אין דבר כזה מושלם..

אז זהו,

סיימתי.

12 שנות לימוד.

תעודת בגרות מלאה.

זה בא לי די בדיליי ואולי אני עדיין לא ממש לא קולטת.

אני עדיין זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א', כלכך התרגשתי שאמא קנתה לי ילקוט של ברבי.

ועכשיו,

סיימתי.

מוזר להגיד את המילה סיימתי, כי אני לא מרגישה שסיימתי.

אין לי יותר מסגרת של לימודים. של שיעורים ביצפר מורים הברזות.

אין את הטלפונים מביצפר, ימי הורים, תעודת הערכה, איומים על זה שיש לי יותר מדי הברזות.

אין יותר את ההרדמות בזמן השיעורים, והאסמסים\מכתבים באמצע השיעור.

אין יותר חרישה למבחנים והבכי שאני עומדת להכשל.

אין יותר הפסקות במחשה,

אין יותר אוכל בקפטריה.

אין יותר שכבה של 219 ילד.

אין יותר ליאור זלינגר.

אין טיולים שנתיים

ואין יותר לראות את החברה כל יום.

אין יותר.

אז כן יש פה המון המון המון המווווןןןןןןןןןןן אושר שסיימתי. אבל זה עדיין לא ממש עוכל. ההרגל של ללכת לביצפר [או יותר נכון להבריז מביצפר] אין אותו יותר.

ואני לא אתגעגע לביצפר,

אלא למסביב שכבר אין אותו.

נגמרו הבגרויות, היה מסיבת סיום, רונדו, וכל מה שנשאר זה נשף ביום שלישי, ואז זה בעצם ביי, כל אחד הולך לדרכו.

ואולי זה בא לי רק עכשיו,

אבל אנשים שאני איתם 3 שנים, וחלקם 6 ו 12. נפרדות דרכנו.

ואם חלק אני אשמור על קשר הדוק. אבל עם כל הצבא וזה, אי אפשר.

ועוד 3 שבועות צבא.

ואני מתה מפחד מהמסגרת הזאת שאני לא מכירה. לא משנה כמה סיפרו לי עליה, עדיין הפחד לעלות על מדים, לקבל חוגר, ולהפוך להיות חיילת בצה"ל.

נגמרה תקופה ועכשיו תקופה חדשה בפתח.

ומשום מה אני לא מרגישה כלכך מוכנה.

אבל מה שכן,

עשיתי את הבלתי צפוי, מה שבחיים לא חשבתי שאני אגיע אליו-

סיימתי ביצפר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עכשיו העתיד שלי תלוי בי......שיט.

אז הנה קצת סיכום של ימי ביצפר:

מחזור מ"ו אוהבת אותכם!!!!!

תודה לכולם:)

ובהצלחה:P