|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מילים כדֶרְבֵּנות
אני ישראלי.
נולדתי בישראל וגדלתי בישראל. עברתי דרך מערכת החינוך הישראלית. שירתתי את מדינת ישראל במשך שלוש שנים. אני עובד בחברה ישראלית ולומד באקדמיה הישראלית. אחרי מקסימום ארבעה ימים בחו"ל אני מרגיש בחילה ורוצה לחזור לארץ. אני מדבר בעברית, חושב בעברית וחולם בעברית. אם יהיו לי יום אחד ילדים, הם יהיו ישראלים. הצלחתה של מדינת ישראל היא ההצלחה שלי. ההצלחה שלי היא ההצלחה של מדינת ישראל.
הרבה דברים אני מאחל למדינת ישראל בפרוס שנתה ה-62: שתזכה לפריחה כלכלית, שתוחלת החיים של אזרחיה תגדל, שבעיות המים תפתרנה, שכל העולים יתאקלמו, שגלעד שליט יחזור הביתה, שתקום מערכת תחבורה ציבורית ראויה לשמה, שתיפתח בישראל סוף סוף חנות מוזיקה דיגיטלית ראויה לשמה, שיותר להקות ואמנים יבואו להופיע, שלא תהיינה יותר תאונות דרכים ושהממשלה תחזיק מעמד.
אבל אם הייתי צריך לבחור רק דבר אחד שיקרה בשנה הקרובה, הייתי מבקש שמדינת ישראל ושהחברה הישראלית יידעו להתמודד עם ביקורת. למה בכל פעם שאני משמיע דברי ביקורת אני זוכה להשמצות וגידופים במקום שיסבירו לי מדוע אני טועה?
אחד הערכים המרכזיים של מדינות דמוקרטיות הוא חופש הביטוי. חופש הביטוי לא נועד רק להבטיח שכל אחד יוכל להגיד מה שהוא רוצה לצורך הגשמה עצמית. חופש הביטוי נועד להבטיח החלפת דעות במטרה לגלות את האמת. למשל, במשך מאות שנים הכנסיה טענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, וכל מי שטען שההיפך הוא הנכון עונה ונרצח. אלא מה? בסוף התברר שבמציאות, כדור הארץ הוא זה שמסתובב סביב השמש ולא להיפך. אז מה? עינויים ורציחתם של כל המוני האנשים שטענו ההיפך הפכו את האמונה הרווחת לאמת, או שהם רק עיכבו את גילוי האמת? רק באמצעות החלפת דעות חופשית, ללא איומים, סנקציות ודעות קדומות, ניתן לגלות את האמת.
ועידת האו"ם נגד הגזענות שנערכה בשבוע שעבר, הידועה יותר בכינוייה "ועידת דרבן 2", היא דוגמא חיה לחוסר היכולת של ישראל להתמודד עם ביקורת. הועידה הקודמת, ועידת דרבן, הסתיימה בהצהרות גינוי לישראל שהאשימו אותה בגזענות ובכיבוש זר. ועידת ההמשך הייתה אמורה לאשרר את ההחלטות הללו ובכך להרע את תדמיתה של ישראל בעולם בצורה משמעותית. בישראל ידעו על התוכניות הללו כבר לפני חצי שנה, אך במקום להתכונן לקראת הועידה ולשלוח אליה נציגים דיפלומטיים שיפריכו את ההאשמות בדבר גזענות וכיבוש זר שמוטחות בישראל, העדפנו להחרים את הועידה. איכשהו, הצלחנו לגרום גם למספר מדינות אחרות, וביניהן ידידתנו הגדולה, ארצות הברית, להחרים את הועידה גם כן. תוצאה זו אולי נראית חיובית, אך לכל היותר היא מועילה בטווח הקצר. בטווח הארוך, המאזן הגיאופוליטי בעולם ישתנה, ואנחנו נידרש לתת תשובות. לא נוכל להמשיך לסתום פיות לאורך זמן. האם לא היה עדיף שנתעמת עם ההאשמות האלו אחת ולתמיד ונוכיח שהן מוטות ושקריות?
היום, לא נהוג יותר לרצוח את מי שטוען כנגד הקונצנזוס. אז מה עושים? סותמים לו את הפה בדרכים אחרות. השיטה בישראל (וכנראה גם במקומות אחרים, לא בדקתי) היא לתקוף את הדובר במקום את הדברים. בויכוחים פנימיים, בין ישראלים, מושמעות חדשות לבקרים המנטרות המוכרות: משתמט, סמולן, בוגד, יורד, אוהב ערבים, ג'ובניק, קומוניסט, פוסט-ציוני self-hating jew ועוד. בויכוחים בינלאומיים, עם מבקרים ממדינות אחרות, נהוג להסיט את הדיוך לעברן החשוך של נותני הביקורת: הגרמנים היו נאצים, הבריטים היו קולוניאליסטים, הספרדים היו פשיסטים, האמריקאים הרגו את האינדיאנים, האוסטרלים הרגו את האבוריג'ינים, הטורקים הרגו את הארמנים, השוויצרים נתנו להיטלר שירותי בנקאות והסעודים... הם מדברים פאקינג ערבית! איך אתם מסוגלים להגיד לנו שאנחנו גזענים?!? הרי אתם בעצמכם הייתם גזענים!!! כלומר, במקום להסביר מדוע הדברים אינם נכונים, מעדיפים לנטרל את הויכוח על-ידי הכפשת המבקרים. כך אפשר להמשיך לא להסתכל במראה, ולא לראות שאנחנו לא סתם מחוצ'קנים, אלא ממש מצורעים.
ישראל לא תוכל להמשיך להתנהל כך לנצח. בבית הלבן יושב נשיא מסוג חדש, בעל חשיבה ביקורתית, שגדל על ברכי תנועות זכויות האדם, שמגיע מתרבות של מרד. בקרוב מאד הוא עלול להתחיל לשאול שאלות, ואנחנו לא נוכל להמשיך לסתום לו את הפה. ומה עם האיחוד האירופי? אנחנו רוצים להיות חברים שלהם, אבל הם לא רוצים להיות חברים שלנו כל עוד אנחנו מצטיירים בעיניהם כמדינה גזענית וכובשת. תסתכלו על אחמדינג'אד ועל איראן. אנחנו מובילים את הקו התקיף שהוביל לבידודם בעולם, בלי להבין שיום אחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקומם.
אז למה באמת אנחנו לא מוכנים לקבל ביקורת? התשובה היא שאנחנו יודעים שיש בה משהו. היא אולי מוגזמת, אולי מופרכת בחלקה, אך יש בה גרעין חזק ומדמם של אמת. לקבל את הביקורת הזו פירושה שכל מה שסיפרנו לעצמנו על עצמנו היה בעצם לא כל כך נכון. שחלק מהדברים הנוראיים שעשו לנו וגרמו לנו לדרוש מדינה נפרדת משלנו, אנחנו עושים עכשיו לאחרים. לא כל כך נעים, הא?
כמה זמן עוד נמשיך לשקר לעצמנו? מתי כבר נלמד לקבל את הביקורת ולתקן את הפגמים?
ובכל זאת, אין מכל האמור לעיל להפחית ולו קצת מן העובדה שאני מתרגש מאד בחג עצמאותה של ישראל. מהיכרותי עם ההיסטוריה של עם ישראל בכלל לפני הקמת המדינה, ועם טלאותיה של משפחתי בפרט, אני מבין עד כמה היא חשובה, ועד כמה היה מצבו של העם היהודי גרוע ועלוב בלעדיה. רק פה אני בבית - בכל מקום אחר, אני זר.
חג עצמאות שמח לכל עם ישראל
|
נכתב על ידי
,
28/4/2009 16:47
בקטגוריות בעולם, היסטוריה, אקטואליה, צבא, יום העצמאות, יום העצמאות 2009, ביקורת, ציונות, גזענות, דמוקרטיה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מנוף עריצות ב-29/4/2009 21:54
|
כולם אשמים האם כל הגרמנים שחיו בזמן מלחמת העולם השנייה היו אחראים לפשעי הנאצים?
על-פי
השקפת העולם ההומניסטית-ליברלית, זו שבשמה ארצות הברית ובריטניה יצאו
למלחמה נגד גרמניה, כל בני האדם שווים, ולכן עומדות
לכולם זכויות אדם בסיסיות זהות. במצב נורמלי, נטול קונפליקטים, אנשים לא
פוגעים אחד בשני סתם כך. האדם מבין שאם הוא פוגע באדם אחר, השווה
לו, באופן שרירותי, הרי שהוא במו ידיו מפרק את הסדר החברתי, וגם בו מותר
יהיה
לפגוע באופן שרירותי. במצבים שבהם אנשים מבינים שהם יכולים להפגע באופן
שרירותי בלי קשר למעשיהם, הם נכנסים להלם. דוגמא למצב כזה הוא מצב של קרב, שבו
חיילים נהרגים באקראי. כאשר חייל מבין שגם הוא עשוי להיפגע ואף להיהרג
באופן אקראי הוא חוטף "הלם קרב", והוא לא מסוגל להמשיך לתפקד.
היבט
אחר של השקפת העולם ההומניסטית-ליברלית הוא הרעיון שאדם אחראי אך ורק
למעשיו. בשגרה, כשאדם מבצע
עבירה, עוצרים אותו, פותחים בחקירה, מעמידים אותו לדין, ורק אם אין ספק
שהוא
אשם מטילים עליו עונש. לעומת זאת, בזמן מלחמה היצרים גועשים, ולפעמים יצר
הנקמה גובר על חוש הצדק ההומניסטי-ליברלי, וגורם גם לכאלה שחונכו על ברכיו
לפגוע בחפים מפשע - אנשים שלא עשו דבר לאיש. אך כפי שכבר הסברנו, אדם לא
יכול לפגוע באדם אחר, אותו הוא תופס כשווה לו, מבלי להצדיק בפני עצמו את
הפגיעה. במילים אחרות, כדי שבני-אדם יהיו מסוגלים להרוג בני אדם אחרים, הם
צריכים להאמין שאותם אחרים ביצעו עבירה כזו שמצדיקה את מותם. להאשמה כזו
שדובקת באוכלוסיה שלמה, בלי יוצאים מן הכלל, נקרא כאן אשמה קולקטיבית.
הנאצים
הטילו את האחריות למצבם הגרוע בשנות השלושים ביהודים. לאחר מאות שנים של
אנטישמיות, סמויה או גלויה, הגרמנים הסכימו בשמחה להפוך את היהודים לאשמים
קולקטיבית בכל הרעות החולות שפקדו את ארצם. כך, למעשה, הוכשרו הלבבות לרצח
העם שהם ביצעו ביהודים מספר שנים לאחר מכן. בכל פעם הטילו עליהם עוד
סנקציה ועוד גזרה, עד שהם הצליחו לגרום לעצמם להאמין שהיהודים באמת עד כדי
כך אשמים ושדמם מותר. ולמרות זאת, אפילו שהרצון להטיל על היהודים עונש מוות קולקטיבי
היה כה גבוה, עדיין היו מקרים שבהם חיילים גרמנים שחיסלו יהודים במו ידיהם
סבלו מדכאון, נכנסו להלם ואף יצאו מדעתם. לכן, כדי להקל על מלאכת החיסול, הקימו הגרמנים
מחנות השמדה, שבהם הם לא היו צריכים להוציא לפועל את גזר הדין הקולקטיבי במו ידיהם. ככה זה - הלבן בעיניים מעורר ספקות.
בזמן
המלחמה, ובמיוחד בשלביה האחרונים, האמריקאים והבריטים הפציצו את ערי
גרמניה ללא רחם, והרגו מאות אלפי אזרחים שלא השתתפו בלחימה. כיצד היו
מסוגלות בעלות הברית לבצע את ההפצצות האלו, העומדות בניגוד מוחלט להשקפת עולמן? לצורך כך הומצא מיתוס האשמה הקולקטיבית של הגרמנים, אשר ניתן לתמצת לשלוש מילים - "כל הגרמנים נאצים".
וכי איך אפשר לטעון אחרת? הרי הנאצים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שהן כאמור,
ביטוי לרצון העם. מאותו רגע מעשי הממשלה הם הוצאה לפועל של שאיפות העם
הגרמני. כך, למעשה, הוכשרו לבבות החיילים האמריקאים והבריטים, שחונכו על
ברכי הליברליזם, לשחיטה רבתי של גרמנים באשר הם, שכן הם כולם אשמים יחדיו
במלחמה ובזוועותיה. חיילי הצבא האדום, שבני עמם סבלו באופן קולקטיבי מנחת
זרועם של הגרמנים אף יותר, ביקשו לנקום בגרמנים בקיצוניות רבה יותר. בעוד
שהאמריקאים והבריטים היו מסוגלים להרוג גרמנים בסיטונות רק בהפצצות
בלתי-אישיות מהאוויר, הזוועות שביצעו הרוסים בגרמנים באשר הם היו חסרות
תקדים, וכללו בין השאר אונס והוצאות להורג המוניות. רק אם שוך הקרבות
ודעיכת יצר הנקמה, חזרו הערכים ההומניסטיים על כנם, ובמקום להמשיך להעניש
את האוכלוסיה הגרמנית כולה, הקימו בעלות הברית את בית הדין לפשעי מלחמה
בנירנברג, שבו שפטו אך ורק את בכירי המשטר, אלו שהגו והוציאו לפועל את
המדיניות הנאצית, והיחידים שהיה ניתן להאשים בלב שלם בלי שיתעוררו ספקות.
בישראל
אמצו בשמחה את הרעיון שכל הגרמנים היו אשמים במעשי הנאצים. כך אפשר היה
להכשיר את לבבות הישראלים לפעולות צבאיות שגבו את חייהם של חפים מפשע רבים
לאורך השנים. אם כל הגרמנים היו נאצים, אז... כל הפלסטינים הם חמאס!
הרי הם בחרו אותם בבחירות דמוקרטיות, לא? טוב! זה מספיק בשביל לסגור איתם
חשבון: גברים, נשים וטף. חגיגת ההצטדקות הזו הגיעה לשיאה בזמן מבצע "עופרת
יצוקה", שבמהלכה נמנעה התקשורת הישראלית מלסקר כלל את הפגיעות בצד
הפלסטיני, שכן, סבלם משול לסבלו של רוצח בזמן שהוא נרגם באבנים על-ידי
ההמון, כדין כמובן. רק כך היו יכולים מליוני ישראלים, חלקם נצר לקורבנות
השואה, להמשיך בחייהם ללא נקיפות מצפון למרות שהם עצמם או בני עמם הרגו
פלסטינים חפים מפשע, וביניהם ילדים רבים, שלא ירו קסאם ולא זרקו אבן. ניתן
היה לתמצת את הלך הרוח הכללי באותם ימים במילים "מגיע להם".
כיצד
זה יתכן? הרי כל ישראלי יודע שהסיבה היחידה שחיל האוויר לא מפציץ אותו אלא
אחרים היא שכאשר הוא נולד, אספו אותו מבית החולים שני הורים שגרים בישראל
ולא בעזה. טעות אחת ברישום, בלבול של אחת האחיות, והישראלי הופך לפלסטיני
והפלסטיני לישראלי. הדרך היחידה ליישב את הסתירה הזאת ואת התחושה הנוראה
שיכולה להווצר בגללה היא הטלת אשמה קולקטיבית על כל הפלסטינים בעזה, בלי
הבדלי דת, גיל ומין. כך, למעשה, אין ענישה שרירותית, אלא נתינת דין
קולקטיבית.
האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו אנשים אשמים במעשיהם
של אחרים? הם אנחנו חושבים שזה צודק כאשר בני עמנו סובלים על לא עוול
בכפם, ובמיוחד ילדים? האם באמת ילד יכול להיות בן-מוות? לקטע המלא...
| |
סטירת לח"י בשבוע האחרון ביקרתי בבלוגים רבים שעסקו בנושא החם של השבוע - העסקה
לשחרור רב"ט גלעד שליט. ראיתי טיעונים כאלה וטיעונים כאלה, אך מה שראיתי
יותר מכל הייתה בורות. כמו בכל
עניין מורכב, היה צפוי כי חלק יתמכו בשחרור אסירים תמורת שליט וחלק
יתנגדו. זהו מצב בריא ותקין ללא ספק. הדבר שהציק לי יותר מכל הוא חוסר
היכולת של הטוענים להתבסס על עובדות. כבר שנים רבות אני חש שהנוער בישראל
חי במן בועה על-זמנית כזו, בו העבר לא נוגע אליו כלל וגם ההווה, כפועל
יוצא, לא כל כך ברור. חוסר היכולת של הנוער (וגם רבים מהמבוגרים) בישראל
להסתכל על הזמן שאנחנו חיים בו כעל נקודה אחת ברצף ולא כעל ארוע חד-פעמי
שלא קשור למה שהיה ולא ישפיע על מה שיהיה מזעזעת אותי. ברגע שאין יכולת
להשוות למה שכבר קרה ולהפיק לקחים מההיסטוריה אנחנו דנים עצמנו לצביעות,
חוסר יושר, עוורון ושנאה מיותרת. לו רק היינו מעכלים כבר כמה המצב של
הפלסטינים דומה למצב שאנחנו היינו בו רק לפני 60 שנה היינו כבר מזמן
מגיעים לתוכנית מסודרת לגבי העתיד שלנו. לכן החלטתי שעליי לנסות ולהציג
מחדש עובדות שכולנו "ידענו", אבל העדפנו לשכוח. אני מאמין שלאחר הפוסט הזה
תקבלו זווית חדשה ומעניינת על התקופה שאנחנו חיים בה.
אז למי שלא ידע או לא שמע, אני רוצה לספר לכם על ארגון שפעל בארץ ישראל רק לפני שישים שנה וחלק מחבריו חיים עד היום - הלח"י.
הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה. הבריטים שולטים בארץ ישראל (או
פלסטין, תלוי את מי שואלים) כבר 20 שנה. למרות שהבטיחו ליהודים כי הם
מתכוונים לאפשר להם להקים "בית לאומי" בארץ ישראל, המעשים שלהם דווקא הראו
אחרת. הבריטים הגבילו ביד קשה את מספר היהודים שהותר להם להגר לשטחי ארץ
ישראל וכלאו רבים מאלו שבכל זאת ניסו במחנות בכל רחבי המזרח התיכון. מלבד
זאת, הבריטים הפעילו בארץ את השירותים החשאיים והצבא שלהם ע"מ להלחם
במיליציות ובארגוני הטרור היהודיים (הגדרה שלהם, לא שלי). רבים מראשי
המחתרות ישבו בבתי הכלא הבריטיים בשלב כזה או אחר בגין האשמות רבות
ומגוונות: הברחת נשק, חברות בארגון טרור, חבלה, רצח ועוד. עם פרוץ המלחמה,
הבריטים, שהשקיעו מאמצים רבים בפיתוח התשתיות והכלכלה בארץ ישראל, החליטו
שהגיע הזמן שהיישוב היהודי יחזיר להם כגמולם ויצטרף למלחמה בגרמניה הנאצית.
ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל) הוקם באמצע שנת 1940 ע"י קבוצה קטנה של לוחמים מארגון האצ"ל
(שהורכב בעצמו מקבוצת פורשים מארגון ה-"הגנה" שהיה הגוף הצבאי היהודי
הרשמי של היישוב היהודי בארץ). מקימי הלח"י התאכזבו מנכונותו של האצ"ל
להצטרף להגנה ולסייע לבריטים במאבקם נגד הצבא הגרמני ש-"שם עין" על המזרח
התיכון. בניגוד למדיניות הרשמית של הנהגת היישוב היהודי שטענה כי יש
"להלחם בנאצים כאילו אין ספר לבן ובספר הלבן כאילו אין נאצים", הלח"י
דווקא העדיף להמשיך ולהאבק בבריטים.
הבית האחרון מתוך המנון האצ"ל "חיילים אלמונים":
"בדימעות אימהות שכולות מבנים, ובדם תינוקות טהורים - כבמלט נדביק הגופות ללבנים, ובנין המולדת נקים."
מקימי הלח"י היו בעבר תומכי התנועה הרוויזיוניסטית (שאתם מכירים אותה היום
בשמה החדש "מפלגת הליכוד") שדגלה בזכותו המולדת של העם היהודי על כל ארץ
ישראל (כולל הגדה המזרחית, קרי ירדן) ובמאבק מדיני וצבאי בשלטון הבריטי
ובמגבלותיו על הישוב העברי. עבור הלח"י הייתה זו אידיאולגיה "מתונה" מדי.
ארגון הלח"י דגל בזכותו של הטבעית של העם היהודי על ארץ ישראל מנהר הפרת (בעיראק) ועד נהר הנילוס
(במצרים). העם היהודי צריך לכבוש את ארץ ישראל מידי הכובשים הזרים בכוח
הזרוע ולגרש את ה-"לא-יהודים" (הערבים) למדינות אחרות, רצוי במסגרת חילופי
אוכלוסיות. לסיום, שאפו חברי הלח"י, לאחר יסודה של המדינה היהודית הגדולה להקים מחדש את בית המקדש השלישי,
שיהיה. כמובן שמלבד עקרונות אלו היו ללח"י עוד מספר עקרונות אחרים שהיו
משותפים לכל המחתרות והארגונים היהודיים, ובגלל אופיים המתון והצפוי
החלטתי שלא להביאם לצורך הדיון הזה.
אסור היה לדבר לעמוד בדרכם של הלח"י, וכל אמצעי היה כשר להשגת מטרותיהם,
החל מהברחת נשק ושדידת בנקים וכלה בחבלה ורצח, אפילו של יהודים. הארגון
ביצע מתקפות רבות, חלקן התאבדותיות, על מתקני השלטון הבריטי - תחנות
משטרה, מבני ממשל, בסיסים צבאיים, תחנות רכבת ועוד. בפעולות אלו נהרגו
עשרות ונפצעו מאות חיילים בריטים, ביניהם גם יהודים ששרתו במנגנונים
השונים. השיא באותה תקופה היה ההתנקשות בשר המושבות הבריטי, הלורד מוין,
בעת ביקורו בארץ ונסיון ההתנקשות הכושל בנציב הבריטי העליון, הרולד
מקמייקל. במהרה זכה הלח"י להגדרה "ארגון טרור", הן ע"י השלטון הבריטי והן
ע"י היישוב העברי.
הבריטים, שכינו את הלח"י "כנופיית שטרן" (Stern Gang) על שם מנהיג הלח"י
אברהם שטרן, נקטו בכל האמצעים שעמדו לרשותם בשביל לשים קץ לפעילות הארגון.
הם עצרו כל יהודי שנחשד ע"י השירות החשאי הבריטי בחברות בארגון. הם אפילו
עודדו יהודים מהיישוב לשתף פעולה ולהלשין על חברי לח"י. חברי הלח"י
שהועמדו למשפט סרבו לשתף פעולה עם השופטים הבריטים בטענה שהם לא מכירים
בסמכות שלהם לשפוט יהודים בארץ ישראל. אפילו בפעמים בהם שיתוף פעולה היה
יכול להמתיק את עונשם של העומדים לדין מעונש מוות לעונש מאסר, אנשי הלח"י
סרבו לעשות זאת. בתחילת 1942, הצליחו הבריטים לתפוס את שטרן. מפקח המשטרה
הבריטית שעצר את שטרן, ג'פרי מורטון, "הגדיל לעשות" וחיסל את שטרן הכפות
בירייה.
אחת היוזמות מרחיקות הלכת של הלח"י, ומשום מה גם זו שהם הכי מנסים להסתיר מאז, הייתה פנייתם בשנת 1940 ובשנת 1941 אל גרמניה הנאצית
בהצעות לשיתוף פעולה. ראשי הלח"י הניחו שמאחר והנאצים רק "שונאים" יהודים
(בעוד שהבריטים הם "אויבי היהודים"), הם ישמחו ודאי לעזור להם להוציא את
כל היהודים משטחי האימפריה הנאצית. בתמורה הבטיחו הלח"י לעזור לגרמנים
בפעולות ריגול וחבלה ומתקפות צבאיות על הבריטים בארץ ישראל ובכל רחבי
העולם, ובכך לעזור לגרמנים לגרש אותם מכאן. יש לציין שבאותה תקופה היהודים
כבר רוכזו בגטאות אך עדיין לא החלה ההשמדה המכוונת. לאחר שנראה היה כי
הגרמנים לא מצליחים לכבוש את צפון אפריקה ולהגיע לארץ ישראל, התוכנית
נזנחה ונשכחה.
לאחר מלחמת העולם השנייה הנהגת היישוב העברי התאכזבה מאי נכונותם של
הבריטים לגמול להם על שיתוף הפעולה בזירוז הקמת המדינה היהודית. בתגובה,
הוקמה תנועת "המרי העברי" - איגוד שלוש המחתרות (הגנה, אצ"ל ולח"י) למטרת
מאבק משותף בכיבוש הבריטי. זו הייתה למעשה התקופה היחידה בה היישוב היהודי
כולו קבע פה אחד כי הוא מאס בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל. התנועה פעולה עד
לפירוקה בשנת 1946 בעקבות המחלוקת ששררה סביב פיצוץ מלון המלך דוד
בירושלים בה נהרגו 91 ונפצעו כמעט 500 אנשים (בריטים, יהודים וערבים).
לאחר פירוקה המשיכה כל מחתרת בפעילותה לפי ראות עינייה.
במקביל, החלו הבריטים "להתנער" מהארצות הכבושות שלהם ברחבי העולם. בריטניה
הייתה זקוקה לכל הכסף והכוח שהייתה יכולה להשיג בשביל להשתקם לאחר המלחמה,
ולכן נאלצה להתחיל לקצץ הוצאות. היה ברור לכולם כי העידן האימפריאליסטי
נגמר ואם בריטניה דואגת לעתידה עליה להשתחרר מהשליטה בעמים אחרים ולהשקיע
בבנייתה מחדש ושימור עוצמתה הכלכלית והצבאית. הבריטים, שניסו לסגת מארץ
ישראל "בכבוד", פנו אל האו"ם שזה עתה הוקם בבקשה לעזרה. האו"ם החליט
להענות לאתגר ולהציע תכנית שתפתור את המתיחות בין היהודים והערבים בארץ
ישראל בהעדר השלטון הבריטי. ב-29.11.1947 הובאה תכנית חלוקת ארץ ישראל
לשתי מדינות, יהודית וערבית, להצבעה במליאת האו"ם. התוכנית התקבלה ברוב
קולות והספירה לאחור לסיום המנדט הבריטי החלה. בחודשים שלאחר ההצבעה באו"ם
החלו בארץ התכתשויות בין יהודים וערבים והבריטים מצאו עצמם מתערבים פעם
אחר פעם, ומשלמים על כך מחיר יקר. המפורסמת שבתקרויות אלו הייתה הקרב בדיר
יאסין, בה ניסו לוחמי האצ"ל והלח"י לכבוש את הכפר ולגרש את כל יושביו.
במהלך הקרב "נהרגו" רבים מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים והתקרית נכנסה לדפי
ההיסטוריה כ-"טבח דיר יאסין". בחמשת החודשים האחרונים של השלטון הבריטי
בארץ ישראל נהרגו עוד 144 בריטים בתקריות האלימות האלו. בלילה שבין ה-14
ל-15 במאי, עזבו אחרוני החיילים והפקידים הבריטים את ארץ ישראל. דוד
בן-גוריון הכריז על הקמת בן גוריות הכריז על הקמת מדינת ישראל.
בהמשך החליטה ממשלת ישראל על הקמת צה"ל על-בסיס ארגון ההגנה, פירוק אצ"ל
ולח"י וגיוס חבריהן. הלח"י שיתף פעולה, התפרק והצטרף לצה"ל. למרות זאת,
החליטו כמה מחברי הלח"י לשעבר לבצע פעולה נוספת אחרונה. בספטמבר 1948, בעת
ביקורו בישראל בנסיון להביא לסיום המלחמה, נרצח נציג האו"ם פולקה ברנדוט
ע"י אנשי הלח"י. פעולה זו הביאה לכך שגם ממשלת ישראל שזה עתה קמה הכירה
בלח"י כארגון טרור. הממשלה החדשה חוקקה מיד תקנות מחמירות נגד ארגוני טרור
והחברים בהן ובהמשך אף עצרה כ-200 חברי לח"י. בזאת למעשה, תם סיפורו של
ארגון הלח"י. חברי הלח"י פנו לעיסוקים אחרים. חלקם הפכו לאנשי רוח, כמו
הסופר הידוע עמוס קינן. חלקם הפכו לחברי כנסת כמו גאולה כהן ונתן ילין
מור. ואחד מהם, יצחק שמיר שמו, שעמד בראש הארגון לאחר חיסולו של יאיר
שטרן, הפך לראש ממשלת ישראל. רק בשנת 1980 הכירה ממשלת ישראל בתרומתה של
הלח"י למאבק להקמת המדינה ו-"אות הלח"י" ניתן לכל חברי הארגון שעוד נותרו
בחיים.
אני חייב לציין שלא ניסיתי בשום דרך ובשום צורה לרמוז שארגון הלח"י הוא
האבטיפוס של החמאס או הג'יהאד האיסלמי. אני כן אומר בפה מלא כי יש דמיון,
שלא לומר דמיון רב, בין הדרך שאנחנו עברנו כעם עד שקיבלנו מדינה משלנו
ובין הדרך שהפלסטינים הולכים בה עכשיו.
אם יש שאלות, טענות, חירופים וגידופים, אשמח להמשיך את הדיון ב-"תגובות".
| |
|