אחד הפוסטים המומלצים על-ידי העורכים בישראבלוג, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא הפוסט "המודל הבטחוני-חברתי לישראל מתוקנת" של עתודאי.קום. בפוסט זה, מפרט כותב הבלוג את משנתו לגבי המבנה הרצוי של צה"ל. לדבריו, יש להוציא מן הצבא את כל בעלי התפקידים שאינם קשורים ללחימה באופן ישיר ולהעביר אותם למסגרת השירות הלאומי. השירות הלאומי יהפוך לאלטרנטיבה מחייבת לכל מי שלא משרת בצבא, אך לא ייחשב לנחות לעומת השירות הצבאי. יוקמו מסגרות קהילתיות של שירות צבאי במגזרים "הבעייתיים", כמו הערבים והחרדים, שם הם יוכלו לתרום את חלקם במסגרת הקהילה המקומית. בנוסף, הכותב טוען שיש לאפשר לאלו שחפצים להשתחרר מהשירות הצבאי לשלם מס "סולידריות" של 36 משכורות חודשיות כחלופה לשירותם בצבא. בסופו של דבר, תתקיים בחברה הישראלית החלוקה הבאה: 30% משרתים בצבא, 60% משרתים בשירות לאומי ו-10% משלמים את מס הסולידריות.

לפי דעתי, יש בידיו של עתודאי.קום טעות. הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שהצבא בישראל הוא הרבה יותר מסתם צבא כמו במדינות אחרות. לצבא בישראל יש תפקיד הרבה יותר רחב מלספק ביטחון לתושבי ישראל. הצבא בישראל הוא "הדבק החברתי" שמחזיק אותנו ביחד. השירות הצבאי הוא השער אל החברה הישראלית. מגזרים שלא משתתפים בנטל השירות הצבאי לעולם יישארו בתחתית הסולם החברתי הישראלי.

החברה הישראלית היא חברה שסועה: עשירים מול עניים, אשכנזים מול מזרחים, ותיקים מול עולים, שמאלנים מול ימנים ועוד. לולא השירות הצבאי, כנראה שרוב הישראלים לא היו פוגשים ישראלים אחרים, שונים מהם. זהו רעיון "כור ההיתוך" של דוד בן-גוריון: נכנסים בצד אחד של הצבא כל מיני יהודים מכל מיני סוגים ויוצאים בצד השני ישראלים אחידים. לפיכך, לשירות הצבאי יש תפקיד חברתי משמעותי מאד: ליצור סולידריות ישראלית, שלא הייתה קיימת בלעדיו. בלי השירות הצבאי (והמלחמות התורניות שמעמידות אותו למבחן) היינו כבר אוכלים אחד את השני. צה"ל הוא צבא העם לא רק בגלל שאנחנו מוקפים בזליוני ערבים ואנחנו צריכים שכל אחד יתגייס למאמץ. צה"ל הוא צבא העם גם בגלל שסביר להניח שבלעדיו לא היה באמת עם.

אך הצבא ממלא גם תפקיד חברתי אחר, שפחות נעים לדבר עליו. השירות הצבאי מהווה הצדקה לסדר החברתי הקיים בישראל. מאחר והאתוס הציוני קובע שהסכסוך הישראלי-ערבי נכפה עלינו על-ידי הערבים המנוולים, אין לנו ברירה אלא לקיים צבא גדול וחזק. אם כך, ההיגיון אומר שמי שמשרת בצבא ומסכן את חייו עבור כולנו - צריך לקבל יותר. חלוקת הנטל הצבאי בחברה מצדיקה את חלוקת המשאבים, הן הכלכליים והן הערכיים. כדי להבין את התפקיד הזה שהצבא ממלא, חישבו על מגזרים שלא משתתפים בנטל השירות הצבאי: הערבים והחרדים. אלו קבוצות שוליים. רוב בני קבוצות אלו סובלים מעוני קשה. אף אחד לא היה חי חיים כאלה מרצונו החופשי. ואולם, אי-שיתופם בשירות הצבאי מצדיק את מעמדם החברתי - הם לא נותנים ולכן לא מגיע להם. אנחנו לעומת זאת, הישראלים האמיתיים, משרתים בצבא, ולכן מגיע לנו לחיות טוב יותר.

מדוע הערבים והחרדים לא משרתים בצבא? חוק שירות הביטחון קובע שכל אזרח ישראלי בגיל גיוס צריך להתגייס לשירות ביטחון מלא של 36 חודשים לגברים ו-24 חודשים לנשים. כלומר, נבחרי העם הסכימו שכולם צריכים להתגייס, ללא הבדלי דת, גזע ומין. אז למה בכל זאת מגזרים שלמים בחברה הישראלית פשוט לא מתגייסים? נוח מאד לחשוב שהערבים והחרדים לא משרתים בצבא כי הם לא רוצים. אבל האמת היא שגם אנחנו לא רוצים שהם ישרתו בצבא. נוח לנו להגיד שהם מנצלים את המדינה - לא עושים צבא ועוד שותים לנו את כספי הביטוח הלאומי, כאילו שמדובר בפרס הראשון בלוטו. האמת היא שאם ניתן להם להתגייס נצטרך ממש להכיר אותם ולתת להם להיות חלק מאיתנו, ואת זה אנחנו לא רוצים. נכון, רבים מהם לא מעוניינים להתגייס. אך באותה מידה ישנם רבים אחרים שמבינים שהשירות הצבאי הוא המפתח לשיפור מצבם החברתי-כלכלי. אנחנו, בהביננו זאת, מעדיפים למנוע מהם את השירות הצבאי כדי שנוכל להמשיך לדחוק אותם לשוליים בלב שלם.

אז איך בכל זאת אפשר לשנות את הצבא, כך שהוא ישיג את המטרה הראשונה, איחוי הקרעים בעם, ולא יביא לעיוות הנלווה של סדר חברתי בלתי-שוויני?

תחילה, יש להחיל שירות צבאי מלא על כולם. כן כן, גם על ערבים וגם על חרדים. נשמע מוזר? זה רק בגלל שהתרגלתם לסדר החברתי הקיים. השירות הצבאי וההתחככות בישראלים אותנטיים תביא לכך שתוך מספר שנים, אולי דור או שניים, שתי הקבוצות האלו יהפכו לחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. נכון, צריך אומץ, זהירות ורגישות רבה בביצוע מהלך כזה, אך הוא אפשרי. אנחנו רק צריכים לרצות מספיק.

השלב השני, החשוב גם הוא, הוא "נרמול" השירות הצבאי. כיום, השירות הסדיר בישראל הוא הארוך בעולם. אין אף מדינה, כולל אירן וסוריה, שמגייסות את אזרחיהן לשלוש שנים תמימות. אורכו של השירות הצבאי, בשילוב עם ההטבות המעטות שהוא מקנה לחיילים משוחררים, הופכים אותו ללא אטרקטיבי, ולכן מעודדים רבים להשתמט. גיוסם של כלל הצעירים בישראל יביא לגדילה במצבת כוח האדם של צה"ל, ולכן הוא יוכל לגייס חיילים לפרקי זמן קצרים יותר. לכך יש להוסיף תגמולים נוספים לחיילים משוחררים, כמו מימון מלא להשכלה גבוהה, מתן סיוע משמעותי ברכישת דירה והקלות במיסים. השירותי הלאומי צריך להישאר כאלטרנטיבה לשירות הצבאי. אך בניגוד למצב הקיים היום, הוא צריך להיות אלטרנטיבה עבור פרטים אינדיווידואלים, ולא עבור קבוצות שלמות. רק מי שלא יכול לשרת בצבא יבצע שירות לאומי. כמובן שאין בכך בכדי לרמוז ששירות לאומי אינו מכובד, ראוי או מועיל כמו שירות צבאי. הוא רק ממלא תפקיד חברתי פחות חשוב להבאת החברה הישראלית בנקודה זו בהיסטוריה. בכל אופן, אין לאפשר את קניית הפטור מהשירות הצבאי, כפי שמציע עתודאי.קום, שכן הדבר יביא לכך שהעשירים לא יתגייסו כלל, ולכן לא יתחככו באחיהם הישראלים האחרים.

אם כן, הצבא צריך להיראות כך:

1.      גרעין קשה של צבא מקצועי - מדובר במסגרת מצומצמת שבה משרתים רק אלו שחפצים בקריירה צבאית. מסגרת זו תכלול את כל הפיקוד והסגל המקצועי הקבוע.

2.      צבא סדיר - חיילים סדירים יישרתו בצבא כשנה וחצי: חצי שנה של הכשרה ושנה של מילוי תפקיד כזה או אחר. זה הצבא שיקיים את הביטחון השוטף: שמירה על הגבולות ומבצעים צבאיים מוגבלים. לאחר סיום השירות הסדיר, הדומה באורכו לשירות סדיר שנהוג במדינות מערביות אחרות, יצורפו החיילים המשוחררים ליחידות מילואים.

3.      צבא מילואים - דומה לצבא המילואים שקיים היום, בשינוי אחד: חיילים ייקראו לשירות מילואים רק לצורך אימון ובשעת חירום. כל פעולות הבטחון השוטף ינוהלו אך ורק על-ידי הצבא הסדיר. בכך תפתר גם בעיית ההשתמטות ממילואים, הקיימת לאור שירות המילואים הארוך, התדיר והתובעני שחיילים נאלצים לבצע.

4.      מיקור חוץ של שירותים לא-צבאיים - כל שירותי מכונאות הרכב, הפעלת רשתות התקשורת, בישול וכדומה צריכים לצאת מהצבא אל המגזר הפרטי. אין סיבה שהצבא יקיים את השירותים האלה בשוטף בכוחות עצמו. מספיק שהצבא יחזיק במילואים בעלי תפקידים מקבילים שיגיוסו בשעת חירום ויוכלו למלא תפקידים אלו בחזית. הדבר יוביל הן להתייעלות הצבא והן ליצירת מקומות עבודה חדשים.

לסיכום, בפוסט זה הראיתי שהצבא בישראל הוא לא רק ארגון שצריך למלא את שורותיו כדי לשמור על ביטחון המדינה, אלא שיש לו גם תפקיד חברתי חשוב: לקרב את הקבוצות השונות בחברה הישראלית. הראיתי גם שהשירות הצבא משמש כהצדקה לחלוקת המשאבים הלא-שוויונית שמתקיימת בישראל ונתפסת על-ידי רבים כמובנת מעליה והגיונית. לבסוף, הצעתי מודל חלופי, שונה מהמודל החברתי-כלכלי של עתודאי.קום, לצבא הישראלי שיקדם את האחדות והשוויון בחברה הישראלית.

אני ישראלי.

נולדתי בישראל וגדלתי בישראל. עברתי דרך מערכת החינוך הישראלית. שירתתי את מדינת ישראל במשך שלוש שנים. אני עובד בחברה ישראלית ולומד באקדמיה הישראלית. אחרי מקסימום ארבעה ימים בחו"ל אני מרגיש בחילה ורוצה לחזור לארץ. אני מדבר בעברית, חושב בעברית וחולם בעברית. אם יהיו לי יום אחד ילדים, הם יהיו ישראלים. הצלחתה של מדינת ישראל היא ההצלחה שלי. ההצלחה שלי היא ההצלחה של מדינת ישראל.

הרבה דברים אני מאחל למדינת ישראל בפרוס שנתה ה-62: שתזכה לפריחה כלכלית, שתוחלת החיים של אזרחיה תגדל, שבעיות המים תפתרנה, שכל העולים יתאקלמו, שגלעד שליט יחזור הביתה, שתקום מערכת תחבורה ציבורית ראויה לשמה, שתיפתח בישראל סוף סוף חנות מוזיקה דיגיטלית ראויה לשמה, שיותר להקות ואמנים יבואו להופיע, שלא תהיינה יותר תאונות דרכים ושהממשלה תחזיק מעמד.

אבל אם הייתי צריך לבחור רק דבר אחד שיקרה בשנה הקרובה, הייתי מבקש שמדינת ישראל ושהחברה הישראלית יידעו להתמודד עם ביקורת. למה בכל פעם שאני משמיע דברי ביקורת אני זוכה להשמצות וגידופים במקום שיסבירו לי מדוע אני טועה?

אחד הערכים המרכזיים של מדינות דמוקרטיות הוא חופש הביטוי. חופש הביטוי לא נועד רק להבטיח שכל אחד יוכל להגיד מה שהוא רוצה לצורך הגשמה עצמית. חופש הביטוי נועד להבטיח החלפת דעות במטרה לגלות את האמת. למשל, במשך מאות שנים הכנסיה טענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, וכל מי שטען שההיפך הוא הנכון עונה ונרצח. אלא מה? בסוף התברר שבמציאות, כדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב השמש ולא להיפך. אז מה? עינויים ורציחתם של כל המוני האנשים שטענו ההיפך הפכו את האמונה הרווחת לאמת, או שהם רק עיכבו את גילוי האמת? רק באמצעות החלפת דעות חופשית, ללא איומים, סנקציות ודעות קדומות, ניתן לגלות את האמת.

ועידת האו"ם נגד הגזענות שנערכה בשבוע שעבר, הידועה יותר בכינוייה "ועידת דרבן 2", היא דוגמא חיה לחוסר היכולת של ישראל להתמודד עם ביקורת. הועידה הקודמת, ועידת דרבן, הסתיימה בהצהרות גינוי לישראל שהאשימו אותה בגזענות ובכיבוש זר. ועידת ההמשך הייתה אמורה לאשרר את ההחלטות הללו ובכך להרע את תדמיתה של ישראל בעולם בצורה משמעותית. בישראל ידעו על התוכניות הללו כבר לפני חצי שנה, אך במקום להתכונן לקראת הועידה ולשלוח אליה נציגים דיפלומטיים שיפריכו את ההאשמות בדבר גזענות וכיבוש זר שמוטחות בישראל, העדפנו להחרים את הועידה. איכשהו, הצלחנו לגרום גם למספר מדינות אחרות, וביניהן ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, להחרים את הועידה גם כן. תוצאה זו אולי נראית חיובית, אך לכל היותר היא מועילה בטווח הקצר. בטווח הארוך, המאזן הגיאופוליטי בעולם ישתנה, ואנחנו נידרש לתת תשובות. לא נוכל להמשיך לסתום פיות לאורך זמן. האם לא היה עדיף שנתעמת עם ההאשמות האלו אחת ולתמיד ונוכיח שהן מוטות ושקריות?

היום, לא נהוג יותר לרצוח את מי שטוען כנגד הקונצנזוס. אז מה עושים? סותמים לו את הפה בדרכים אחרות. השיטה בישראל (וכנראה גם במקומות אחרים, לא בדקתי) היא לתקוף את הדובר במקום את הדברים. בויכוחים פנימיים, בין ישראלים, מושמעות חדשות לבקרים המנטרות המוכרות: משתמט, סמולן, בוגד, יורד, אוהב ערבים, ג'ובניק, קומוניסט, פוסט-ציוני self-hating jew ועוד. בויכוחים בינלאומיים, עם מבקרים ממדינות אחרות, נהוג להסיט את הדיוך לעברן החשוך של נותני הביקורת: הגרמנים היו נאצים, הבריטים היו קולוניאליסטים, הספרדים היו פשיסטים, האמריקאים הרגו את האינדיאנים, האוסטרלים הרגו את האבוריג'ינים, הטורקים הרגו את הארמנים, השוויצרים נתנו להיטלר שירותי בנקאות והסעודים... הם מדברים פאקינג ערבית! איך אתם מסוגלים להגיד לנו שאנחנו גזענים?!? הרי אתם בעצמכם הייתם גזענים!!! כלומר, במקום להסביר מדוע הדברים אינם נכונים, מעדיפים לנטרל את הויכוח על-ידי הכפשת המבקרים. כך אפשר להמשיך לא להסתכל במראה, ולא לראות שאנחנו לא סתם מחוצ'קנים, אלא ממש מצורעים.

ישראל לא תוכל להמשיך להתנהל כך לנצח. בבית הלבן יושב נשיא מסוג חדש, בעל חשיבה ביקורתית, שגדל על ברכי תנועות זכויות האדם, שמגיע מתרבות של מרד. בקרוב מאד הוא עלול להתחיל לשאול שאלות, ואנחנו לא נוכל להמשיך לסתום לו את הפה. ומה עם האיחוד האירופי? אנחנו רוצים להיות חברים שלהם, אבל הם לא רוצים להיות חברים שלנו כל עוד אנחנו מצטיירים בעיניהם כמדינה גזענית וכובשת. תסתכלו על אחמדינג'אד ועל איראן. אנחנו מובילים את הקו התקיף שהוביל לבידודם בעולם, בלי להבין שיום אחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקומם.

אז למה באמת אנחנו לא מוכנים לקבל ביקורת? התשובה היא שאנחנו יודעים שיש בה משהו. היא אולי מוגזמת, אולי מופרכת בחלקה, אך יש בה גרעין חזק ומדמם של אמת. לקבל את הביקורת הזו פירושה שכל מה שסיפרנו לעצמנו על עצמנו היה בעצם לא כל כך נכון. שחלק מהדברים הנוראיים שעשו לנו וגרמו לנו לדרוש מדינה נפרדת משלנו, אנחנו עושים עכשיו לאחרים. לא כל כך נעים, הא?

כמה זמן עוד נמשיך לשקר לעצמנו? מתי כבר נלמד לקבל את הביקורת ולתקן את הפגמים?

ובכל זאת, אין מכל האמור לעיל להפחית ולו קצת מן העובדה שאני מתרגש מאד בחג עצמאותה של ישראל. מהיכרותי עם ההיסטוריה של עם ישראל בכלל לפני הקמת המדינה, ועם טלאותיה של משפחתי בפרט, אני מבין עד כמה היא חשובה, ועד כמה היה מצבו של העם היהודי גרוע ועלוב בלעדיה. רק פה אני בבית - בכל מקום אחר, אני זר.