צר לי לאכזב את כל מי שציפה להעלמותי הממושכת או המוחלטת מהבלוגיה. אחרי אתנחתא קלה ואחרי שעיכלתי את כל מה שבא לי לכתוב, אני שוב פה. בינתיים.
כבר קרוב לחודש לא כתבתי על סטוצים. התמקדתי יותר בסיפור האחרון שלי ובקשרים עם אפי, 29, שעזב לחו"ל ועם לירון, 24, שהחל בקול תרועה רמה ומסתיים (?) בקול דממה דקה. זה לא שלא היו לי סטוצים בתקופה הזו. היו ואפילו הרבה. ככה זה: כשאני מאוכזב ממישהו שחשוב לי אני יוצא למסע הוללות. זה ה- Sexual healing שלי, כמו בשיר הזה של מרווין גיי משנת 1982:
זה לא שהסקס עזר להרגיע את הכעס והאכזבה, אולי רק לעמעם אותם קצת לזמן קצר. רגע אחרי הפורקן באה תחושת דכדוך מחודשת, במיוחד אם זה היה רק סקס ללא שום ערך מוסף. אולי כתיבה על כך תיתן איזו תחושה של קתרזיס למורסה ההולכת ומצטברת בבטן שלי ואולי סתם תחושת בחילה קלה. למרות הכל אני ממשיך, מקווה שאולי פעם בין כל הסטוצים האלה אמצא גם משהו טוב יותר או מישהו שמחפש מעבר לרק סקס ומחפש את זה איתי. דמאיט, יש בי כל כך הרבה לתת מעבר לזין גדול, מעבר לסקס, מעבר לפורקן הרגעי. אי שם מעבר לתדמית הסטוציונר הגדול מסתתרת גם נפש שמחפשת את הבלתי אפשרי.
פעמים בודדות בעבר מצאתי מישהו כזה, או מישהו שאמר שהוא כזה, או מישהו שהרגשתי שהוא יכול להיות כזה גם בלי מילים. לא רבים. כאלה שקצת פתחתי את סגור ליבי כלפיהם או שרציתי לפתוח אותו. על אצבעות כף יד אחד אני יכול למנות אותם:
מקס המיתולוגי, 38, שהיה הקשר המשמעותי ביותר שלי במשך קרוב לחצי שנה כמעט בלי שום סטוצים מהצד;
ארי הירושלמי, 26, החבר הכי טוב שלי מעולם הגייז, אבל כזה שהוא יותר ידיד נפש מכל דבר אחר אם כי פה ושם אנחנו גם עושים את זה למרות ששנינו לא ממש הטיפוס זה של זה;
רוני, 23, הבחור הכל כך עצור שבחודש הראשון שהכרתי אותו לא רציתי שום דבר נוסף אבל אז הכל השתבש למרות שנותרנו ידידים טובים עד היום;
אפי, 28, שלמרות שלא היה בחור יפה, היה הבחור שנמשכתי אליו הכי הרבה מכל מכרי. למרות שגם הוא האכיל אותי לא מעט מרורים בתקופות הדאון שלו, אני מתגעגע אליו מאוד עד היום כשהוא כבר חודש בחו"ל;
ואחרון אחרון ולא כל כך חביב, לירון, 24, שעורר כל כך הרבה ציפיות וגרם לי את האכזבה הגדולה ביותר מכל הבחורים שקצת פתחתי את ליבי כלפיהם.
הרצון הזה למשהו שונה, לקשר עם ערך מוסף מעבר לחרמנות גרידא, הביא לי את השיר הזה משנת 1980 The Korgis - Everybody's got to learn sometime:
אחרי קצת הרהורים ואחרי שלרגע בא לי להפסיק לכתוב בכלל הרגשת דכדוך מסוימת שאחזה בי בחודש האחרון, החלטתי בפוסטים הקרובים בכל זאת לכתוב על כמה מהסטוצים שהיו לי וכמה מהבחורים שנפגשתי איתם בחודש האחרון, אולי הכתיבה תביא את השינוי. ואולי מה שהיה הוא שיהיה כמו שנאמר בקוהלת פרק א' פסוקים ב' - ט':
"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.
וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.
הוֹלֵךְ, אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.
כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת.
כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.
מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."
וזו כמובן ההזדמנות לשיר נוסף לסיום, שיר משנת 1986 שאני מאוד אוהב וזו אולי ההזדמנות להזכירו, The Stranglers - Always the sun:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
