|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מילים כדֶרְבֵּנות
אני ישראלי.
נולדתי בישראל וגדלתי בישראל. עברתי דרך מערכת החינוך הישראלית. שירתתי את מדינת ישראל במשך שלוש שנים. אני עובד בחברה ישראלית ולומד באקדמיה הישראלית. אחרי מקסימום ארבעה ימים בחו"ל אני מרגיש בחילה ורוצה לחזור לארץ. אני מדבר בעברית, חושב בעברית וחולם בעברית. אם יהיו לי יום אחד ילדים, הם יהיו ישראלים. הצלחתה של מדינת ישראל היא ההצלחה שלי. ההצלחה שלי היא ההצלחה של מדינת ישראל.
הרבה דברים אני מאחל למדינת ישראל בפרוס שנתה ה-62: שתזכה לפריחה כלכלית, שתוחלת החיים של אזרחיה תגדל, שבעיות המים תפתרנה, שכל העולים יתאקלמו, שגלעד שליט יחזור הביתה, שתקום מערכת תחבורה ציבורית ראויה לשמה, שתיפתח בישראל סוף סוף חנות מוזיקה דיגיטלית ראויה לשמה, שיותר להקות ואמנים יבואו להופיע, שלא תהיינה יותר תאונות דרכים ושהממשלה תחזיק מעמד.
אבל אם הייתי צריך לבחור רק דבר אחד שיקרה בשנה הקרובה, הייתי מבקש שמדינת ישראל ושהחברה הישראלית יידעו להתמודד עם ביקורת. למה בכל פעם שאני משמיע דברי ביקורת אני זוכה להשמצות וגידופים במקום שיסבירו לי מדוע אני טועה?
אחד הערכים המרכזיים של מדינות דמוקרטיות הוא חופש הביטוי. חופש הביטוי לא נועד רק להבטיח שכל אחד יוכל להגיד מה שהוא רוצה לצורך הגשמה עצמית. חופש הביטוי נועד להבטיח החלפת דעות במטרה לגלות את האמת. למשל, במשך מאות שנים הכנסיה טענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, וכל מי שטען שההיפך הוא הנכון עונה ונרצח. אלא מה? בסוף התברר שבמציאות, כדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב השמש ולא להיפך. אז מה? עינויים ורציחתם של כל המוני האנשים שטענו ההיפך הפכו את האמונה הרווחת לאמת, או שהם רק עיכבו את גילוי האמת? רק באמצעות החלפת דעות חופשית, ללא איומים, סנקציות ודעות קדומות, ניתן לגלות את האמת.
ועידת האו"ם נגד הגזענות שנערכה בשבוע שעבר, הידועה יותר בכינוייה "ועידת דרבן 2", היא דוגמא חיה לחוסר היכולת של ישראל להתמודד עם ביקורת. הועידה הקודמת, ועידת דרבן, הסתיימה בהצהרות גינוי לישראל שהאשימו אותה בגזענות ובכיבוש זר. ועידת ההמשך הייתה אמורה לאשרר את ההחלטות הללו ובכך להרע את תדמיתה של ישראל בעולם בצורה משמעותית. בישראל ידעו על התוכניות הללו כבר לפני חצי שנה, אך במקום להתכונן לקראת הועידה ולשלוח אליה נציגים דיפלומטיים שיפריכו את ההאשמות בדבר גזענות וכיבוש זר שמוטחות בישראל, העדפנו להחרים את הועידה. איכשהו, הצלחנו לגרום גם למספר מדינות אחרות, וביניהן ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, להחרים את הועידה גם כן. תוצאה זו אולי נראית חיובית, אך לכל היותר היא מועילה בטווח הקצר. בטווח הארוך, המאזן הגיאופוליטי בעולם ישתנה, ואנחנו נידרש לתת תשובות. לא נוכל להמשיך לסתום פיות לאורך זמן. האם לא היה עדיף שנתעמת עם ההאשמות האלו אחת ולתמיד ונוכיח שהן מוטות ושקריות?
היום, לא נהוג יותר לרצוח את מי שטוען כנגד הקונצנזוס. אז מה עושים? סותמים לו את הפה בדרכים אחרות. השיטה בישראל (וכנראה גם במקומות אחרים, לא בדקתי) היא לתקוף את הדובר במקום את הדברים. בויכוחים פנימיים, בין ישראלים, מושמעות חדשות לבקרים המנטרות המוכרות: משתמט, סמולן, בוגד, יורד, אוהב ערבים, ג'ובניק, קומוניסט, פוסט-ציוני self-hating jew ועוד. בויכוחים בינלאומיים, עם מבקרים ממדינות אחרות, נהוג להסיט את הדיוך לעברן החשוך של נותני הביקורת: הגרמנים היו נאצים, הבריטים היו קולוניאליסטים, הספרדים היו פשיסטים, האמריקאים הרגו את האינדיאנים, האוסטרלים הרגו את האבוריג'ינים, הטורקים הרגו את הארמנים, השוויצרים נתנו להיטלר שירותי בנקאות והסעודים... הם מדברים פאקינג ערבית! איך אתם מסוגלים להגיד לנו שאנחנו גזענים?!? הרי אתם בעצמכם הייתם גזענים!!! כלומר, במקום להסביר מדוע הדברים אינם נכונים, מעדיפים לנטרל את הויכוח על-ידי הכפשת המבקרים. כך אפשר להמשיך לא להסתכל במראה, ולא לראות שאנחנו לא סתם מחוצ'קנים, אלא ממש מצורעים.
ישראל לא תוכל להמשיך להתנהל כך לנצח. בבית הלבן יושב נשיא מסוג חדש, בעל חשיבה ביקורתית, שגדל על ברכי תנועות זכויות האדם, שמגיע מתרבות של מרד. בקרוב מאד הוא עלול להתחיל לשאול שאלות, ואנחנו לא נוכל להמשיך לסתום לו את הפה. ומה עם האיחוד האירופי? אנחנו רוצים להיות חברים שלהם, אבל הם לא רוצים להיות חברים שלנו כל עוד אנחנו מצטיירים בעיניהם כמדינה גזענית וכובשת. תסתכלו על אחמדינג'אד ועל איראן. אנחנו מובילים את הקו התקיף שהוביל לבידודם בעולם, בלי להבין שיום אחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקומם.
אז למה באמת אנחנו לא מוכנים לקבל ביקורת? התשובה היא שאנחנו יודעים שיש בה משהו. היא אולי מוגזמת, אולי מופרכת בחלקה, אך יש בה גרעין חזק ומדמם של אמת. לקבל את הביקורת הזו פירושה שכל מה שסיפרנו לעצמנו על עצמנו היה בעצם לא כל כך נכון. שחלק מהדברים הנוראיים שעשו לנו וגרמו לנו לדרוש מדינה נפרדת משלנו, אנחנו עושים עכשיו לאחרים. לא כל כך נעים, הא?
כמה זמן עוד נמשיך לשקר לעצמנו? מתי כבר נלמד לקבל את הביקורת ולתקן את הפגמים?
ובכל זאת, אין מכל האמור לעיל להפחית ולו קצת מן העובדה שאני מתרגש מאד בחג עצמאותה של ישראל. מהיכרותי עם ההיסטוריה של עם ישראל בכלל לפני הקמת המדינה, ועם טלאותיה של משפחתי בפרט, אני מבין עד כמה היא חשובה, ועד כמה היה מצבו של העם היהודי גרוע ועלוב בלעדיה. רק פה אני בבית - בכל מקום אחר, אני זר.
חג עצמאות שמח לכל עם ישראל
|
נכתב על ידי
,
28/4/2009 16:47
בקטגוריות בעולם, היסטוריה, אקטואליה, צבא, יום העצמאות, יום העצמאות 2009, ביקורת, ציונות, גזענות, דמוקרטיה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מנוף עריצות ב-29/4/2009 21:54
|
זה לא אותו דבר - על ההבדל בין השבויים הבריטים לחטופים הישראלים רבים התרעמו השבוע כיצד אפשרי שבריטניה משחררת את חמישה-עשר שבוייה בתוך
פחות משבועיים הישר מתוך "לוע האריה" בעוד אנחנו לא מצליחים לשחרר את
שלושת שבויינו מחבורות החובבנים האלו כבר חודשים רבים. אז מתוך רצון
להרגיע את הרוחות (וגם בגלל שאני ממש אבל ממש
אוהב לתקן אנשים אחרים), אני מביא כאן את שתי הסיבות שבגללן שני האירועים,
חטיפת שלושה חיילים ישראליים משטחה הריבוני של מדינת ישראל ונפילתם בשבי
של חמישה-עשר חיילים בריטים בלב ים, שונים לחלוטין. חשוב לי לציין שאני לא
מנסה באמצעות ההשוואה הזאת לרמוז דבר וחצי דבר על צידקתו של צד זה או אחר,
אלא פשוט להביא לפניכם את העובדות כפי שהם ע"מ שתוכלו להבין לעומק את המצב.
ראשית,
בניגוד למנהיגי חיזבאללה וחמאס, נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד אחראי
לבטחונה ועתידה של מדינה שלמה. בשונה מארגוני טרור, שמשגשגים על קרקע של
כאוס גיאופוליטי, מדינה ריבונית צריכה תמיד לחשוב מספר צעדים קדימה ולראות
את התמונה הכוללת. איראן נמצאת כרגע במצב מאד רגיש, שלא לומר נפיץ.
היכולות הגרעיניות שהאיראנים מפתחים, לדבריהם למטרות אנרגיה אזרחית בלבד,
יכולות לעלות להם בבידוד דיפלומטי, חרם כלכלי והגרוע מכל - מלחמה. על כל
אלה יש להוסיף את עניין יציבות המשטר שתמיד מטריד דיקטטורים באשר הם.
אחמדינג'אד יודע טוב מאד שעליו לרצות חלקים נרחבים בקרב האוכלוסיה
האיראנית כדי שלא יצטרפו ויתמכו חלילה בתנועות המהפכניות השואפות להפילו.
במצב כל כך רגיש, היה מוטל על אחמדינג'אד לעשות את הצעד הנכון ביותר עבור
יציבות משטרו ועבור העם האיראני, והצעד הזה הוא להמנע ממלחמה בעתיד הקרוב
ולזכות בנקודות זכות בקרב מדינות המערב. ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר
שיגר לאורך כל המשבר איומים מרומזים לאיראן שכדאי להם לחשוב טוב טוב מה הם
עושים עם החיילים האלו. הצבא הבריטי נמצא במרחק יריקה מאדמת איראן ויכול
בהתרעה קצרה לתקוף אותה. האיראנים כנראה לא מעוניינים בשלב זה במלחמה עם
בריטניה או עם כל ברית נאט"ו, ולכן העדיפו הפעם לשחרר את החיילים ו-"לצאת
לארג'ים" מאשר להתחיל עכשיו במלחמה שהם עדיין לא מוכנים לה. לעומת
אחמדינג'אד, נסראללה ומשעל לא מחוייבים לאף אחד אלא רק למטרות שהציבו
לעצמם. הם לא ערבים לבטחונם האישי של בני עמם ולא ליציבות הפוליטית של
המשטרים אשר הם חותרים תחתיהם. להיפך, ללא אי יציבות פוליטית, הם אבודים.
אנשים שחיים בבטחון לא זקוקים למיליציות ולארגוני טרור שישרתו אותם. רק
עמים נדכאים ומקופחים מטפחים ארגונים כאלו. על-כן, ברגע שחיזבאללה וחמאס
הציבו לעצמם למטרה שיחרור אסירים פלסטינים ולבנוניים מהכלא הישראלי, דבר
לא יזיז אותם. לא מאמצים דיפלומטיים, לא איומים ולא מכה צבאית. אני לא
חושב שיש בינינו מישהו שבאמת חושב שאיפוק היה יכול להיות הצעד הנכון במקרה
שלנו. בעוד שבדיפלומטיה בין מדינות אפשר לשגר איומים מרומזים ולהפעיל
לחצים ישירים ועקיפים בלי שימוש בכוח צבאי, ארגוני טרור, שדרך הפעולה
היחידה שלהם היא אלימות, אי אפשר לתמרן באמצעות דיפלומטיה. לא משנה כמה
מציגים את ראש ממשלת לבנון ואת יו"ר הרשות הפלסטינית כאחראים לגורלם של
החיילים החטופים, האמת היא שאין להם יותר מהשפעה זניחה בעניין ובטח שלא
יכולת מכריעה לפתור את המשבר הזה בכוחות עצמם. על כן היה חשוב ביותר שמיד
לאחר חטיפת החיילים בגבול הדרום ובגבול הצפון ננחית על הארגונים האלו מכה
צבאית קשה, כדי להבהיר שאולי הם יקבלו בסופו של דבר את מבוקשם, אבל יפסידו
הרבה מאד בדרך - בעיקר תמיכה ציבורית של העמים שהם מתיימרים לייצג.
מלבד
ההבדל בין הישויות החוטפות, ישנו עניין נוסף חשוב אף יותר. בניגוד למצב
המדיני ששורר בין בריטניה לאיראן (אי-לחימה מתוחה), ישראל נמצאת במהלכו של
עימות צבאי, מוגבל ככל שיהיה, עם חיזבאללה וחמאס. יתכן מאד שאכן סירת
הסיור הבריטית חדרה למים הטריטיריאלים של איראן. כל מדינה ששומרת על
בטחונה ומכבדת את עצמה באופן כללי לא יכולה להרשות שיפלשו לשטחה בקלות
שכזו, על אחת כמה וכמה כלי שיט צבאי. צבאות אחרים היו ללא היסוס מטבעים את
כלי השיט הסורר, אך הצבא האיראני, שנמצא כאמור במצב מאד עדין ולא מעוניין
להגרר לעימותים צבאיים, היה צריך לנהוג במחשבה תחילה, ולכן לקח את החיילים
בשבי. ברגע שהתברר כי מדובר בחיילים מצבאה של בריטניה, מדינה שאינה נמצאת
בסכסוך צבאי עם איראן וגם לא מוגדרת כאויבתה, היה זה רק עניין של זמן עד
שנמצא פתרון "רגוע" למצב. לעומת זאת, המצב בין ישראל, חיזבאללה וחמאס
שונה בתכלית. חיזבאללה וחמאס הגדירו את מדינת ישראל כאויבתם ולכן אין להם
שום רצון לפייס אותה או לנהוג בה בהתחשבות. מתוקף היותם ארגוני גרילה
וטרור, עיסוקם העיקרי הוא כרסום בעמידותה הצבאית של ישראל. כל הזדמנות
שנקרית בדרכם להביך את ישראל ולפגוע בעוצמתה הצבאית לא יכולה לחמוק מבעד
לאצבעותיהם. שתי פעולות החטיפה תוכננו במשך זמן רב - שנים במקרה של חטיפת
החיילים בגבול הצפון. זו הייתה פעולה מתוכננת שנועדה להשיג יעדים
מסויימים. אירועי החטיפה והאירועים האלימים שהגיעו בעקבותיהם הם אולי
חריגים בעוצמתם, אך תואמים מאד את המצב - נקודות קיצון על הגרף הגלי שמתאר
את המתיחות הצבאית בין ישראל לחיזבאללה וחמאס. למרות שישראל תמיד דאגה
לחזור ולהבהיר שהלבנונים והפלסטינים כעמים אינם אויבים שלה, חיזבאללה
וחמאס היו מאז תחילת דרכם אויבים מרים שלה.
גם לאחר שישוחררו
החיילים החטופים ניתן לצפות שהאירועים האלימים יתחדשו בעוצמה כזו או אחרת.
הדרך היחידה לסיים את הסכסוך הזה היא לדאוג לפירוקם של חיזבאללה וחמאס.
איך עושים את זה אתם שואלים? ישנן שתי אופציות: האופציה הרדיקלית וישנה
האופציה השפויה.
האופציה הרדיקלית, שמתאימה למדינות כמו רוסיה, היא להכריז מלחמה כוללת על
הארגונים האלו ולא לשקוט עד שצה"ל מגיע אל כל אחד ואחד מחברי הארגונים
האלה ותוקע לו כדור בראש. החסרונות של שיטה זו ברורים: האבדות של צה"ל
יהיו בלתי נסבלות בשום קנה מדה, אזרחים רבים ימותו בשני הצדדים וסביר
להניח שאת מקומו של הארגון המחוסל יירד ארגון חדש (כפי שחיזבאללה עשה לאחר
חיסול אש"ף במלחמת לבנון הראשונה).
האופציה השפויה מורכבת משני מישורים. בטווח המיידי, על ישראל להמשיך להגיב
ביד קשה על כל פגיעה בריבונותה. מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה
"להנשך" על-ידי ארגוני טרור סחטניים ולא להגיב. בטווח הרחוק, נחוצה תוכנית
דיפלומטית זהירה. בנוגע לחיזבאללה, אין כל כך מה לעשות. עלינו לא להתערב
יותר מדי בענייני הפנים של לבנון ולקוות שהרצון שלהם להפוך למדינה עצמאית
שאחראית לגורלה יגבור על הגורמים החתרניים השואפים לשמר את התוהו ובוהו
הקיים, בדיוק כפי שקרה לבסוף אצלנו. בנוגע לחמאס - אותו הדבר. הבעיה היא
שבניגוד לחיזבאללה שזוכים לתמיכה מוגבלת בלבנון ולהרבה בוז וסלידה מצד כל
מדינות העולם, חמאס זוכים לתמיכה רחבה בשטחים, משתתפים במוסדות השלטון
הפלסטיניים ולאט לאט מקבלים הכרה ולגיטימציה בינלאומיים. הסיבה לכך היא
שבניגוד לחיזבאללה שצריך להמציא סיפורים ומעשיות בשביל להצדיק את התוקפנות
שלהם נגד ישראל, חמאס לא צריכים לתרץ דבר. המציאות עובדת לטובתם. כל עוד
ישראל שולטת ישירות ברוב השטחים הפלסטינים ודרכי הגישה שלהם לשאר מדינות
האזור, יש לחמאס סיבות טובות מאד להמשיך במעשיהם השנויים במחלוקת. בעוד
שאת המתקפה הישראלית על לבנון היה קל מאד להסביר ו-"למכור" לעולם, מתקפות
ישראליות על פלסטינים, חמושים או חפים מפשע, קשה מאד להצדיק בנסיבות
הקיימות. לכן, עלינו להניח לפלסטינים, בדיוק כמו ללבנונים, לבדוק עם עצמם
מה הם רוצים להיות כשהם יהיו "גדולים". זהו שלב קריטי בתולדותיו של כל עם
ריבוני ואין לחשוב שניתן לדלג עליו בסיטואציות מסויימות. לכן, אם אנחנו
רוצים אי פעם לראות את חמאס מפורק או משנה צורה ולא זוכה ליורשים אכזריים
כמותו, עלינו לצאת מהשטחים ולהניח לפלסטינים לגבש את זהותם הלאומית
ותוכניותיהם לעתיד. אין ספק כי ישנה אפשרות שהם ימשיכו במעשיהם הנפשעים,
בדיוק כפי שהם המשיכו בירי הקאסמים לאחר הנסיגה מרצועת עזה. על כך כאמור
יש להגיב במכה צבאית הולמת, דבר שכבר כנראה שכחנו איך עושים. בדרך זו
נבהיר לפלסטינים, שנמצאים בנקודה ההיסטורית הקריטית ביותר מבחינתם, כי
כדאי להם לבחור בדרך שקולה והגיונית ולא במדרון החלקלק אל מנות גדושות של
הרס ומוות.
בנוגע לפוסט שהבטחתי על שירות
החובה במדינות אחרות - אל דאגה, הוא מתבשל. אני כידוע לא אוהב לדבר על
דברים שאני לא מבין בהם (לטעמי לפחות), ונושא כזה שדורש הצגת נתונים רבים
מצריך עבודת איסוף ומחקר לפני העלאתו לדיון.
| |
|