות חברים שלהם, אבל הם לא רוצים להיות חברים שלנו כל עוד אנחנו מצטיירים בעיניהם כמדינה גזענית וכובשת. תסתכלו על אחמדינג'אד ועל איראן. אנחנו מובילים את הקו התקיף שהוביל לבידודם בעולם, בלי להבין שיום אחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקומם.

אז למה באמת אנחנו לא מוכנים לקבל ביקורת? התשובה היא שאנחנו יודעים שיש בה משהו. היא אולי מוגזמת, אולי מופרכת בחלקה, אך יש בה גרעין חזק ומדמם של אמת. לקבל את הביקורת הזו פירושה שכל מה שסיפרנו לעצמנו על עצמנו היה בעצם לא כל כך נכון. שחלק מהדברים הנוראיים שעשו לנו וגרמו לנו לדרוש מדינה נפרדת משלנו, אנחנו עושים עכשיו לאחרים. לא כל כך נעים, הא?

כמה זמן עוד נמשיך לשקר לעצמנו? מתי כבר נלמד לקבל את הביקורת ולתקן את הפגמים?

ובכל זאת, אין מכל האמור לעיל להפחית ולו קצת מן העובדה שאני מתרגש מאד בחג עצמאותה של ישראל. מהיכרותי עם ההיסטוריה של עם ישראל בכלל לפני הקמת המדינה, ועם טלאותיה של משפחתי בפרט, אני מבין עד כמה היא חשובה, ועד כמה היה מצבו של העם היהודי גרוע ועלוב בלעדיה. רק פה אני בבית - בכל מקום אחר, אני זר.