דקות ספורות אחרי ששלחתי לדותן את ההודעה האחרונה עליה השלכתי את יהבי, דותן הגיב:
"אביב... [זה לא השם שלי, אבל נמאס לי לעשות איקסים כל פעם שכותבים את שמי]
אני כאוב..כי האמנתי לך...עברתי התעללות..עברתי מצוקות, והרבה, בעולם שבו אני חי. גנבו אותי..שיקרו לי...אבל אתה איכזבת אותי מעל הכול. באמת. סליחה על הכול מכל הלב..תצליח.
אני לא עונה יותר..אני בוכה עכשיו..בוכה עמוק... עזוב אותי...תהנה לך ושכח ממני...בבקשה"
לא יכולתי לשתוק ולא יכולתי לשכוח ממנו. הרגשתי שכל מה שאני רוצה באותו רגע זה להיות לידו. לחבק. לנחם. לבכות יחד איתו, וכך כתבתי:
"אלוהים אדירים דותן. אני בוכה איתך. אני רוצה להיות לידך עכשיו. בבקשה תסכים שאבוא. בבקשה. לא אבקש ממך כלום בחיים רק לבוא לראות אותך עכשיו. אנא...
לעולם לא אוכל לשכוח אותך. זה כמו שתגיד לי לשכוח את עצמי. אני בא אליך. בבקשה תסכים לראות אותי. אני רוצה שתחלוק איתי את מה שמעיק עליך. אני רוצה להיות שם בשבילך. שלך ורק שלך אם רק תיתן לי. שתקנו יותר מדי כבר מזמן היינו צריכים לדבר."
תגובתו של דותן לא איחרה לבוא:
"לא אביב. אל תבוא ...שום טוב לא יצא מזה.
תקדש אותי בטבעת יהלום..ואני שלך..תוכיח לי, ואני איתך...בלב שלם. תקדש אותי...תראה שאתה מוכן להכל ואני אאמין לך. כרגע יש תהום פעורה בינינו והיא בגללך.
היית תקווה שלי, אך התקווה הזו נעלמה. תקדש אותי..תוכיח לי.. אל תחפש אחרים.... אתה היחיד שמקיים איתי יחסים... אין לי איש אחר בעולם. תוכיח לי...תקדש אותי..כמו בעל את אישתו...ותעבור איתי חוויה שלמה. אי רוצה קדושה ממך השבוע..תוכיח לי!!!!
בבקשה ממך...זה כל התקווה שלי ממך... אם לא תענה או תסרב אני מבין לחלוטין ואומר לך רק טוב. אני לא מביט לאחור. היית האחרון ונשארת האחרון ששכב איתי במשך השנה האחרונה, תבין כמה אני רציני.
אני דורש משהו חומרי אך זו הדרך שלי לדעת שאתה תמים טהור וכנה איתי. זכותך לסרב ואני רוצה שתסרב כדי שכל הדרמה הזו תגמר אחת ולתמיד.
תוכיח את עצמך ותן לי להוכיח לך את עצמי...אני סומך עלייך. תבוא עם טבעת תקדש אותי גם אם רק לשעה ואז תן ותראה שאני יחיד ומיוחד בשבילך.
רוצה להוכיח לי רצינות? תענה על מבוקשי. אם לא אז לא... הכול בסדר. הכל נתון בידיך, ורק בידיך!!!!!!"
בלשון המעטה לא אהבתי את הבקשה המוזרה שלו. לקנות לו טבעת יהלום כדי להוכיח לו שאני רציני? זה התחיל להריח לי ריח לא טוב של מערכת יחסים בין שוגר דדי לבן טיפוחיו. לא זה מה שאני רוצה להרגיש איתו. זה היה גם קצת חמדני. אחרי שתי טבעות זהב, האחת שאבדה והשניה שנגנבה [אם אכן זה מה שקרה], לא הרגשתי בנוח עם הבקשה הזו. טבעת כזו, אם בכלל, צריכה לבוא אחרי בנית מערכת יחסים טובה ומבוססת ולא משהו שנמצא על כרעי תרנגולת כמו שלנו. מצד שני זה היה התנאי שלו, אז מה עושים?
ידעתי שאני חייב לפתור את הבעיה היום כי אחרת כל השבוע אני לא אוכל לעשות כלום וזה רק יאכל אותי מבפנים. אבל איך פותרים בעיות בלי לדבר? בלי לראות זה את זה? מדברי דותן הבנתי שיש סיכוי לגשר על התהום ביננו, אבל הדרך שלו לגשר עליה לא נראתה לי נכונה. הדרך הזו גם לא היתה בת ביצוע, בוודאי לא מהרגע להרגע ובוודאי לא עכשיו. מאיפה בדיוק הוא חשב שאני יכול לשלוף לו טבעת יהלום בצהרי יום שבת אפילו אם אני רוצה? איך הוא חשב שאני אוכל להסביר לאשתי הוצאה חד פעמית כזו? מה זו החמדנות הזו שנפלה עליו פתאום?
אולי מערכת המושגים שלו כל כך שונה משלי שספק אם אי פעם נגשר עליה? אולי יש משהו בתרבות שהוא בא ממנה שפותר בעיות בדרך כזו? אולי זו ההוכחה האולטימטיבית בעיניו לאהבה שלי ולרצינות שלי? חשבתי וחשבתי ובסוף החלטתי פשוט לצאת לדרך אליו ולנסות לדבר איתו פנים אל פנים. דותן סרב, אבל החלטתי להתעקש. אמרתי לו שהעתיד של שנינו על כף המאזניים, אבל לפני הכל אני חייב לראות אותו ולדבר איתו.
טבעת יהלום בוודאי לא יכולתי לשלוף לו באותו רגע וגם לא רציתי להתחיל כך לפתור בעיות איתו, אבל דותן ביקש עוד משהו. הוא ביקש בלעדיות, כלומר שלא אחפש בחורים אחרים, ואת זה לפחות יכולתי להבטיח לו. אז אולי באמת הטבעת היא רק הדרך שלו להוכחת הבלעדיות? אם להכנס לראש שלו, אז כנראה שהוא חושב שאני לא אלך להוציא כסף על טבעת יהלום למישהו אם הוא באמת לא יחיד ומיוחד אצלי. החלטתי לבוא אליו בכל מקרה, רוצה או לא רוצה. ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא ואמרתי לו:
"אם הייתי יכול הייתי מביא לך עכשיו גם את הירח.. אבל אני יכול להביא לך רק את הלב שלי ולהפקיד אתו בידיך. אני שלך ולא יהיה לי אף אחד אחר. אתה ורק אתה. הגיע הזמן שנהיה רציניים. יש לי לב עדין ושביר. שמור עליו. אני בדרך אליך. בבקשה קבל אותי. זה לא פשוט אפילו לבוא עכשיו. תהיה ריאלי וגם הטבעת תבוא. תראה לי שזה רציני בשבילך כמו שזה בשבילי. אנחנו חייבים להפגש עכשיו."
כשדותן הבין שאני בא אליו שלא על פי הכללים שלו הוא לא ענה לי. הוא נשאר מחובר לאטרף [שזה המקום בו הוחלפו ביננו כל ההודעות האלה], אבל לא אמר כלום. ניסיתי לראות את הצד החיובי שבענין. הוא לא המשיך לומר לי לא לבוא, אם כי גם לא אמר שיסכים לפגוש אותי. ידעתי שיש מצב שאני נוסע 100 ק"מ בשביל כלום, אבל ידעתי שכך זה חייב להיות או שהכל יהיה אבוד. זה היה להיות או לחדול. שתקתי ועצרתי את עצמי מספיק. הגיע הזמן לעשות משהו. יצאתי לדרך הארוכה אליו וקיוויתי שהוא לי הזדמנות, או יותר נכון קיוויתי שהוא יתן לנו הזדמנות...
ולפוסט הזה בחרתי* את השיר Incubus - Drive משנת 2000:
Sometimes, I feel the fear of uncertainty stinging clear
And I can't help but ask myself how much I let the fear
Take the wheel and steer
It's driven me before
And it seems to have a vague, haunting mass appeal
But lately I'm beginning to find that I
Should be the one behind the wheel
Whatever tomorrow brings, I'll be there
With open arms and open eyes yeah
*הערה: זה אחד השירים ששלחה לי היועצת קלי בהקשר לפרשת דותן...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
