פילבוקס

ברושים בשבילי זה עצב. ברושים זה בתי עלמין ושכול. למה נוטעים שם דווקא ברושים? אולי בגלל שהברוש לעולם לא ניצב בשלכת. די לאבלים באובדן על מות יקירם, שלא יראו גם באובדן של עלי העץ העומד בשלכת. אבל במין הפוך על הפוך כזה, דווקא הברושים שלעולם לא עומדים בשלכת מזוהים אצלי עם הסוף. עם העצב הבלתי נדלה.

לפני שבוע תפסה אותי סדרת הטלוויזיה החדשה "פלפלים צהובים" ושיר הנושא שלה "ברוש" מפי עלמה זוהר שנגע כל כך לליבי. צפיתי בפרק הראשון שתפס לי את הלב וחנק את הגרון. מאז, כל פעם שאני שומע את השיר הזה דמעות עומדות בעיני והעצב שב ומציף אותי.

יותר מדי אובדן חוויתי בשנים האחרונות. אובדן פיזי ופה ושם גם אובדן רגשי. עכשיו אני נזכר שגם ראיתי ברושים בדרך לביתו של דותן. עוד סוג של אובדן הממשמש ובא.

"ואני ראיתי ברוש

שניצב בתוך שדה מול פני השמש

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש

לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.

והנה, מול הים

קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו

מול אש ומים.

הנה ברוש, לבדו

עד השמיים.

ברוש, לבדו איתן.

לו רק ניתן ואלמד

את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק

שנשבר ולא יכול מול פני השמש.

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה."

מילים: אהוד מנור

לחן: אריאל זילבר

ביצוע: עלמה זוהר