החתיך מהשדירה חזר מחופשה חלומית של ים וזיונים עם מישהו שהוא מכיר. הוא אמר לי שכשהיה שם חשב כמה היה מיוחד באותו יום שהיינו יחד בטבע, כמה שנינו חיכינו לזה מאז שאנחנו מכירים, ולמרות זאת לא גמרתי ולא היה נראה לו שאני נהנה בשלב מסויים. הוא אמר שממש חשב על זה בחופשה שלו כל פעם שהבחור שהיה איתו גמר והרבה כל כך, וכמה רצה שזה יהיה אני, אבל זה אומר משהו לצערו.לא חשוב בכמה מקומות נעשה את זה, או כמה מיוחד זה יהיה, זה לא באמת חשוב.
"אולי אתה לא נמשך" הוא הוסיף: "הראש שלך מפוצץ בבחורים אחרים. כל דבר מזכיר לך מישהו. זה בסדר. אתה פשוט צריך להיות כן עם עצמך. סקס אמור להיות כייף ולגמור ולרצות עוד ועוד. התחושה שלי איתך, שאתה לא כזה. מה שעוצר אותך זה אולי זה שאתה נלחם בזה. כי אתה מאוד ואהב אותי כבן אדם, אבל לא נמשך אלי כמו אל אחרים. כל פעם אתה מת שזה יהיה שונה, ואתה לא מצליח. זה לא קורה."
לא היתה לי ברירה. זה היה רגע האמת והחלטתי לתת לו את הכנות שלי: "עצוב לי להודות בכך, ניסיתי הרבה זמן לחשוב שזה לא כך, אבל אולי אתה צודק", עניתי לו.
אחר כך הוא הוסיף שכמו מפגר הוא שמר לי את התאריך ההוא שיהיה לבד בבית ואמר לאנשים אחרים שרצו לבוא שהוא לא יכול. כמו מפגר הוא מחכה ואילו אני לא נמשך אליו. השבתי שאני נמשך, אבל לא במידה שמגיעה לו. עובדה שכשאנחנו נפגשים אני לא יכול שלא לגעת בו. אמרתי לו את האמת, כי ידעתי שאני נמשך, אבל לא מספיק. לא כמו בחורים אחרים שמסעירים את תשוקתי יותר.
"מגיע לך שאני אעלם מהחיים שלך, לא כי אתה איש רע, אלא כי אתה שומר אותי על אש קטנה. אתה רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", הוא אמר ואחר כך הוסיף: "אני הולך להגיד משהו מגעיל, אבל נשבר לי. אני מחכה ליום, בעוד כמה שנים, שההודעות יפסיקו להגיע, והטלפונים גם. עוד כמה שנים שאת כולם כבר לא יעניין הזין הגדול שלך. ואז תשב עצוב ותזכר בי ובחלום הזה שרציתי אותך. את החיבוק, את הנשיקה, ואת הלצחוק ביחד. אני מקווה שעד אז אהיה כבר במקום אחר ולא אחכה לך כמו אידיוט."
וכל זה לא נותר לי אלא להגיב בשלושה סמיילים עצובים.
שכבה אחרי שכבה הוא קילף ממני את הבצל שאני, עד שבסוף נשארו רק הדמעות. וזה המקום לשירו הישן של Roy Orbision משנת 1962 - Crying:
נכון שלפני כחודש וחצי אמרתי שאני אפסיק לכתוב על החיים האישיים שלי ועל החוויות האישיות שלי ואתרכז רק בכתיבת סיפורים, אבל הסיפורים מתקדמים להם בעצלתיים ולכן לא כתבתי עד כה. פעמים אחדות חשבתי שהיה יכול להיות נחמד/מעניין/סקסי/מחרמן או משהו לכתוב על חוויה כזו או פגישה כזו. פעמים אחדות חשבתי לכתוב על משהו מוסיקלי או קולנועי שהדליק אותי, אבל כל פעם שזה קרה, עד שהגעתי למחשב, כבר איבדתי את החשק, ועוד רעיון צלל לו לתהומות הנשיה.
אבל יש דבר אחד שקרה ממש עכשיו שאני לא יכול שלא לכתוב עליו. ותיקי הקוראים אולי זוכרים משהו על מערכת היחסים המלהיבה, אוהבת, אך גם מיוסרת שעברתי עם דותן השחרחר. שנתיים של רכבת הרים מטורפת שהסתיימו לפני קרוב לשנה וחצי, כשדותן נעלם ללא מילה, מותיר אותי עם הרבה סימני שאלה, כעס, מרירות, אכזבה ולב שבור. למרות הכל, לא נטרתי טינה. אמנם שלחתי לו איזו הודעת תוכחה אחת או שתיים, אבל מאוחר יותר גם שלחתי הודעה מפויסת ואיזו ברכה לחג או ליום הולדת שלו. למותר לציין שאף הודעה לא נענתה. הכאב לא פג אבל הוא הלך והתעמעם ואיתו גם הזכרון על מישהו שהסעיר אצלי פעם לא רק את מחוזות הזין, אלא גם את מחוזות הלב, הנדירים הרבה יותר.
והנה, לפתע, סופת החורף ההולכת ומסתערת עלינו בשצף קצת בימים האחרונים, הביאה איתה עוד משהו לא צפוי. הודעה מפתיעה מדותן אחרי זמן רב מאוד של שתיקה מוחלטת, ואת ההודעה הזו רציתי לחלוק איתכם:
ואחרי כל הדברים האלה נזכרתי באחד השירים היפים ששמעתי בסדנת מהות, שיר ששמעתי גם בסדנה האחרונה שקפצתי לסייע בה קצת כמה שעות פה וכמה שעות שם ונהניתי מאוד. השיר הוא משנת 1997, יגאל בשן - לדבר אהבה:
"ידענו כבר ימים קשים מאלה ראינו כבר לילות בלי צל של ענן ורק כוכב קטן יאיר לאלה שיש להם מקום בלב מספיק לכולם
אם רק נדע לדבר אהבה הכל יסתדר אם רק נדע לדבר אהבה
כשאני נפגע כמעט שוכח כשאני אוהב כל כך מתרגש ואם לכל אני כמעט סולח משם בא הכח לתת את כל מה שיש
אם רק נדע לדבר אהבה...
אם נסתכל ישר בגובה העיניים נוכל לומר הרבה מילים מילים של אהבה אם יש מקום בלי דאגה צריך לומר כפליים לומר הרבה מילים יפות מילים של אהבה
בנסיעה הארוכה אל דותן הצצתי כל הזמן באטרף לראות אם הוא כותב משהו או לא, אבל הוא לא כתב כלום. כשהייתי 10 דקות ממנו כתבתי לו:
"אני מגיע תוך 10 ד'. אני מתרגש. אולי זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי כבר שנים... לקחתי סיכון גדול לבוא היום כי אתה חשוב לי כל כך. הגענו לרגע האמת."
דותן המשיך לשתוק וזמן קצר אחר כך הוא גם התנתק מאטרף, כאילו מודיע לי שאין לי מה לחפש אותו. הגעתי לישוב שלו וסימסתי לו שאני שם. דותן לא ענה. פסעתי במשעול הצר המוליך אל ביתו והגעתי אל הדלת. דפקתי על הדלת, אבל לא היתה תשובה. צלצלתי אליו אבל לא נשמע כל צליל מתוך הבית ודותן לא ענה. נזכרתי שפעם אמר לי שהוא משאיר מפתח במקום מסוים ליד הדירה אז התחלתי לחפש אותו ומצאתי. הייתי בטוח שהוא יצא מהבית כשהבין שאני אכן מגיע והחלטתי להכנס פנימה ולחכות לו עד שיחזור.
ידעתי שאני הולך לקחת את זה הפעם עד הסוף ולא לוותר לפני שאציל את הקשר איתו או שהכל יתפוצץ באופן סופי. לא יכולתי לחיות יותר עם חוסר הוודאות. הכנסתי את המפתח לחור המנעול אבל משהו חסם אותו מבפנים. ללא ספק הדלת היתה נעולה מבפנים עם המפתח בתוכה. ידעתי שהוא שם. סימסתי לו "אני יודע שאתה בפנים, פתח לי בבקשה", אך הדלת לא נפתחה ודממה מוחלטת היתה בתוך הדירה. צלצלתי שוב ואז אחרי צלצולים רבים, דותן ענה. אמרתי לו: "אני בחוץ דותן, פתח לי בבקשה", אבל דותן אבל שהוא בכלל לא בישוב והציע שנדבר יותר מאוחר.
ידעתי שהוא משקר, אבל לא הוכחתי אותו על השקר הזה. מספיק שקרים היו ביננו וזה היה רגע האמת. דיברת בשקט וביקשתי ואולי יותר נכון התחננתי: "בבקשה דותן פתח לי את הדלת. אני כאן ואני חייב לראות אותך ולדבר איתך. לא חשוב כרגע מה אמרת ומה אני אמרתי, רק פתח לי בבקשה." וחזרתי על זה כמו מאנטרה: "בבקשה פתח לי את הדלת... בבקשה..." רק אז, אולי מהחשש שמישהו מהשכנים ישים לב שאני עומד ודופק לו על הדלת, דותן ביקש שאתן לו שתי דקות והוא יתקשר אלי.
זמן קצר אחר כך שמעתי רעשים מתוך הדירה. אחרי דקה הדלת נפתחה ודותן עמד שם. אם חששתי שדותן יקבל אותי בקרירות ורק יאמר לי לומר מה שיש לי לומר ממרחק בטוח ולעוף משם, טעיתי. דותן היה לבוש רק בתחתונים, מרהיב מאי פעם. פסעתי פנימה ומיד נצמדנו זה לזה בחיבוק בלי לומר מילה. אולי היו גם נשיקות, אני לא יודע. הייתי מטושטש מרוב התרגשות. זמן מה אחר כך דותן ביקש שאחכה לו כמה דקות כי הוא חייב להתרחץ, וחיכיתי לו על המיטה, כשאני מנסה להחזיר אלי את שלוותי.
חיכיתי לו והמחשבות התרוצצו בקרבי. תמיד ידעתי שהמשיכה ביננו ממגנטת, יהיו הכעסים ביננו אשר יהיו, אך האם יש משהו שם מעבר למשיכה? האם דותן נתן לי להכנס רק כי לא היה נעים לו מהשכנים או שניתן להציל את הקשר שלנו מהמשבר שנקלענו אליו? אלה היו דקות ארוכות של המתנה למרות שלא נמשכו זמן רב.
כשדותן יצא מהמקלחת הוא נשכב לצידי ללא אומר, עזר לי להתפשט ונצמדנו זה לזה בחיבוק ארוך. הוא גער בי על זה שבאתי ללא הסכמתו, אבל אמרתי לו שאמנם אף פעם לא עשיתי משהו שהוא לא רצה, אבל הפעם ידעתי שאני חייב לעשות את זה."היית צריך לתת למשקעים לשקוע קצת"אמר דותן, אבל אני התעקשתי שאם לא הייתי בא שום דבר לא היה שוקע והסערה רק היתה מתעצמת. אמרתי לו גם "פעם אחת ראשונה אני לא עושה מה שאתה רוצה, אבל תאמין לי שזה מחוייב המציאות, דותן."
המשכתי לדבר אליו מעומק ליבי על כל הדברים שנמנעתי מלדבר עליהם בכל החודש וחצי האחרון. על התסכולים שלי, על המועקות שלי, על כמה שהוא לא מבין איזה מהפכה הוא עשה לחיים שלי וכמה השפעה יש למה שקורה איתו על חיי היום יום שלי, כמה ליבי מתרונן מכל הודעה וכמה הוא נחמץ מכל שתיקה. דיברתי כשדותן חבוק בזרועותי וכאמרתי לו שהוא לא מבין כמה אני אוהב אותו וכמה הוא מיוחד בשבילי, הרגשתי שבניגוד לרציני להשאר רגוע ועניני, גרוני החל להחנק וכמה דמעות החלו לזלוג מעצמן. הצטערתי שזה קורה לי והייתי במבוכה, אבל רק הסכל לי הישר בעיניים ונישק אותי ברוך.
דיברנו. סוף סוף דיברנו. לא מעמדה של תוכחה זה כלפי זה, אלא על רגשות. אמרתי לו שאני חייב להרגיש בטוח. שבלי תקשורת אני לא מרגיש בטוח. שאלתי אותו מה אנחנו? שאלתי אותו אם כל מה שהוא רוצה זה רק שנהיה רק fuck baddies?, אך דותן אמר שהוא רוצה הרבה יותר מזה.
"אבל אלה רק דיבורים, דותן, הגיע הזמן למעשים. אני רוצה להרגיש כאהוב ולא כמישהו שרק בא לסקס. איך אפשר להרגיש ככה כשאני אפילו לא יכול להשיג אותך בטלפון ימים על ימים ושלרוב ההודעות שלי אתה בכלל לא עונה?" דותן אמר שאני צודק. הוא אמר שהוא אמנם בחור מורכב ולא קל אבל שהוא אוהב אותי באמת והוא פוחד מזה. הוא הסביר שאחרי מה שעבר בחיים קשה לו לתת אמון. שהוא לא היה בטוח שיכול לסמוך עלי ולכן הוא עצר כל הזמן. "
אז על דברים כאלה מדברים, דותן", אמרתי לו. "תגיד לי מה שאתה חושב ולא מה שאתה חושב שאני רוצה לשמוע", אמרתי [מרמז לזה שאמר לי שלא מפריע לו שאני נפגש עם אחרים, אבל בתוך תוכו זה מה שעצר את הקשר שלנו כל הזמן כנראה]. הסברתי לו שאני צריך לדעת דברים ברורים.
ואז הבטחנו זה לזה להשתנות. ואז דותן נצמד אלי עוד יותר. עיניו להטו בתשוקה המוכרת והטובה. הוא הוריד לי גם את התחתונים ואמר שהוא רוצה להרגיש מחובר אלי... והתחברנו חיבור טוב וחושני כמו בימים הטובים ואחריו המשכנו לשכב מחובקים ככל שיכולנו עד שהגיע הזמן ללכת. שנינו הצטערנו שזה היה לזמן קצר גם הפעם, אבל שנינו כבר היינו צריכים להיות במקומות אחרים. משכנו את רגע ההתנתקות עוד ועוד אבל לא היתה ברירה. המשכנו להתחבק ולהתנשק על סף הדלת ודותן ביקש שאתקשר כשאגיע הביתה להודיע לו שהגעתי בשלום.
האם הוסרה העננה? האם עתה נתחיל לצעוד בדרך חדשה? הכל היה עדיין שביר. הייתי חייב לדעת אם גם ממרחק של זמן ומקום דותן יתמיד בהבטחות הלאה או ששוב נשקע לתוך חוסר וודאות ותסכולים, כי את השבשבת במצבי רוחו של דותן כבר למדתי לצערי להכיר. ידעתי שלא קלה תהיה דרכינו והיא עדיין זרועת מוקשים. מוקשים הנטעים במשקעי העבר שכל אחד מאיתנו סוחב על גבו ומוקשים הנטועים בסביבה ובחברה. ידעתי שהרבה יותר קל לוותר. במיוחד בקהילה ההומאית, אנשים נוטים שלא להתאמץ. אם לא הולך בקלות, אז next. אני לא מזוכיסט ואני לא מחפש לסבול, אבל אני מוכן לסבול את הקשיים שבדרך כי אני מאמין שמשהו טוב שנמצא שם מעבר לקשת. הכי חשוב לי כבר לדעת באמת מה יש ביננו שאנחנו מסתובבים כך זה סביב זה כבר שנה וחודשיים ולא יכולים להרפות למרות כל המשברים שבדרך. אם טעיתי ודותן רק משחק בי, אז אני מוכן לשלם את שכר הלימוד הזה, אבל מצד שני אם אמצא שם את מה שאני מקווה למצוא, אז מצאתי יהלום אמיתי.
אני את ההחלטה שלי כבר קיבלתי: לנסות לעשות כל מה שצריך ולהראות לו את הרצינות שלי. לא לחפש בחורים אחרים. לחצתי בכל הכוח על הבלמים של הרכבת הדוהרת של הסקסוהוליות שלי ועשיתי את הבחירה שלי בדותן, אך האם גם הוא באמת החליט סוף סוף מה הוא רוצה? האם זה יספיק? האם אתמיד? האם הוא יהיה יותר נגיש ותקשורתי? האם נעמוד בהבטחות שלנו? האם יושב האמון השברירי ביננו? הפעם אני לא אתן לעצמי לגלוש למחוזות הסקס הטוב והמוכר איתו, הפעם או שנתקדם הלאה או שנחדל. הגיע הזמן לישם את כל המילים היפות...
בחרתי לפוסט הזה את השיר Goo Goo Dolls - Iris משנת 1998, במיוחד בגלל השורות האלה: