פילבוקס

1. מרתף המעצרים, ביהמ"ש

"היי איפרגן, מי זה הילד הזה שיצא עכשיו מהזינזנה? על מה הוא עצור?" שאל ביטון השועל, הפורץ הידוע, את שוטר הליווי במרתף העצורים בבית המשפט, שם חיכו כולם לדיוני הארכת מעצר בפני השופט התורן.

"על מי אתה מדבר?"

"על הילד הזה, היפיוף, שיער בהיר, פנים חלקות. הרזה הזה. על מה הוא עצור?"

"זה לא ילד זה. זה חתיכת פסיכופט. הוא עצור על רצח כפול, לא שמעת על הרצח בבלוקון של בנין הרכבת על איילון דרום בבת ים אתמול?"

"נו, חלאס איפרגן. מה אתה מסתלבט עלי? זה רוצח זה? זה ילד כאפות. כאלה היינו מכפכפים כל בוקר בבית ספר כשהיינו רואים אותו בבוקר, כשהיינו הולכים הביתה ועוד קצת לקינוח גם בהפסקות אז מה אתה מזיין לי בשכל."

"זה הוא, אני אומר לך. תזהר ממנו. הילד כאפות הזה בכלל לא ילד ואני מציע לך שלא להתקרב אליו" התרה איפרגן בביטון השועל.

"למה בן כמה הציפלון בכלל? שש עשרה? שבע עשרה? בפו אחד אני מעיף אותו"

"זה גם מה ששני הגרוזינים שגרו איתו חשבו וזה היה הפו האחרון שנשאר בריאות שלהם לפני שהוא חורר אותם. והוא בכלל לא ילד. הוא רק נראה צעיר אבל הוא בן עשרים וארבע והולך לאכול אותה במאסר עולם הפסיכי למרות שהוא מתעקש שלא רצח אף בן אדם. לא רצח... פחחח..." אמר השוטר איפרגן והלך לעניניו.

ביטון השועל המשיך לפקפק במידע שמסר לו איפרגן. אם הוא הולך לחטוף עד תום ההליכים בגלל השוד המזויין שתפסו אותו על חם ואם גם הילד הזה יחטוף עד תום ההליכים, הוא כבר יראה לו מי פה הגבר, חשב ביטון. בעצם, עד תום ההליכים הזה יהיה לא כל כך נורא אם אני אסמן לעצמי את התחת שלו מהרגע הראשון, חשב ביטון השועל. הלילה. הלילה אני חייב לעשות את זה, חשב ביטון, שידע מהרגע הראשון מי הגבר שלו. סתם הלבישו עליו רצח על הילד, מה אכפת לי. לפחות יהיה מי שיחמם לי את המזרון בלילה. 

2. זירת הרצח

עוד שני עלובי החיים גמרו את חייהם בסכסוך בין אנשים חסרי תקוה, חשב מפקח קונקי כשהגיע לדירה המטונפת בבלוק המוזנח ההוא בבת ים, על גבול נתיבי איילון דרום. רעש המכוניות החולפות והויברציות של המשאיות התחילו להוציאו אותו מדעתו. הוא לא יכול היה להבין איך בני אדם מסוגלים לחיות כך כשהאדמה רועדת מתחת לרגליהם כל פעם שאיזה כלי רכב כבד חולף בכביש הסמוך. אם זו היתה שכונת יוקרה כבר היו דואגים לחזק את יסודות הבתים או לפצות את התושבים ולהעבירם למקום אחר, אבל כאן כל מה שעשו היה קיר אקוסטי מזויין שאולי מפחית קצת את הרעש אבל לא עושה את חיי התושבים לנסבלים. החיים העלובים וחסרי התקווה שלהם כבר מזמן נמצאים הרחק הרחק מתחת לקו הנסבלות. בבלוק המוזנח ההוא נתקבצו ובאו המקרים הקשים שבקשים. מובטלים, עולים חדשים קשי יום, אלכוהוליסטים ונרקומנים, המיץ של הזבל של השכונה העלובה ההיא. ושם בתוך המדמנה של הדירה הזו ניסו לחיות להם שלושה גברים, אשר עכשיו שניים מהם מתים והשלישי, שקונקי קרא לו "הילד" עצור בחשד לביצוע רצח כפול.

3. אולם המעצרים, בימה"ש

כבוד שופט המעצרים התורן, שמעון ניצני, ראה מולו ילד מובל באזיקי ידיים ורגליים והתרעם על שוטרי הליווי. "אתם השתגעתם להכניס ככה עציר לדיון? מה הוא כבר עשה, מכר סמים הילד? פרץ לאיזו דירה?"

"רצח, כבוד השופט" ענה לו סמל איפרגן "רצח כפול".

"רצח?!" נדהם כבוד השופט ניצני שרק ראה מולו את מראה הבייבי-פייס של וסילי טורגייב, "בגיל כזה? רגע, מה פתאום הבאתם אותו אלי ולא לשופט נוער? ואיפה תסקיר קצין המבחן? מה אתה שוטר ליווי מאתמול, איפרגן? אתה הרי יודע שבכל מעצר בגיל כזה חייבים תסקיר כזה ודיון מעצר חייב להיות בפני שופט נוער. מה קרה, השופט לוי עסוק מדי?"

"לא כבודו" ענה איפרגן והתחיל להזיע ממבוכה כשלא קלט למה לא סיפרו לו ששינו את החוק וגם בגיל עשרים וארבע צריך שופט נוער ותסקיר "אבל אני לא ידעתי. חשבתי ש..." התחיל איפרגן לגמגם. וסילי, שעד אז נראה היה שמה שקורה שם מעניין אותו כקליפת השום, פצה לפתע את פיו ואמר משהו בקול דק ושקט עד כדי כך, שהשופט ניצני הקשיש בקושי הבחין שהוא מדבר.

"כן, רצית לומר משהו?" שאל השופט.

"אני לא ילד, כבודו."

"כן, כן שמעתי עליכם, אתם חושבים שעבירות כאלה עושות מכם מבוגרים. היד של הנוער היום קלה על ידית הסכין. בלי לחשוב אתם תוקעים וגומרים חיים של אנשים אחרים, אבל רצח עדיין לא עושה אותך מבוגר, לצערי. אתה חייב שופט נוער."

"גם בגיל עשרים וארבע, כבודו?" שאל וסילי בתמהון על נוהליהם של היהודים המשוגעים האלה שמזמן הפסיק להבין את דרכיהם והפסיק אפילו לנסות.

"מה עשרים וארבע? אתה בן עשרים וארבע?"

"כן כבודו" ענה וסילי.

"הוא בן עשרים וארבע, איפרגן?" פנה השופט בטון כועס קמעא אל שוטר הליווי.

"כן כבודו".

"אז למה אתה לא אומר ונותן לי לבזבז את זמנו היקר של בית המשפט בדיבורים בטלים על תסקירים ושופטי נוער? מה, חסרה לנו עבודה איפרגן?"

"אני מצטער, כבודו, כבר לא ידעתי. חשבתי אולי שינו את החוק."

"שינו את החוק? שמה? שבן עשרים וארבע ייחשב קטין? תגיד לי אתה התחלקת על הראש איפרגן? טוב טוב. בוא ניגש לענין. הסכין נמצא? יש הודאה? מה קורה כאן?"

"זה לא היה סכין אלא אקדח, כבודו. החשוד קשר עצמו למעשה ולזירת הרצח אם כי עדיין לא הודה במפורש ברצח. לקחנו טבילת ידיים ואנחנו מאמינים שימצאו שרידי חומר נפץ. נמצאו על בגדיו רסיסי דם החשודים כשרידים של הנרצחים ושלחנו את הדגימות למז"פ. אנחנו זקוקים לחמישה עשר ימים להשלמת החקירה והגשת בקשת מעצר עד תום ההליכים".

"אתה מאמין", "אתה חושב", "קושר את עצמו", "חמישה עשר ימים..." חזר כבוד השופט ניצני בלעג קל על דברי השופט איפרגן המסכן. "תגיד לי איפרגן, ככה אתה מכיר אותי?" ואז פנה את החשוד ושאל "אתה מבין מה קורה פה?"

"כן אדוני, המשטרה רוצה לעצור אותי לחמש עשרה יום ואתה כועס עליהם" ענה וסילי בתמימות.

"אני? כועס? מה פתאום? אדוני לא יתחצף לבית המשפט! זו שאלה של חוק ואין שום קשר לכעס או לא כעס. אתה מבין במה מאשימים אותך בכלל? רצח של שני בני אדם!"

"אני לא רצחתי שום בן אדם, כבודו" ענה וסילי.

"איפרגן, מה קורה כאן?"

"כבודו, הוא קושר את עצמו לאקדח ליריות ולזירה, אבל טוען שלא רצח שני בני אדם והסיבה לכך כנראה בגלל שהוא לא מחשיב אותם בתור בני אדם."

"טוב. החלטה." הכתיב כבוד השופט לפרוטוקול. "לאחר עיון בבקשת המשטרה לעצור את החשוד לחמישה עשר יום ולאור התרשמותו מהחשוד כמו גם מהראיות שאספה המשטרה עד עתה הגעתי למסקנה כי קיים חשש שמא החשוד אינו כשיר לעמוד לדין מחמת מצבו הנפשי. על כן אני מורה בזה על שליחתו לאבחון בבית החולים לחולי נפש. החשוד ישהה במוסד האמור למשך חמישה עשר יום או עד להחלטת הרופאים. במקרה של החלטת הרופאים לשחררו יובא החשוד בפני באופן מיידי על מנת שאוכל להכריע בבקשת המעצר המונחת בפני. והודע היום ה..."   

תם הדיון ואיפרגן הוליך את וסילי הכבול לחדרי המעצר במרתף בית המשפט על שתגיע הזינזנה להסיעם חזרה. כשהוכנס וסילי ההמום לתא המעצר נשמעו כמה שריקות מפיהם של שני שותפיו לתא. ביטון השועל נתן בוסילי מבט ערמומי והתלחש עם סוויסה שחייך לעצמו מאוזן לאוזן. שעתיים אחר כך כשבא איפרגן לאסוף את העצורים לזינזנה מצא את ביטון השועל וסוויסה יורקים דם ומחררחרים מדוקרן שנכנס איכשהו לריאותיהם. רק בנס ניצלו חייהם. אף אחד משמונת דיירי התא לא ראה כמובן כלום, אבל כולם כבר הבינו שעם וסילי לא מתעסקים ושילד הכאפות רחוק מאוד מלהיות ילד כאפות.