פילבוקס

כשרוני עזב לא יצאתי מהבית. לא התרחצתי, לא התגלחתי, בקושי אכלתי פה ושם. אחרי שבועיים, כשאחותי הגדולה באה לראות מה קורה איתי אחרי שלא עניתי אפילו לטלפונים, היא הזדעזעה מכל הזוהמה, שלי ושל הבית. אני דווקא הייתי מרוצה כשסוף סוף אחרי שבועיים אפשר היה לראות איזו צללית של זקן רך וקלוש על פני. "תתגלח, זה נראה מצחיק ככה" אמרה אחותי הגדולה, "וגם תתרחץ, אתה ממש מסריח" היא הוסיפה כשדחפה אותי כמעט בכוח לאמבטיה, שמה כפפות גומי על ידיה והחלה לקרצף לי את כל הבית.

אחותי גדולה ממני בשש עשרה שנים ותמיד חשה כלפי קצת יותר מאחות. במידה מסוימת היא שימשה לי מעין תחליף הורי כבר שהייתי בתחילת גיל ההתבגרות. ככה זה כנראה כשההורים מביאים אותך לאוויר העולם בגיל מבוגר כל כך שעד שבגרתי כבר לא היה להם ממש כח לתעלולי נער מתבגר כמוני. כמו באופן טבעי נכנסה אחותי הגדולה למשבצת הזו שגרמה לה לתפוס פיקוד עלי כבר אז, הרבה מעבר למה שמקובל מאחות גדולה.

כשיצאתי אחרי שעה וחצי מהטבילה הממושכת באמבטיה, הבית היה מסודר ונקי. ריח של מרק עוף עלה מהכיריים וריח של עוגת שוקולד חמה מהתנור. כל הריחות הללו רק גרמו לי להרגשת בחילה אחרי שבועיים של חוסר תזונה נורמאלית. רצתי לשירותים והקאתי את מה שלא היה לי להקיא. מהתבשיל הנפלא טעמתי רק למחרת, אבל באותו יום, חוץ מתה וצנים אחד או שניים עם מעט גבינה לבנה, לא אכלתי כלום. 

למחרת, אחותי הגדולה שתחיה, שנשארה ללון בסלון, דאגה להאביס אתי כמו שצריך. בתחילה במרק העוף הנפלא שלה, יום אחר כך האביסה אותי בצלי נהדר ואף זכיתי לטעום מעוגת השוקולד שלה מתי שהוא. אחרי שלושה ימים הרגשתי שחזרתי לעצמי, לפחות פיזית, הלב והנפש זה כבר ענין שונה לגמרי. לפני שהלכה, השאירה לי אחותי בסלון גם זר של שושן צחור וריחני, הפרח האהוב עלי שיבשם קצת את הבית ואת מצב הרוח המדוכדך שלי.

כך חלפו להם כמה חודשים שחוץ מללכת לעבודה במשך השבוע או להורים בימי שישי, לא ממש יצאתי מהבית. פה ושם היו נסיונות של חברים לשכנע אותי לצאת לבלות קצת אבל לא הינה לי חשק לכלום. כשהגיעה הבר מצוה של בן דודי שימי, לא חשבתי ללכת בכלל, אבל שוב היתה זו אחותי הגדולה שהתעקשה. "אבא מאוד יפגע אם לא תבוא לבר מצווה" היא אמרה, "שימי הוא הרי הבן הבכור של אחיו הצעיר אלקנה. משפחה זה משהו אחר, זה לא ממש בילוי. חוץ מזה לצאת ולראות קצת אנשים מחוץ לאלה שבעבודה שלך יכול לעשות לך קצת טוב, לך תדע..." היא  אמרה. נו באמת, חשבתי לעצמי. מה כבר יכול לצאת לי מזה? שאכיר שם את אהבת חיי? אבל באותו יום שני היה יום אפרורי במיוחד, הייתי חייב לצאת קצת מהדכאון שאחז בי נוכח הבית הריק והגשם היורד ללא הרף, אז ארזתי את עצמי ויצאתי לבר מצווה הזאת.

היו לא מעט בחורים נחמדים שם, סרוגים ברובם, אבל לא ממש שמתי לב. נדמה לי שקלטתי איזה בלונדי חייכני עם עיניים ירוקות עובר לי ליד השולחן פעם או פעמיים ויוצר קשר עין אבל הכיפה שלראשו הניאה אותי מכל מחשבה לגביו ועד מהרה שכחתי ממנו, עד שאחותי הגדולה תפסה אותי בסעודת ליל שבת אצל ההורים ואמרה לי להפתעתי שיש מישהו שראה אותי בבר מצוה ומאוד מעונין להכיר אותי.

אני לא מסתיר את זה שאני הומו, אבל אצלנו בבית לא מדברים על זה. מתעלמים, כאילו הומואיותי לא קיימת. בוודאי ובוודאי שאיש מבני משפחתי לא מעודד את זה ולא יעלה על דעתו לעזור לי במשהו שקשור לכך, לכן  לא היה אדם מופתע יותר ממני שאחותי, הדוסית המושלמת, כאילו מתחילה לשדך לי בחורים.  

"עידן הוא בחור ירושלמי שלומד בישיבה לא רחוק מאיתנו ופשוט לא מכיר אף אחד בסביבה. הוא קרוב רחוק מהצד של אמא של שימי והיה גם בבר מצווה." אמרה אחותי.

"עידן? אני לא מכיר שום עידן..." אמרתי.

"אני יודעת, אבל הוא שאל לגביך והחלטתי להזמין אותו לעשות שבת אצלנו, אם לא אכפת לך... מצוות הכנסת אורחים. תיקח אותו איתך לבית כנסת בשבת בבוקר, כאלה דברים" היא הוסיפה, מנסה לעשות עוד מצווה על הדרך, כמי שיודעת כמה אני נוטה להבריז מתפילת שחרית של שבת בבוקר...

"נו טוב, שיהיה. בן כמה הילד הזה שאת מפילה עלי?" שאלתי.

"הוא לא ילד, הוא בן 22" אמרה אחותי, "בן יחיד להוריו ונראה לי שמלבד בדידותו בישיבה חסרה לו איזו דמות של אח בוגר, הוא נראה לי עצוב כזה שם בבר מצוה וגם אתה כבר כמה חודשים לא ממש שמח, אז אולי..."

"הו דבורה, תשכחי לרגע שלמדת פעם עבודה סוציאלית, את לא חייבת לפתור את הבעיות של כל נדכאי העולם" אמרתי.

"מצווה, זו מצווה" היא הוסיפה, מנסה לשכנע את עצמה שהיא לא משתפת פעולה במשהו אסור ואני רק חייכתי חיוך על העוקם כזה, רומז לה ללא מילים שאני יודע מה באמת היא מנסה לעשות, נשמה טובה שכמותה שדואגת להכיר בחורים לאחיה ההומו, אבל לא יכולה להודות בכך, אפילו לא בינה לבינה.

"נו טוב, ואיפה נשים את הקרציה הזה שהולך לשתות לי את השבת?" שאלתי.

"מה זה איפה? בחדר הישן שלך יש מיטת קומותיים, לא?"

"אה, כן. שיט, אני מקווה שהעידן הזה לא מתהפך הרבה בלילה. היה לי מספיק מדניאל" אמרתי, "מאז שהוא נסע ללמוד בישיבה יוניברסיטי היו לי שנתיים של נחת שאף אחד לא מתהפך לי על הראש בימי שישי, אז לא ממש בא לי שמישהו יפריע למנוחה הזאת".

"אתה ממילא ישן כמו דוב בשנת חורף, ראינו כמה אתה מתעורר לשחרית בשבת בבוקר, לא משנה כמה רעש אנחנו עושים לידך..." סנטה בי אחותי "ואל תשכח שהוא גם קצת משפחה, למרות שאין קרבת דם" אמרה אחותי מנסה לעשות שום סדר במחשבתה המסוכסכת עם עצמה בשידוך המוזר הזה שהיא כאילו לא עשתה.

כשעידן הגיע ביום שישי בשעות אחר הצהרים המוקדמות, הופתעתי עד כמה שהוא נראה צעיר. הבלונד הפרוע שכמעט הסתיר את הכיפה המונחת ברישול, עיניו הבהירות הצוחקות כעיני ילד הבולע את העולם מסקרנות, ניתלו בי ברגע שנכנס אלינו הביתה ולא ממש עזבו אותי במשך כל השבת ההיא. "שלום, אני עידן" הוא אמר ולחץ את ידי בבישנות כשנכנס, "נפגשנו בבר מצווה של שימי".

"נפגשנו?" תהיתי, ורק אז נזכרתי מאיפה הבלונד הקופצני הזה מוכר לי, "אתה מתכוון לזה ששלוש פעמים עברת ליד השולחן שלי וחייכת איזה חיוך דבילי?"

עידן הסמיק ורגע אחרי שהמשפט יצא מפי, הצטערתי על כך. "הו לא, אל תעלב, אני סתם צוחק. בוא אני אראה לך את החדר" אמרתי לו וטפחתי בחביבות על כתפו. היה נדמה לי שהרגשתי איזו צמרמורת עוברת בגופו באותו רגע, אז שאלתי אותו אם קר לו. "קצת" הוא אמר. "אז בוא נכנס לחדר שלי ונתחמם קצת" אמרתי לו בכפל משמעות ועידן שוב הסמיק, רגע לפני שהוספתי "יש לי רדיאטור שם, נדליק אותו קצת" ופתאום, משום מה, השבת הזו נראתה לי הרבה פחות עגמומית ממה שחשבתי שהיא הולכת להיות.