לא כתבתי כבר זמן רב על דותן כי חיכיתי למשהו טוב שיקרה. חיכיתי לאיזו התקדמות של ממש. חיכיתי שבאר הנפט הזו שאני חופר בצוק דותן מס' 1, תגלה נפט אמיתי ולא רק סימני נפט בכמויות בלתי מסחריות. חיכיתי, אבל זה עדיין לא קרה.
מה שכן קרה זה שנפגשת פעם דותן פעם שניה. גם הפעם זו היתה פגישה קצרה שהתקצרה עוד יותר מהצפוי בגלל הפקקים הגדולים שבדרך. הפעם לא באתי מתוך חרמנות [למרות שבסוף גם היה סקס מתוך רצון להתחבר עד הסוף] אבל מה שיותר חשוב מכל היה שפתחתי קצת בשיחה על כוונות וציפיות.
דותן בא בגישה שונה הפעם. הוא אמר לי שלא מפריע לו בכלל אם אני נפגש עם אחרים ומה אני עושה, אבל הוא מצידו לא יכול לשאת את המחשבה שגבר אחר יגע בו ולא אני. אני מניח שהוא פשוט מדחיק. הוא לא שאל ואני לא אמרתי מה אני עושה עם אחרים ואם אני עם אחרים. אני מניח שמשתיקתי הוא יודע שעוד לא הגעתי לשלב המחויבות הבלעדית איתו.
לטוטאליות האמיתי של קשר אהבה סוחפת וחברות עם גבר עוד לא ממש הגעתי. אמרתי לדותן שאני מרגיש שיש בתוכי הר געש של רגש שרק מחכה להתפרץ ושכל האהבה שראה והרגיש ממני היא רק חלק קטן ממה שיש שם ועדיין עצור מאחורי חומות ובלמים שאני פוחד לשחרר בגלל פגיעות אכזבות וכוויות העבר. הוא אמר שהוא יודע שאני טיפוס יותר חם ורגשי ממנו, אבל הבהרתי לו שאני אולי נראה משוחרר רגשית יותר ממנו, אבל גם אני רחוק משחרור.
גם דותן הסביר לי שמי שלא מכיר אותו חושב שהוא אטום רגשית. הוא שולט על עצמו וכל הזמן בקונטרול על ליבו וחושש לאבד את עצמו אם יתמסר לאהבה סוחפת וטוטלית כמו שאני מקווה שתהיה. הוא סגור רגשית פי כמה וכמה ממני וגם אם כשאנחנו במיטה מתרפקים זה על זה והוא מעז לשחרר כמה הגיגים ורגשות, קשה לו להוציא אותם מהדיבור אל הצד המעשי.
זה ישמע מוזר אבל למרות שאנחנו מכירים כבר למעלה משנה, עדיין אפילו לא ישבנו בבית קפה ביחד, גם לא מסעדה, גם לא שום מקום אחר שאיננו החדר שלו או הרכב שלי. הצעד הקטן הזה כמו להפגש במקום אחר שיתן תחושה של חבר/ידיד יותר מאשר רקfuck buddy הוא משהו שלא הגענו אליו מעולם.
בשורה תחתונה קיוותי שנעלה על מסלול חדש ונצא בפעם הראשונה מדלת אמותיו של החדר שלו. אמרתי לו שמה שהוא כתב לי בהודעה ההיא של ה"תתחתן איתי, נגור ביחד" זה אולי פנטהאוז נהדר אבל בבנין שאנחנו רק מתחילים לבנות, אבל צריך לבנות קודם את היסודות ואז קומה אחר קומה. אמרתי לו בכנות שאני לא אומר שזה יקרה או לא יקרה, אבל שאני אשמח שנתחיל להתקדם לאן שהוא.
קיוויתי שעלינו על הדרך הנכונה. אמרתי לו שאם הוא רוצה להיות רציני אז בפעם הבאה נפגש בת"א, ולא אצלו. נלך לאכול ארוחת בוקר יחד או משהו. שייקח חצי יום חופש [כי מהצהריים ואילך הוא ממילא אמור להיות באיזו פעילות בת"א] ושנהיה כמה שעות יחד. אמרתי לו שאני רוצה להרגיש יותר כמו חבר וידיד ולא רק כחבר לסקס. כמישהו שאפשר יהיה לדבר איתו גם על הדברים המשמחים וגם על בעיות וצער. דותן יודע שזו הדרך ואמר לי שכל מילה שאמרתי נכונה לגמרי.
ואז דותן שאל אותי מה תעשה אם בסופו של דבר הוא יבטל את הפגישה. עניתי לו שאני אאגלה הבנה ואנסה לתאם מועד אחר. ודותן אמר לי "לא". אמרתי לו שאני אתאכזב ודותן אמר לי "לא. אמרתי לו שאני גם אכעס, ודותן אמר לי שוב "לא" ואז אמרתי לו שאני אגיד לו שהוא לא רציני, ואז דותן אמר לי: "זה בדיוק מה שאתה צריך להגיד לי". המסר היה ברור. הפגישה כתובה על הקרח ודותן רוצה שאני אדרוש ממנו להיות רציני ולא אתן לו להתחמק ממנה.
לפני הפגישה הגדולה ההיא ניסה דותן לקבוע איזו פגישה קטנה אבל ביטל אותה באופן פתאומי. תהיתי אם זה טסט קייס ואמרתי לו שמילה שלו זה לא מילה [שזה לדעתי כמו "אתה לא רציני"] אבל דותן נפגע. אחרי שהרגעתי אותו חזרנו לרעיון של פגישה לאותו חצי יום של חופש ואפילו גלגלנו רעיונות מה נעשה, אבל הימים נקפו ודותן, שלפני כן אמר שלא אמורה להיות בעיה לסדר את החופש הזה לא הודיע לי אם אכן סידר זאת. רק בלילה שלפני המועד המיועד הוא שלח לי סמס בו כתב: "אתה אמנם תאמר שזה צפוי, אבל לצערי מסיבות משפחתיות אני נאלץ לדחות את הפגישה שלנו. אוהב. מבטיח לפצות".
התלבטתי אם לצלוף בו שהוא לא רציני כמו שביקש בזמנו, אבל החלטתי שלא. החלטתי לתת לו ליהנות מהספק שאולי אכן קרה משהו בלתי צפוי, אם כי בקשר שלי עם דותן צפוי מאוד שבדרך כלל יקרה משהו בלתי צפוי. ניסיתי לא לכעוס יותר מדי. ניסיתי להפנים את הרעיונות שניסתה להטמיע בי "היועצת" קלי.
המסטר פלן של היועצת קלי
קלי שחלקה עמי בזמן אמת את כל התסכולים שלי על השתלשלות הענינים עם דותן בעבר ובהווה הציעה שאפסיק להוכיח אותו על חוסר רצינותו [כפי שהוא עצמו אמר לי שאגיד לו במקרה שיבטל]. במקום ביקורת על מה שלא בסדר אצלו הרעיון [או כפי שבבדיחות הדעת קראנו לו "המסטר פלן"] היה להראות לו שאני רציני וכך לרמוז לו בעצם שיעלה על עגלת הרצינות הזו. דותן יודע שהוא לא בסדר. הוא יודע שכל טענה שיש לי על התנהגותו היא נכונה. הוא אפילו אמר לי את זה בדרכו שלו בפגישתנו האחרונה, אז באמת שאין טעם להוכיח אותו שוב ושוב על התסכולים שלי מהתנהגותו כי זה רק גורם לו להסתגר עוד יותר. לא ידעתי איך להתמודד עם ההסתגרות הזו שלו ולכן הציעה לי קלי לנהוג באופן שינטרל את תחושות האשמה שלו.
הגישה החדשה שהחלטתי לנקוט בעצתה של קלי היתה שאני מצידי אמשיך לעמוד על הרעיון של פגישה מחוץ לדירתו, אבל לא ממקום של טענות נגדו אלא ממקום של הצעות מצידי איך מתי ואיפה נוכל לממש את הרצינות שהצהרנו עליה. קו דק מאוד מפריד בין ביקורת לבין הצעות כאלה ואני מקווה שאדע לא לחצות אותו.
בינתיים הזמן חולף ודותן עדיין שותק. בפגישתנו האחרונה אמרתי לו: "אנחנו רוקדים טנגו" והוא ענה לי: "כן, אבל הפוך. שני צעדים אחורה ורק אחד קדימה". זו כאילו נבואה שהגשימה את עצמה. כל יום של שתיקה מצידו כזה אני מתחיל לחשוב שאולי הכול משחק. אולי מיסטר דותן השתלט על דוקטור ג'קיל. אולי יש לדותן איזו סכיזופרניה תדמיתית המחליפה צבעים כמו זיקית ואני שם רק לחטוף את הריקושטים.
באחד הימים כשראיתי שהוא מחובר שוב באטרף אחרי כמה ימים שלא היה, לא יכולתי להתאפק ושלחתי לו הודעה שאני מתגעגע. שאלתי מה שלומו ואם יש לו קצת זמן לדבר שם [באטרף] או במייל, אבל תחנת דותן איננה עונה. נשמתי עמוק, ספגתי את המכה הקטנה הזו בבטן ועדיין קיוויתי שמשהו יזוז אצלו.
אחרי עוד כמה ימים ששתיקתו העיקה עלי וממררת אותי, ורציתי לכתוב לו משהו. נאמן למסטר פלן, בלעתי את הכעס והעלבון וכתבתי לו מייל "מבין". שלחתי לו גם סמס שידע שכתבתי לו מייל. עכשיו הכדור אצלו, והחלטתי להפסיק לכתוב לו. אמנם מבחינתי לחכות כמה ימים בלי לכתוב לו כלום זה המון, אבל הוא יכול גם לשתוק חודשים על גבי חודשים. נראה כמה זמן אני אתאפק.
הסיבה לכל המסטר פלן הזה היא כי אני רוצה פעם אחת ולתמיד לדעת. לדעת אם כל מה שיכול להיות ביני לבין דותן זה רק סקס טוב והתאמה מינית נהדרת או משהו מעבר לזה. הפעם החלטתי לקחת את זה עד הסוף. להעמיד אותו במבחן. לא לוותר ולא להתייאש למרות כל הדחיות והביטולים. אני רק מקווה שהגעגועים לא ישברו אותי קודם להתפתות לאיזו פגישה רגילה אצלו בדירה. החלטנו שהפגישה הבאה תהיה בחוץ ואני חייב לגרום לכך שכך אכן יהיה.
היו כמה רגעים שאפילו עבר בי הרהור מה אני צריך את הכאב ראש הזה של מערכת יחסים או אהבה עם גבר, למה לא להסתפק בסקס טוב פה ושם. אבל זה כנראה טמוע עמוק בטוטאליות שלי. ואני עוד לא מוכן לוותר על דותן. איזה מוזר זה שדווקא בחור שהפוך לטעם הרגיל שלי בבחורים, שהשיחה הראשונה שלנו החלה בהודעה ששלח לי [כשראה שאני מחפש בחורים בהירים] "ביום כזה אני מצטער שאני לא בהיר", דווקא הוא הצליח לסובב לי את הראש. דווקא הוא הצליח להביא אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם עם מישהו, כמו טבעת וכמו עוד כמה הרהורים מרחיקי לכת על מה יקרה אם וכאשר הוא יתן את כל כולו לא רק במילים ולא רק במיטה אלא גם בדבר אלמנטרי שנקרא תקשורת יום יומית ובבילוי גם מחוץ למיטה.
שתיקתו של דותן מעיקה. שתיקתו גם רועמת ומאוד מזכירה לי את השורות הבאות מתוך השיר Maroon 5 - Misery משנת 2010:
"I am in misery
There ain't no other
Who can comfort me
Why won't you answer me?
The silence is slowly killing me"
את התשוקה אל דותן אני כובש בינתיים בעזרת בחורים אחרים, אבל הגעגועים אליו גדולים. אחרי כמה ימים נוספים בהם חרקתי שיניים ושתקתי, קיבלתי מדותן סמס קצרצר "אני מתגעגע מאוד". עניתי לו ברוח דומה ולא חפרתי לו מתי ואיפה נפגש, רק אמרתי שאני מקווה שנושא הגעגועים יפתר בקרוב. אני מתלבט אם לשוב ולנסות לתאם איתו פגישה. אולי הוא זקוק לאיזו דחיפה קטנה מצידי, אבל אני כובש את הדחף ומחכה עוד קצת. זה כל כך מנוגד לאופי שלי, אבל אני מנסה את הדרך האחרת, כי אין לי מה להפסיד. ניסיתי את דרכי שלא הביאה אותי לשום מקום, אז אולי זה יצליח, אשרי המאמין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
