פילבוקס

מהר מאוד החזיר דותן את השיחות לכיוון הסקסיסטי שלהן. שם הוא כנראה מרגיש בטוח יותר מאשר הצד הרגשי וכך הוא כתב לי: "אני רוצה להוציא את החיה שבך, ויש בך. פשוט מתבזבז. אני רוצה שתהיה קבוע יחיד ומיוחד שלי. יכול להיות שתגיד שאני מגזים, אבל אני ממש רוצה אותך ורוצה להיות מטורף איתך. חושב שמסוגל לעמוד בזה? אני נסער שאני כותב את זה... לא מאמין שאני מדבר איתך!"

השתדלתי לענות לו בכנות אבל לא לפספס אותו בכל זאת וכך השבתי: "הו דותן. החיה האמיתית שמסתתרת בי היא כנראה חית האהבה שלא ממש נתתי לה להשתחרר עד הסוף כי אני תמיד עוצר. לגבי החיה השניה, חית הסקס, אני מוכן לזרום עם זה ולנסות איתך כל מיי רעיונות מטריפים, כי תמיד היה כייף איתך ואם יכול להיות עוד יותר אז למה לא? גם אני נסער... כמה שאני נסער מהמחשבה להיות איתך. רוצה אותך כל כך..."

"רוצה הרבה ממך..." ענה דותן והוסיף: "האהבה... או האהבה..."

למחרת נפגשנו ושכחנו מיד את כל הרעיונות המטורפים או המטריפים ורק נפלנו זה על צווארו של זה ולא הפסקנו להתנשק ולהתחבק. זה הרגיש כל כך טוב וכל כך נכון, אבל זו היתה שעה אחת קלה בלבד. טובה. נפלאה. מוכרת ועם זה שונה. דותן נראה במיטבו. רזה יותר, רך יותר, חושני עוד יותר ממה שזכרתי. הוא רצה רק לשכב מחובקים וזה היה בסדר מבחינתי, אבל תוך כדי הוא רצה להרגיש אותי בתוכו והמשכנו בסקס נעים וטוב כאילו לא עברה חצי שנה מהפגישה האחרונה שלנו שאחריה נותרתי עם כל כך הרבה סימני שאלה.

פיל גדול עמד בחדר, הפיל של כל סימני השאלה, של אי ההבנות, של הציפיות והאכזבות, אשר למשך שעה קלה ניסיתי שלא להתייחס אליו, אלא רק ליהנות מהמפגש, מהחום, מהאינטימיות. דותן ביקש בלי שאלות קשות, אז לא שאלתי. אחר כך הוא גם אמר כמה משפטים די צפויים כמה חשש מהקשר הזה ולאן שהוא יקח אותו לאור המצב, אבל אחרי כל הג'יפה מסביב הוא ראה את ההבדל. החצי שנה הזו של ההפסקה, לדבריו, רק תעזור לנו כי הוא מבין היום כמה טוב לו איתי. ואז הוא הסתכל לי עמוק לעניים ואמר: "אני באמת אוהב אותך, אבל אני רואה שאתה לא כל כך מאמין לי."

נאנחתי קצת. מה כבר יכולתי לומר. הצהרות האהבה שלו לא כל כך מסתדרות עם המציאות ויקח זמן להחזיר את האמון, אבל יכולתי רק לנשק אותו ולומר: "אני מאוד רוצה להאמין לך, רק ש...", אבל דותן לא נתן לי להשלים את המשפט. הוא מספיק חכם להבין את זה לבד.

כשהגיע הזמן ללכת, היה קשה לנו להפרד זה מזה. אולי גם בגלל שלאיש מאיתנו לא היה מושג ירוק מתי נפגש שנית. דותן אמנם דיבר בשפה רפה על פגישה עוד כמה ימים, אבל ידעתי שזה מוטל בספק גדול. לא התכוונתי לחזור ולחקור אם אכן נפגש או אפילו להזכיר לו מה עם הפגישה שלנו. ידעתי שזה יבוא כשהוא ירצה את זה וכשזה יתאים גם לי.  

"סמס לי כשתגיע" הוא ביקש כהרגלו כדי להיות בטוח שהגעתי בשלום מהנסיעה הארוכה בדרך חזרה ואז הוסיף: "ותכתוב לי מייל". שמחתי על הבקשה שלו למייל שבו אוכל לומר לומר ולהסביר מה עשה לי המפגש הזה. לקח לי יום לארגן את המחשבות ולכתוב. כתבתי. השתדלתי לא להכביד ולא להעיק, וציפיתי לקבל איזו תשובה שאבין גם יותר טוב את תחושותיו שלו, אבל לא הגיע שום מייל בתשובה. אחרי יומיים שלחתי אליו סמס קצר בו התענינתי בשלומו.  דותן אמר שהוא בעיקר עסוק ומאוד לחוץ.

עבודה? החיים בכלל? הוא לא פירט. נאמן להבטחתי לא לחפור, לא חפרתי. רק איחלתי לו שהלחץ ירד ואמרתי לו שיקח את הזמן שלו ואני כאן בשבילו אם הוא צריך. "בשבילו" כתבתי, אבל ידעתי שכל עוד הוא לא עושה ניקוי שולחן ביחס לכל הדברים המעיקים שמוטלים ביננו וכל עוד הוא לא נותן לי פידבקים להודעות שלי אליו, אני לא רק בשבילו, אני גם בשבילי.

נאמן להחלטה זו לא להיות הגבר שיושב ומחכה לשיחת הטלפון או להודעה שלא מגיעה מדותן, פתחתי את אטרף ושם חיכתה לי הודעה מסרג' ההורס בן ה- 26. לפני חודש היה לנו מפגש מוצלח ועשה רושם שהוא לא היה רוצה שישאר משהו חד פעמי, אבל משום מה לא יצא לחזור על כך עדיין. "מתי נפגשים?" ירה סרג' מייד על ההתחלה ולא הססתי לרגע כשאמרתי לו את התשובה.