פילבוקס

כבר שלושה שבועות שאני מרגיש במשהו מוזר ביחס של דותן. כבר שלושה שבועות שסימני השאלה רק הולכים ומצטברים. אולי אני עושה מכל זבוב פיל, אבל ככה זה אצלי: כשיש תופעות בלתי מוסברות, הראש שלי ממציא להם הסברים משלו ואני נכנס לסרטים. אני לא מתמודד טוב עם שתיקות, התעלמויות והעלמויות, אך בשלושת השבועות האחרונים, דותן האכיל אותי בהרבה מאלה...

אולי זה נשמע כמו קיטורים נודניקים של מישהו שלא מבין מה זה להיות רעב, לסבול מקור ומותש ממעייפות, במילואים בהם אוכלים חול אי שם בסוף העולם דרומה, אבל אני חושב שיש בהתנהגות שלו משהו שלא מתיישב כל כך עם "אהבתו". האם באמת מישהו שאוהב כל כך מסוגל במשך שבועות שלמים בקושי להחליף שני משפטים בשיחת טלפון קצרצרה עם מי שהוא אוהב? 

אני לא יודע אם דותן כל כך מרוכז בעצמו שלא מבין איזו השפעה מהותית יש להעלמויות שלו עלי ולהתעלמות שלו מקיומי במשך ימים על גבי ימים, גם לפני שיצא למילואים וגם לאחר מכן, אבל נשבר לי מזה. עד שיחזור לתקשר איתי  ולהראות שאכפת לו ממני, אנחנו בסוג של פסק זמן דה-פקטו. כל מחשבה נוספת עליו ועל ההתנהגות התמוהה שלו, רק מעמיקה את מצב הרוח הרע שלי ומיייסרת אותי שלא לצורך.

"במופלא ממך אל תחקור" נאמר איפה שנאמר, אז הפסקתי לחקור, הפסקתי לחשוב והתחלתי להסיח את דעתי למקומות אחרים. כאילו הוא לא קיים, כאילו לא ענדתי לאצבעו טבעת, כאילו לא הבטחנו זה לזה לחזק את הקשר ביננו ולהעלות אותו למדרגה חדשה. כאילו הכל היה חלום.

גם עם זה קשה לי. עם חוסר רצונו לשוחח על מה שלא בסדר. עם רצונו לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אני כבר רואה אותו חוזר מהמילואים, מתעטף בשתיקה המוזרה שלו, לא מוכן לדבר על כל מה שהפריע לי ולא מוכן לעשות כלום עם הכרטיס של האקס שלו שממשיך להתחזות לדותן באטרף, מה שמרגיש לי כמו סכינים בבטן כל פעם שאני רואה אותו, והספק הקטן ממשיך לנקר לו...

"אתה תהרוג אותי" אמר לי דותן בשיחת המסן הזו ואני מיד הגבתי: "נכון, אבל למה?" כשאני מוציא בהזדמנות זו שמץ מהכעסים שלי עליו נוכח היסורים ששתיקותיו והתעלמותו מעבירים בי, הן לפני יציאתו למילואים והן לאחריה. אני כבר מתחיל לחשוב שהינה הולך להגיע איזה וידוי שיפיל אותי לקרשים. אני כבר מתחיל להרגיש את הסכין השלופה שעומדת לדקור אותי עמוק בבטן. אני פוחד ממה שיש לו לומר לי, אך דותן אומר: " הטבעת הייתה עליי במילואים ובאיזה שהוא שלב היא ירדה לי מהיד ואני לא זוכר מתי ואיפה. אני מחפש אותה נואשות. באמת. אני מקווה למצוא. אני מיוסר כבר כמה ימים".

אולי זו היתה משמעות סמלית לכך שהינה גם הטבעת הלכה לאיבוד, בהמשך לשיחות שלא הגיעו, לסמסים שלא נשלחו, לפגישות שלו היו, אולי מה שקרה לא היה צריך לקרות. "ואני מיוסר מכך שאין ביננו קשר, בקושי דיברנו ולא נפגשנו כל כך הרבה זמן..." אמרתי לדותן, אבל מסתבר שלדותן טוב בלי הטלפון במילואים. הוא נינוח כך בלי שמציקים לו כל הזמן [ואני יודע כמה מציקים לו באמת כשאני איתו בטלפונים וסמסים אין ספור]. הא אמר שאולי יעשה טלפון שיהיה רק לי את המספר שלו. אני מניח שזה יהיה פתרון בשבילו במקרה שירצה להכנס שוב לקונכיה שלו ולסנן את כל העולם, חוץ ממני.  אולי.

ואז שאלתי אותו משהו שאני רוצה לשאול אותו מאז שנתתי לו את הטבעת: "מה אמרת בבית על הטבעת?" ודותן ענה "קיבלתי מתנה מאדם יקר" וכשהמשיכו לשאול אותו: "מי? מה? למה? הוא אמר "חבר טוב שלי" וסגר את הדיון על כך עם בני משפחתו. "ואיך היתה ההרגשה ללכת איתה?" הוספתי לשאול. "היה לי במה להתגאות" ענה דותן והוסיף: "אני אוהב אותך וזה מה שחשוב. מתגעגע ואוהב. תחזיק מעמד עוד קצת." ונפרד ממני לשלום. בניתי על דותן מגדל קלפים שלם, האם הוא יתמוטט? האם הוא יתחזק?

נותרתי עם ההרהורים מה היה קורה אם רק היה אומר שמץ מכל זה כמה שבועות קודם. מה היה קורה אם לא היה מייסר אותי בשתיקות והתעלמויות כל הזמן הזה? מה היה קורה אם הוא לא היה חולה ותיכף לאחר מכן יוצא למילואים בתזמון האומלל הזה? מה היה קורה אם מיד אחרי מעמד הטבעת היינו מתחילים לבלות זה עם זה בעוד אופנים מלבד סקס ומתחילים לבנות קשר שהוא יותר מזיונים מענגים? האם הייתי באמת מחזיק מעמד ומתאפק לא להתפרפר עם אחרים? האם התנהגותו של דותן היא אכן הסיבה למה שעשיתי כל השבועות האלה, או שהיא רק תירוץ שאני נאחז בו כדי להמשיך ולהתפרפר? האם אני יכול להיות נאמן לבחור אחד בלבד ולבנות איתו קשר אמיתי בעולם המקביל הזה של הגברים? האם התמכרתי להיכרויות, לפיתויים ולזיונים מתחלפים שאני לא מסוגל להפסיק עם זה כבר? האם אני סקסוהוליק?

התשובה לכל התהיות תגיע רק אחרי שדותן יחזור ממילואים. רק אם למרות הלחץ הגדול שיהיה עליו להשלים את החומר שהחסיר בלימודיו, תהיה לנו הזדמנות אמיתית להיות זה עם זה לא רק במיטה. אני מקווה מאוד שזה יקרה ובהקדם. אני מקווה, כי אני מכיר את עצמי. אני מקווה, כי אני יודע שאם אני ודותן נמשיך לבלות במיטה בלבד, אני אמשיך לברוח להתפרפרויות אחרות. לחפש את הגיוון.

סקס עם דותן, נפלא ככל שיהיה, לא יגמול אותי מהתפרפרויות. לא ירסן את הדחף שלי לרוץ, לרדוף, להשיג, להצליח, לגוון, לזיין. רק לאהבה גדולה יש סיכוי לעשות את זה. רק להמון יחס ותשומת לב. רק אם מה שיש ביננו ישתנה ויעלה על מסלול אחר. רק אם יהיה לנו את הזמן והמוטיבציה לחולל את השינוי. אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים. אני רוצה את מה שאין. את החלום. את הפנטזיה, וזה כבר מזמן לא עוד ועוד סקס. 

אבל עד שכל זה יגיע, צריך לחזור כמה שבועות לאחור. זה לא יהיה נעים לקריאה, לכל הרומנטיקנים שביניכם. גם לא היה קל לי לשים את כל האהבה בצד, לשלוח לחופשה את מחלקת הלב הדואב שלי ולתת פיקוד למחלקת הזין, אבל זה קרה. כמו אלכוהוליסט שיוצא לסיבוב בארים כשמשהו רע קורה לו, כך אני יצאתי לסיבוב שלי בשבועות האחרונים.

יכולתי להתעלם מזה ולהמשיך לצייר את התמונה הורודה של "ומאז הם חיים באושר", אבל האמת שזה לא היה כך. השתיקות, ההעלמויות, ההתעלמויות וכל המוזרויות הקשורות בדותן, בין אם הן הסיבה ובין אם הן התירוץ, הזיזו אותי לנתיב אחר. נתיב ההתפרפרויות. ועל כמה מהן אני עומד לספר לכם בפרק הבא, פרק של פלאש-בק למה שקרה בשבועות האחרונים...