פלומת שיער דקה נחה על החזה שלי מצד שמאל, אני חושבת על איך הנחתי אותה מיידית שם, קרוב לליבי...גופי מלא במכאובים, כאילו ומזכיר לי את שעברתי, או בעצם את שעברנו שתיינו, זה כבר לא עברתי אני חושבת לעצמי, זה עברנו, מעתה זה היא ואני צמד המילים הזה הופך ונעשה מוכר ומוחשי מהרגע בו הנחתי את עיניי עליה...
וילון החדר הורוד סגול נע, מתון, שקוף, דק, עדין ואוורירי, תנועתו מזכירה את העונה, אביב - שקט פריחה, האביב תמיד סימל עבורי את העונה השקטה ביותר, אין בו שמים ברתיחה כמו בחורף, אין בו רעש עליי שלכת נרמסים תחת כפות הרגליים כמו בסתיו ואין בו חום דביק איימים המקשה על ההתנהלות בימים, יש בו שקט, שקט של אחריי ולפניי והיא באה אליי באביב...
אני רואה אותי ילדה בקוקיות, אולי בת חמש, שרה המנגנת מחלקת לכל הילדים כליי נגינה, אני תמיד בוחרת את ה"שליש", מכירים אותו? משולש מתכת קטן שאליו מחובר מוט מתכת דק שכאשר מקישים בו על המשולש הוא משמיע צלילים עדינים דקים ושבריריים המהדהדים אל החלל ואני מביטה אל זו המוטמנת בי ואני מרגישה את צלילי השליש מסתובבים בי וזה מוחשי ובעל אחיזה וקיים ונמצא...
העדינות הנערמת אל חיקי דומה מאוד לצליל הזה המוכר, הרחוק והישן שכילדה רציתי לאחוז לנצח ולהשאירו מהדהד בי. הרחם שוב מזכיר לי את שעבר וממלא אותי בהתכווציות הנעשות כואבות, אני מניחה את ראשי לאחור בכיסא הנדנדה, מיישרת את רגליי קדימה אל הקיר שממול כמו מאריכה את כולי מותחת את הכל מנסה להתגבר על הכאב ולא לעוות ולו לרגע את פניי, כדי שהפנים הקטנות הללו הנישאות אליי לא יבחנו בעוצמת הכאב, יש בי רק אושר אני כאילו ולוחשת לה...
כפות ידיים קטנות לופתות לי את האגודל, החוזק שבאחיזה מפתיע אותי, אני מביטה בה מחייכת ופורמת לאט לאט את כפתורי החולצה והמחשבה על זה שעוד מעט אני יעניק לה את המקור הזה שיעשה אותה גודלת ובריאה מרעידה בי משהו, מזעזעת,לרגע קט, אני אחראית לדבר הקטן הזה המונח לי, אחריות גדולה אני מבינה ולא מבינה והגוש הזה שאני מרגישה עולה ויורד מלמעלה למטה בגופי עושה בי משהו כלכך אימבוולנטי אני מאושרת, אני פוחדת, אני מאושרת, אני פוחדת, אני שוב בוכה, היא עושה אותי מחייכת ובוכה, היא עושה אותי חשופה וכלכך דקה הקטנה הזו המרטיבה אותי סביב השד השמאלי בזיעה קלה של התאמצות...
הלילות הופכים להיות היא ואני וצמד המילים הזה נעשה יותר ויותר חזק ומוחשי, אני נקשרת אליה, אני קושרת את עצמי בה, היא מצמידה שפתיים ורודות וקטנות אל הפטמה השמאלית, נשימותיה הופכות להיות מטלטלות את גופה הפעוט, נשימות טהורות, בתוליות אל העולם, גופה הקטן המכוסה בבד ורוד יוצר חמימות איתנה בגופי, אני נמסה, יש בי תחושה כאילו ואני כולי נספגת בתוכה...
קולות היניקה נשמעים באויר, כלכך רמים וחזקים, כלכך לא מבוטלים, זה מצחיק אותי, עכשיו אני כבר צוחקת בקול רם ומנסה למתן את תנועות הגוף הצוחק איתי על מנת שלא לגרום לתזוזות בבטחון אותו אני מגישה לה, נידמה לי כי היא מחייכת אליי חזרה, עכשיו אני כבר פחות פוחדת, אני מרימה את עיניי מעלה ונידמה לי שאני מעיזה להיות קורצת אל ההוא שם שאומרים שמביט על כולם, אולי הוא רואה אותנו עכשיו ושולח הילה...פתאום ניראה לי שהכי מתאים בעולם הוא לאחוז במידה של אמונה, המבקשת שזה האחראי כניראה על שמים וארץ ישמור עליה מכל רע, בבקשה.
והיא שומרת בי תמימות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
