פילבוקס

אחד הסרטים המרגשים ביותר שראיתי מעולם, דווקא נוגע בשואה ומצאתי לנכון להזכירו ביום השואה הזה.

בשנת 1997 עשה  רוברטו בניני האיטלקי, קומיקאי בחסד, את הסרט "החיים יפים".

עם צאתו להקרנה עורר הסרט לא מעט מחלוקת בגלל שהעז לגעת בנושא טעון כל כך דווקא בדרך הומוריסטית.

הסרט הינו קומדיה טראגית, בה אב הרוצה לחסוך מבנו את מוראות מחנה הריכוז אליו מובלים שניהם, מספר לו כי זהו משחק שבו צוברים נקודות ומי שמגיע ל- 1,000 נקודות זוכה בטנק.

ההומור והאופטימיות הנצחית של האב עוזרים לבנו לשרוד עד ליום השחרור שבו הוא אכן "מקבל" טנק...

הסרט זכה בשלושה אוסקרים: פרס הסרט הזר הטוב ביותר, פרס השחקן הטוב ביותר ופרס המוסיקה המקורית.

לטעמי, זה איננו רק הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1997, אלא אחד  הסרטים הטובים ביותר שאני מכיר בכלל.

את סצינת הסיום המרגשת של הסרט אפשר לראות כאן:

שיר הנושא של הסרט מבוצע ע"י אחינועם ניני. שיר זה הוא אחד השירים האהובים עלי ביותר, ואפשר לראות אותו כאן: 

אני אוהב את הסרט כל כך לא רק בגלל שהוא מלא הומור ורגש, אלא במיוחד בגלל האופטימיות העצומה שהוא ניחן בה, גם ברגעים הקשים ביותר בחיים.

אחת הסוגיות שמעניינות אותי היא איך אנשים דתיים יכולים היו להשאר דתיים אחרי השואה. כיצד ניתן להאמין, שה"אל מלא רחמים" שהם דבקים באמונתם בו, לא ריחם על מיליון וחצי ילדים טהורים ותמימים ועל עוד ארבעה וחצי מיליון גברים ונשים, שחלקם בוודאי היו יראי שמיים לכל דבר.

למשורר יהודה עמיחי ז"ל בשירו "אל מלא רחמים" היתה דעה משלו לענין זה ואין לי אלא להביאה בפניכם ביום השואה הזה: