| 4/2007
זה לא אותו דבר - על ההבדל בין השבויים הבריטים לחטופים הישראלים
רבים התרעמו השבוע כיצד אפשרי שבריטניה משחררת את חמישה-עשר שבוייה בתוך
פחות משבועיים הישר מתוך "לוע האריה" בעוד אנחנו לא מצליחים לשחרר את
שלושת שבויינו מחבורות החובבנים האלו כבר חודשים רבים. אז מתוך רצון
להרגיע את הרוחות (וגם בגלל שאני ממש אבל ממש
אוהב לתקן אנשים אחרים), אני מביא כאן את שתי הסיבות שבגללן שני האירועים,
חטיפת שלושה חיילים ישראליים משטחה הריבוני של מדינת ישראל ונפילתם בשבי
של חמישה-עשר חיילים בריטים בלב ים, שונים לחלוטין. חשוב לי לציין שאני לא
מנסה באמצעות ההשוואה הזאת לרמוז דבר וחצי דבר על צידקתו של צד זה או אחר,
אלא פשוט להביא לפניכם את העובדות כפי שהם ע"מ שתוכלו להבין לעומק את המצב.
ראשית,
בניגוד למנהיגי חיזבאללה וחמאס, נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד אחראי
לבטחונה ועתידה של מדינה שלמה. בשונה מארגוני טרור, שמשגשגים על קרקע של
כאוס גיאופוליטי, מדינה ריבונית צריכה תמיד לחשוב מספר צעדים קדימה ולראות
את התמונה הכוללת. איראן נמצאת כרגע במצב מאד רגיש, שלא לומר נפיץ.
היכולות הגרעיניות שהאיראנים מפתחים, לדבריהם למטרות אנרגיה אזרחית בלבד,
יכולות לעלות להם בבידוד דיפלומטי, חרם כלכלי והגרוע מכל - מלחמה. על כל
אלה יש להוסיף את עניין יציבות המשטר שתמיד מטריד דיקטטורים באשר הם.
אחמדינג'אד יודע טוב מאד שעליו לרצות חלקים נרחבים בקרב האוכלוסיה
האיראנית כדי שלא יצטרפו ויתמכו חלילה בתנועות המהפכניות השואפות להפילו.
במצב כל כך רגיש, היה מוטל על אחמדינג'אד לעשות את הצעד הנכון ביותר עבור
יציבות משטרו ועבור העם האיראני, והצעד הזה הוא להמנע ממלחמה בעתיד הקרוב
ולזכות בנקודות זכות בקרב מדינות המערב. ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר
שיגר לאורך כל המשבר איומים מרומזים לאיראן שכדאי להם לחשוב טוב טוב מה הם
עושים עם החיילים האלו. הצבא הבריטי נמצא במרחק יריקה מאדמת איראן ויכול
בהתרעה קצרה לתקוף אותה. האיראנים כנראה לא מעוניינים בשלב זה במלחמה עם
בריטניה או עם כל ברית נאט"ו, ולכן העדיפו הפעם לשחרר את החיילים ו-"לצאת
לארג'ים" מאשר להתחיל עכשיו במלחמה שהם עדיין לא מוכנים לה.
לעומת
אחמדינג'אד, נסראללה ומשעל לא מחוייבים לאף אחד אלא רק למטרות שהציבו
לעצמם. הם לא ערבים לבטחונם האישי של בני עמם ולא ליציבות הפוליטית של
המשטרים אשר הם חותרים תחתיהם. להיפך, ללא אי יציבות פוליטית, הם אבודים.
אנשים שחיים בבטחון לא זקוקים למיליציות ולארגוני טרור שישרתו אותם. רק
עמים נדכאים ומקופחים מטפחים ארגונים כאלו. על-כן, ברגע שחיזבאללה וחמאס
הציבו לעצמם למטרה שיחרור אסירים פלסטינים ולבנוניים מהכלא הישראלי, דבר
לא יזיז אותם. לא מאמצים דיפלומטיים, לא איומים ולא מכה צבאית.
אני לא
חושב שיש בינינו מישהו שבאמת חושב שאיפוק היה יכול להיות הצעד הנכון במקרה
שלנו. בעוד שבדיפלומטיה בין מדינות אפשר לשגר איומים מרומזים ולהפעיל
לחצים ישירים ועקיפים בלי שימוש בכוח צבאי, ארגוני טרור, שדרך הפעולה
היחידה שלהם היא אלימות, אי אפשר לתמרן באמצעות דיפלומטיה. לא משנה כמה
מציגים את ראש ממשלת לבנון ואת יו"ר הרשות הפלסטינית כאחראים לגורלם של
החיילים החטופים, האמת היא שאין להם יותר מהשפעה זניחה בעניין ובטח שלא
יכולת מכריעה לפתור את המשבר הזה בכוחות עצמם. על כן היה חשוב ביותר שמיד
לאחר חטיפת החיילים בגבול הדרום ובגבול הצפון ננחית על הארגונים האלו מכה
צבאית קשה, כדי להבהיר שאולי הם יקבלו בסופו של דבר את מבוקשם, אבל יפסידו
הרבה מאד בדרך - בעיקר תמיכה ציבורית של העמים שהם מתיימרים לייצג.
מלבד
ההבדל בין הישויות החוטפות, ישנו עניין נוסף חשוב אף יותר. בניגוד למצב
המדיני ששורר בין בריטניה לאיראן (אי-לחימה מתוחה), ישראל נמצאת במהלכו של
עימות צבאי, מוגבל ככל שיהיה, עם חיזבאללה וחמאס. יתכן מאד שאכן סירת
הסיור הבריטית חדרה למים הטריטיריאלים של איראן. כל מדינה ששומרת על
בטחונה ומכבדת את עצמה באופן כללי לא יכולה להרשות שיפלשו לשטחה בקלות
שכזו, על אחת כמה וכמה כלי שיט צבאי. צבאות אחרים היו ללא היסוס מטבעים את
כלי השיט הסורר, אך הצבא האיראני, שנמצא כאמור במצב מאד עדין ולא מעוניין
להגרר לעימותים צבאיים, היה צריך לנהוג במחשבה תחילה, ולכן לקח את החיילים
בשבי. ברגע שהתברר כי מדובר בחיילים מצבאה של בריטניה, מדינה שאינה נמצאת
בסכסוך צבאי עם איראן וגם לא מוגדרת כאויבתה, היה זה רק עניין של זמן עד
שנמצא פתרון "רגוע" למצב.
לעומת זאת, המצב בין ישראל, חיזבאללה וחמאס
שונה בתכלית. חיזבאללה וחמאס הגדירו את מדינת ישראל כאויבתם ולכן אין להם
שום רצון לפייס אותה או לנהוג בה בהתחשבות. מתוקף היותם ארגוני גרילה
וטרור, עיסוקם העיקרי הוא כרסום בעמידותה הצבאית של ישראל. כל הזדמנות
שנקרית בדרכם להביך את ישראל ולפגוע בעוצמתה הצבאית לא יכולה לחמוק מבעד
לאצבעותיהם. שתי פעולות החטיפה תוכננו במשך זמן רב - שנים במקרה של חטיפת
החיילים בגבול הצפון. זו הייתה פעולה מתוכננת שנועדה להשיג יעדים
מסויימים. אירועי החטיפה והאירועים האלימים שהגיעו בעקבותיהם הם אולי
חריגים בעוצמתם, אך תואמים מאד את המצב - נקודות קיצון על הגרף הגלי שמתאר
את המתיחות הצבאית בין ישראל לחיזבאללה וחמאס. למרות שישראל תמיד דאגה
לחזור ולהבהיר שהלבנונים והפלסטינים כעמים אינם אויבים שלה, חיזבאללה
וחמאס היו מאז תחילת דרכם אויבים מרים שלה.
גם לאחר שישוחררו
החיילים החטופים ניתן לצפות שהאירועים האלימים יתחדשו בעוצמה כזו או אחרת.
הדרך היחידה לסיים את הסכסוך הזה היא לדאוג לפירוקם של חיזבאללה וחמאס.
איך עושים את זה אתם שואלים? ישנן שתי אופציות: האופציה הרדיקלית וישנה
האופציה השפויה.
האופציה הרדיקלית, שמתאימה למדינות כמו רוסיה, היא להכריז מלחמה כוללת על
הארגונים האלו ולא לשקוט עד שצה"ל מגיע אל כל אחד ואחד מחברי הארגונים
האלה ותוקע לו כדור בראש. החסרונות של שיטה זו ברורים: האבדות של צה"ל
יהיו בלתי נסבלות בשום קנה מדה, אזרחים רבים ימותו בשני הצדדים וסביר
להניח שאת מקומו של הארגון המחוסל יירד ארגון חדש (כפי שחיזבאללה עשה לאחר
חיסול אש"ף במלחמת לבנון הראשונה).
האופציה השפויה מורכבת משני מישורים. בטווח המיידי, על ישראל להמשיך להגיב
ביד קשה על כל פגיעה בריבונותה. מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה
"להנשך" על-ידי ארגוני טרור סחטניים ולא להגיב. בטווח הרחוק, נחוצה תוכנית
דיפלומטית זהירה. בנוגע לחיזבאללה, אין כל כך מה לעשות. עלינו לא להתערב
יותר מדי בענייני הפנים של לבנון ולקוות שהרצון שלהם להפוך למדינה עצמאית
שאחראית לגורלה יגבור על הגורמים החתרניים השואפים לשמר את התוהו ובוהו
הקיים, בדיוק כפי שקרה לבסוף אצלנו. בנוגע לחמאס - אותו הדבר. הבעיה היא
שבניגוד לחיזבאללה שזוכים לתמיכה מוגבלת בלבנון ולהרבה בוז וסלידה מצד כל
מדינות העולם, חמאס זוכים לתמיכה רחבה בשטחים, משתתפים במוסדות השלטון
הפלסטיניים ולאט לאט מקבלים הכרה ולגיטימציה בינלאומיים. הסיבה לכך היא
שבניגוד לחיזבאללה שצריך להמציא סיפורים ומעשיות בשביל להצדיק את התוקפנות
שלהם נגד ישראל, חמאס לא צריכים לתרץ דבר. המציאות עובדת לטובתם. כל עוד
ישראל שולטת ישירות ברוב השטחים הפלסטינים ודרכי הגישה שלהם לשאר מדינות
האזור, יש לחמאס סיבות טובות מאד להמשיך במעשיהם השנויים במחלוקת. בעוד
שאת המתקפה הישראלית על לבנון היה קל מאד להסביר ו-"למכור" לעולם, מתקפות
ישראליות על פלסטינים, חמושים או חפים מפשע, קשה מאד להצדיק בנסיבות
הקיימות. לכן, עלינו להניח לפלסטינים, בדיוק כמו ללבנונים, לבדוק עם עצמם
מה הם רוצים להיות כשהם יהיו "גדולים". זהו שלב קריטי בתולדותיו של כל עם
ריבוני ואין לחשוב שניתן לדלג עליו בסיטואציות מסויימות. לכן, אם אנחנו
רוצים אי פעם לראות את חמאס מפורק או משנה צורה ולא זוכה ליורשים אכזריים
כמותו, עלינו לצאת מהשטחים ולהניח לפלסטינים לגבש את זהותם הלאומית
ותוכניותיהם לעתיד. אין ספק כי ישנה אפשרות שהם ימשיכו במעשיהם הנפשעים,
בדיוק כפי שהם המשיכו בירי הקאסמים לאחר הנסיגה מרצועת עזה. על כך כאמור
יש להגיב במכה צבאית הולמת, דבר שכבר כנראה שכחנו איך עושים. בדרך זו
נבהיר לפלסטינים, שנמצאים בנקודה ההיסטורית הקריטית ביותר מבחינתם, כי
כדאי להם לבחור בדרך שקולה והגיונית ולא במדרון החלקלק אל מנות גדושות של
הרס ומוות.
בנוגע לפוסט שהבטחתי על שירות
החובה במדינות אחרות - אל דאגה, הוא מתבשל. אני כידוע לא אוהב לדבר על
דברים שאני לא מבין בהם (לטעמי לפחות), ונושא כזה שדורש הצגת נתונים רבים
מצריך עבודת איסוף ומחקר לפני העלאתו לדיון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
