כבר יותר מחודש אני חורק שיניים ולא בא בשום דרישות אל דותן, השחרחר המקסים המיוחד והחמקמק שלי. אני לא מוכיח אותו על כל הפעמים שהבטיח משהו ולא קיים, על כל ההזדמנויות שהיו והתפספסו, על כל השתיקות ביחס להודעות שלי, דווקא ברגעים שהתגובה שלו היתה חשובה כל כך. אני לא שואל אותו יותר "למה?" ואני לא בא בטענות על התנהגותו, אני רק נותן לו פה ושם הצעות הגשה כמו שיש על אריזות של מוצרי מזון.כמו למשל ליידע אותו על זמנים ומועדים שאהיה פנוי ועל אופציות שקיימות, כמו למשל לומר לו שאני לצידו אם הוא צריך עצה או סתן חיבוק. שידע שאני שם, חושב עליו, נמצא בשבילו, שהאפשרות קיימת.
נראה לי שככה הוא לא מרגיש שאני מלחיץ אותו עם הדרישות הרגילות שלי לוודאות, לבהירות, להחלטיות, לתקשורת סדירה ורצופה. לא נורא. צריך טונות של סבלנות לבחור המיוחד והבעייתי הזה ואני מארגן את כל מאגרי הסבלנות שלי בשבילו. אני הרי לא יכול לשנות אותו באמת, אבל אני בהחלט יכול לשנות את ההתייחסות שלי להתנהגות שלו.
אז אני כבר הרבה פחות כועס או מתייסר. למדתי להכיל את ההנהלות הבעייתית שלו. לקבל אותה, גם אם אני לא מסכים איתה וחושב שהיא טעות קולוסאלית. בינתיים, כדי לא להיות מתוסכל, אני לא מתנזר. פוגש בחורים, מכיר גם אנשים חדשים ונהנה מהחיים.
יש לי פינה חמה בלב לדותן, פינה שמסתתרת מאחורי חומות של קרח, אשר חומת הקרח של משחקי הכס קטנה עליהן. אבל בכל חומה יש שער ולכל שער יש מפתח. זה המפתח ללב הסגור שלי, רק שהפעם שמתי עליו מנעול קומבינציה מתוחכם מאוד שהמפתח לבדו לא יספיק. האם דותן ישכיל להשתמש במפתח? האם יצליח לפצח את מנעול הקומבינציה? אינני יודע.
אני בינתיים לוקח מהקשר עם דותן את מה שיש. אם זו תגובה, סבבה. אם זו שיחה, גם סבבה. אם זו פגישה נטולת סקס, סבבה, ואם יהיה גם סקס לוהט גם סבבה. לא דורש, לא לוחץ, לא מלחיץ. אינני יודע אם הגישה הזו תניב את התוצאות המקוות, אבל אני יודע שהגישות הקודמות בהן נקטתי בכל סיבובי מערכת היחסים השברירית שלנו בעבר, לא צלחו. אז אולי הפעם יהיה אחרת, ואולי לא. מקסימום זה יצליח.
בדבר אחד אני כבר רואה הצלחה, וזה בהתייחסות שלי לדברים. למרות שדותן אכזב אותי לא מעט גם בסיבוב הנוכחי מאז חזר לחיי, אני נשאר שלו ורגוע (יחסית) ואני מגיב ברוגע. לפעמים בא לי לצעוק ולנער אותו, לפעמים אני רואה את הטעויות בהתנהלות שלו או את הפתרונות לבעיות שלו באור בהיר מאוד, אבל לא נדחף ולא מתעקש.
אני נותן לדותן לדעת שכשירצה לדבר על זה הוא יזכה בעזרה שלי. אני מיידע אותו שאני כאן בשבילו מחזק אותו ומחבק אותו וירטואלית בתקופה הקשה שעוברת עליו עם הפיטורים וכל מה שכרוך בכך. שידע שיש לו אדם נוסף בעולם. שהוא לא חייב להתמודד עם זה לבד, אם רק ירצה. השבוע סבלנותי הניבה גם איזו הצלחה פורתא. אחרי התעלמויות מכמה הודעות שלי, שלא באתי לכך בטענות, כתב לי דותן: "אתה מדהים!! לא מצליח להבין למה זכיתי בך! אבל - אתה מדהים!"
זה מה שהזכיר לי שיר שאני מאוד אוהב Lonestar - Amazedמשנת 1999:
לפני שאני מוריד את המסך סופית על אלון, 29, הנשוי החתיך, כי היה לי קצת קשה לוותר כל כך מהר על בחור הורס כמוהו, החלטתי לעשות איתו פגישה נוספת לשיחה בלבד. רציתי להבין אם בעית ההתאמה המינית ביננו היא משהו אבוד או שניתן לפתרון עם קצת מאמץ מצידנו. רציתי לדעת אם אלון רק נדלק לי על התחת או שגם הזין שלי מלהיב אותו. אם הוא רק סובל בשקט כשאני חודר או שממש משתוקק לזה וחושק בזה. הייתי חייב לדעת שזה עושה לו את זה, ואם כן אולי שווה להתאמץ גם לתת לו את מה שהוא אוהב. את סקס החילופין הזה, את משחקי התפקידים שמדליקים אותו כל כך, להיות גם אקטיבי וגם פסיבי.
בשיחה עם אלון התברר לי הבעיה העיקרית ביננו איננה פיזית - טכנית, אלא הרבה יותר עמוקה. מסתבר כי אלון לא טרח להתעמק בנבכי ההגדרות של מה אני בדיוק מחפש בקשר כזה עם גבר נשוי. מבחינתו הספיק לו שאני נשוי בארון שמעונין בקשר דיסקרטי וגם מושך אותו וזהו. התברר לי שאלון חסום/אטום ריגשית מדי בשבילי.
אלון לא היה בראש שלי. הוא בא לחפש הרפתקאה ואילו אני באתי לחפש קשר הרבה יותר מקשר פיזי. אני לא מחפש קשר עם גבר נשוי בשביל פתרון דיסקרטי לסקס בלבד, אלא מישהו שיהיה פתוח איתי לגבי חייו, שירגיש שיכול לדבר איתי על הכל, שיהיה שם בשבילי ואהיה שם בשבילו ברגעי עצב ושמחה, ידיד/חבר אמיתי בעולם המפוצל הזה בו שנינו מנהלים את חיינו כגברים נשואים חובבי גברים. חיפשת נפש תאומה ולא רק ישבן חמוד וגוף מלבב.
אלון לא היה מוכן לדבר על שום דבר ממשי מהחיים היומיומיים ולא נראה לי שזה מעניין אותו בכלל לנהל שיחות כאלה. כל נסיונותי להוציא קצת מים מהסלע היבשושי הזה עלו בתוהו. דברים שלא כל כך הבחנתי בהם מרוב התלהבות ממראהו החיצוני, עלו וצפו בפגישה השניה הזו. אפילו כששאלתי אותו למחרת הפגישה מה דעתו על מה שהיה ואם יש לו איזה תובנות או מחשבות, הוא ענה לי ביבושת שיש לו דברים חשובים יותר שמעסיקים לו את הראש עכשיו. לא טרחתי לשאול אפילו מה הם, כי הוא הבהיר לי קודם לכן שלא רוצה לדבר על חייו הפרטיים.
בלי היכולת לחלוק דברים כאלה עם חבר לצרה אין טעם בכל הענין. אמרתי לצנון הזה כי אולי הטיימינג שלנו לא מתאים ואיחלתי לו את כל הטוב שבעולם [שזה בתרגום חופשי, אם הייתי פחות מנומס: "לך קיבינימט, תחפש מי שינענע אותך יא חתיכת אידיוט שעד שמצאת בג'ונגל הזה מישהו כמוני אתה מייבש לו את הצורה. הפסד שלך!].
מרפי החליט להתערב בקשר של דותן ושלי גם הפעם, ולא נפגשנו במרכז כמתוכנן. הפעם זה קרה בנסיבות לא נעימות ומצערות מאוד, כאשר מישהו ממשפחתו הקרובה של דותן חלה ואושפז במצב קשה באופן פתאומי. מצבים קשים כאלה בחיים יכולים לקרב בין שני אנשים במערכת יחסים ויכולים גם להרחיק. מבחינתי, רציתי ברגעים הקשים האלה לעמוד לצידו של דותן, אבל זה צריך היה לבוא ממנו וזה כנראה דרש ממנו התמודדות עם יותר מדי בבת אחת. די בכך שכל מארג חייו נטרף בבת אחת עם האישפוז הזה כדי להוסיף לבעיותיו גם הצורך להסביר אותי.
קשה לדותן להסביר אותי לעצמו ולקחת לו זמן רב לקבל את זה שאני בחייו לא לסטוץ חולף או לסקס טוב בלבד. כנראה שלהסביר אותי למישהו מחבריו או בני משפחתו שיתהה מה אני עושה לידו שם בבי"ח ומי אני, היה יותר מדי. מלבד זאת, דותן לא ממש יצא מהארון בפני בני משפחתו. המדיניות שם היא כמו בצבא האמריקאי עפ"י משנתו של ביל קלינטון: Don't ask, don't tell ולא זה הרגע לשנות אותה. למרות הכל, עדיין היה לי מוזר שדותן לא הראה אפילו במילים את הצורך המודחק שלו שאני אהיה שם. אולי זה גם בגלל ש"מערכת היחסים" הזו שלנו היא עדין גוזל קטן שרק בקע מהביצה ועוד לא ממש פרש כנפיים והמריא. אולי זה גם לא יקרה לעולם בגלל המקומות השונים מאוד בחיים בהם דותן ואני נמצאים.
כל מה שיכולתי לעשות, מבלי להרגיש שאני דוחף את עצמי בכוח למקום שדותן לא ממש רוצה אותי, היה לומר לו שאני מזדהה איתו, מחזק אותו בזמנים קשים כאלה ושאני פה בשבילו למה שירצה ומתי שירצה. אמרתי לו גם שאם הוא צריך אותי שם, שרק יאמר לי. דותן לא ממש השיב לי להודעות האלה מלבד דיווח שמצבו של בן משפחתו החמיר ביחד עם האות "מ" בסוף ההודעה, אולי ניסה לומר "מתגעגע" אך התחרט ומחק, אך בטעות לא מחק את כל המילה. הייתי רוצה להאמין שכך הדבר.
דותן חזר לדפוסים המוכרים של ההתמודדות שלו במצבים קשים או לחוצים והיא התכנסות לקונכיה שלו ואטימת עצמו מענינים חיצוניים, כמוני. זה קרה כשהיה חולה, זה קרה כשהיה במילואים, זה קרה כשחזר ממילואים ונחת לתוך לחץ של השלמת חומר בלימודים וזה קורה עכשיו עם האשפוז הזה. זו הדרך שלו שאינה הדרך שלי וקשה לי מאוד עם זה. הוא לא מדבר על זה והוא ממדר אותי כמעט לגמרי. לא עובדות, לא תחושות, לא שיחה אפילו בטלפון כמו שעושים למישהו קרוב כשרוצים לפרוק קצת מועקות. כלום.
אני תוהה מה היה קורה לו אני עצמי הייתי מאושפז באופן פתאומי בבי"ח. האינסטינקט הראשוני שלי אומר שלא הייתי מתנתק מדותן ומאוד הייתי רוצה שיבוא לבקר. נראה לי שהייתי ממציא ממוחי הקודח תירוץ כלשהו להסביר את קיומו ונוכחותו אם מישהו מבני משפחתי היה רואה אותו מבקר אותי. אני מאמין שהייתי עושה זאת למרות הארון המוחלט שבו אני נמצא ולמרות שאוי ואבוי לי [עשרות מונים] אם הקשר שלי איתו יחשף. הייתי עושה את זה פשוט כי אני רוצה אותו איתי וכי קשה לי להתנתק ולהכנס לקונכיה כזו שממדרת אותו ממני, אבל דותן איננו אני ודרך ההתמודדות שלו שונה.
כל יום שחולף בלי לשמוע מדותן אף מילה, בלי שום טלפון ממנו, למרות שהבטיח באחת ההודעות: "אתקשר אליך מאוחר יותר" , או בלי שום SMS, כל יום שאני רואה שלמרות האשפוז ומצבו החמור של בן משפחתו, דותן מוצא את הזמן להכנס לאטרף להציץ מה קורה, אך לא מוצא את הזמן לשלוח לי שום הודעה, כל יום כזה הוא יום שבו אני נסדק עוד קצת. אחרי כמה ימים כאלה, הפסקתי לשלוח לו הודעות או לנסות להתקשר איתו. לא רוצה להציק ולנדנד לו. זה בניגוד לטבע שלי להשאיר את הדברים ככה, אבל אני חורק שיניים ומתאפק.
כל זה הכניס אותי לתהיות על עתיד הקשר שלנו ואורך ימיו הצפוי, ומחשבות כאלה לא ממש עושות לי טוב. אולי גם לדותן. לתוך כל המערבולת הזו נכנס באופן בלתי צפוי מישהו מהעבר, שחר, 36.
שחר היה כמעט האדם היחידי לפני דותן שניסיתי לקיים איתו מערכת יחסים. הוא גבר נשוי שהבליח לחיי עוד בימי הראשונים באטרף לפני כ- 3 שנים וניהלנו מחול טנגו ממושך זה סביב זנבו של זה של שניים שרוצים אבל פוחדים, כמו שני קיפודים שרוצים לעשות אהבה אבל חוששים להדקר. למען האמת, החשש היה הרבה יותר מכיוונו של שחר מאשר מהכיוון שלי, כי הוא היה פגוע מאוד מערכות יחסים קודמות ששרטו בו שריטות עמוקות וחשש כי שריטה אחת נוספות פשוט תמוטט אותו. עשרות שיחות ונסיונות התקרבות במשך שנתיים קדמו למשהו פיזי שקרה ביני לבין שחר. זה קרה בסוף לפני כתשעה חודשים. אז נגענו זה בזה בפעם הראשונה ואז גם שכבנו. אבל מרוב שהיה טוב, שחר נבהל שוב, התרחק וחתך את הקשר בעודו באיבו. הוא אמר לי שהבין שאני האדם שהוא עלול להשאב לתוכו, להתאהב ולהפגע אם משהו ישתבש כמו שהשתבש עם האקסים שלו, אז העדיף להמנע מהכל, הן מהדבש והן מהעוקץ.
שחר לא ניתק את הקשר לגמרי כי פעם בכמה זמן הייתי שומע ממנו, אבל שוב עברו חודשים או שבועות עד ששמעתי פעם נוספת. בשבועות האחרונים הטלפונים שלו אלי הפכו להיות תכופים יותר. שיחות כאלה ואחרות שנכנסו ממש לנבכי הנפש. סיפרתי לו בגילוי לב על הקשר המתרקם והולך בין דותן לביני ועל המרורים שאני אוכל כל פעם שדותן מתכנס לקונכיה שלו ובמשך ימים על גבי ימים הופך להיות בלתי נגיש וללא כל תקשורת. הוא תמה כל הזמן על אורך רוחי וסבלנות האין קץ שלי, ואמרתי לו שזה מגיע ממקום של מישהו שנמאס לו כל הזמן לרדוף אחרי בחורים חדשים ומחפש כבר את האחד שיוכל להרגע איתו, לאהוב ולבנות קשר יותר משמעותי מסקס טוב.
בשבוע האחרון שחר ניסה כמה פעמים להציע לי להפגש לקפה ולבסוף זה התאים ללו"ז שלי ונפגשנו באיזה בית קפה קטן שבו נפגשנו בפעם הראשונה לפני כשלוש שנים. אכלנו, שתינו, דיברנו והפלגנו במחשבות לגבי העבר שלא צלח ביננו ולגבי העתיד שאני חושש לחשוב עליו בכלל, כגון מחשבות איפה נהיה ומה נעשה בעוד עשר שנים. שחר סיפר לי שחלם עלי בשבוע האחרון ושלא קרה לו בעבר שחלם על מישהו. הוא אמר גם שהשיחות שלנו בזמן האחרון הכניסו אותו להרבה הרהורים על מקומו בחיים בנישואיו עם אשתו ואיך הוא יכול להמשיך ככה. שאלתי אותו אם מצא מישהו בתשעת החודשים האחרונים שיכול להיות פוטנציאל לכך, ושחר השיב שהייתי האחרון שלו עד שלפני כחודש נפגש עם גבר בגילו ואפילו היה ביניהם סקס, אבל הוא הרגיש ריקנות עצומה אחר כך. שחר אמר שהגבר ההוא מצא חן בעיניו אבל הוא חשש שהוא סוג של פרפר ולכן הפסיק לענות לו אחרי שפנה אליו וניסה להפגש שוב.
שחר אמר שאולי הוא מחפש את האגדה, שימצא בן זוג שיהיה לו איתו קשר בלעדי ושבמקביל ישרוד בנישואיו עם אשתו. אמרתי לו שהיה לו את ספר האגדה הפתוח הזה ביד [אני או הבחור ההוא], אבל הוא סגר אותו, החזירו למדף והלך שוב לספריה לחפש אגדה אחרת ואני לא מבין בשביל מה, והוא רק הנהן בהסכמה. ניסיתי להבין ממה הוא כל כך חושש. ניסיתי להבין ממנו אם עצם הפרידה הוא הכאב שהוא חושש ממנו כל כך, אבל שחר אמר שלא. שעם כאב הפרידה היה מצליח להתמודד, אלא שהאקס שלו יצא למסע של נקמה וחדירה לפרטיותו שאיימו למוטט עליו את כל עולמו ומכך הוא כל כך חרד. אמרתי לו שאקס אחד מהגיהנום או אפילו שניים לא חייבים לאטום אותו ככה. שלרוב אם קשר מסתיים הוא מסתיים בלא מסע נקמה כזה או השפלות ששחר ידע עם האקס מהגיהנום שלו. שאלתי אותו אם הוא חושב שהתגבר על השריטה הזו שלו ושחר אמר שעוד ארוכה הדרך להתגברות כזו.
אחרי הארוחה יצאנו יחד לחניון וכששחר ראה את הרכב החדש שלי הוא התלהב ונכנסנו קצת פנימה כי היה קריר בחוץ. שם המשכנו בשיחה ארוכה וגלויה ושחר החל לרמוז לי רמזים שכרגיל לא ממש הבנתי. הוא החמיא לי והחמיא למאמצים שלי בקשר לדותן ואילו אני מצידי אמרתי לו שאני מקווה שזה לא לחפש את המטבע מתחת לפנס במקום לחפש אותו במקום שבו הוא באמת נמצא. אמרתי לו גם שלפעמים אני תוהה אם אני לא משליך את הרצון האדיר שלי לאהבה ומערכת יחסים עם גבר, על כתפיו הצרות של בחור מקסים בן 26 שאולי לא מסוגל. אפילו סיפרתי לו על הטבעת שנתתי לדותן ועל ה"קידושין", אבל במקום ששחר ירתע הוא רק התרשם מכל שהייתי מוכן ללכת רחוק כל כך.
העצב על החלומות שלי לעומת המציאות, כנראה נשקף מפני. אני לא יודע אם עצם זה או הצעד הענק שעשיתי בנסיון שלי ליצירת מערכת יחסים, הם שהשפיעו עליו כל כך. אולי זו היתה עצם נוכחותי או החלום שחלם עלי לאחרונה. תהא הסיבה אשר תהיה, שחר הניח את ידו על כף ידי, התחיל ללטף ואמר: "אתה לא יודע מה אתה עושה לי..."
המגע המינורי הזה עשה לי משהו. כל אותן תחושות מהעבר צצו ועלו. כל המחשבות על איך הקשר שלי איתו היה נראה אם הוא רק היה מצליח להתגבר על עצם רתיעתו מקשר. הידיעה הכמעט ברורה שאיתו לא הייתי חווה תקופות של שתיקה והתעלמות כמו עם דותן. הידיעה הברורה שאם שחר היה מתאהב בי הוא היה רוצה את קרבתי כל הזמן, היה מדבר איתי כל יום והיה נותן את ליבו וגופו ללא סייגים והתכנסויות לקונכיות. הידיעה ששני גברים נשואים כמונו היו יכולים לבסס קשר על משהו שמגיע מאותו מקום בחיים ויש לו סיכוי יותר טוב לשרוד לאורך זמן. הספק שאולי שחר היה החלום באספמיה שלי שלא יתרחש ולא דותן שאני מנסה בכל כוחי לשאוב ממנו משהו שאולי הוא לא מסוגל לתת. הספקות שבו לנקר בי.
שחר ביקש שניסע לכיוון הרכב שלו שחנה במקום אחר והמשיך ללטף לי את היד, אבל בדרך ביקש שאמשיך הלאה. בלי לחשוב כמעט המשכתי הלאה למקום בו התמזמזנו פעם לפני קרוב לשנה. לאותו מקום בין השדות בו החניתי את הרכב אז כמו גם הפעם. לאותו מקום בו התנשקנו בפעם הראשונה ובו נגעתי לראשונה בישבנו המדהים, אז וגם הפעם. לאותו מקום בו הפתיע אותנו רכב שעבר וגרם לנו להתלבש בחופזה, אז כמו גם הפעם. תחושת דה ז'ה וו מוחלטת, אך לא רק במחשבה אלא גם במעשה.
אני לא יודע מה קורה לי ואני לא מבין למה. אני גם בטוח כמעט לגמרי ששחר יבהל ממה שקרה ושלא יהיה לזה שום המשך, אבל מה אעשה אם כן? מה אעשה אם שחר יאמר לי יום אחד את מה שחודשים רבים לפני כן רציתי כל כך לשמוע, שהוא בשל לקשר, שהוא רוצה קשר, שהוא רוצה אותי. האם שחר הוא המטבע שנמצא במקום שבו איבדתי אותו ודותן הוא המטבע שנמצא מתחת לפנס? למה הכל חייב להיות כל כך קשה ולמה הטיימינג שלו כל כך דפוק?
אין ואקום בחיים. האם הסדקים שכל התרחקות/התעלמות/שתיקה/חוסר יחס של דותן בחודשיים האחרונים, כל פעם מסיבה אחרת, סדקו את אהבתי ורצוני העז לקשר איתו? האם לסדקים האלו מחלחלת הידיעה שעם שחר אולי זה היה נראה אחרת? מה אעשה אם יגיע הרגע שחר יציב בפני אלטרנטיבה אמיתית ולא סתם גחמה של הרגע? אולי אני פשוט רוצה את הירח? מי יהיה זה שיעיף אותי כבר לירח כמו שאני כל כך רוצה?
הפעם האסוציאציה הראשונה היתה לשיר שכבר השתמשתי בו כמה פעמים בעבר, בפוסטים רגילים ואף ספור דמיוני, אבל זה לא מה שימנע ממני לעשות בו שוב שימוש. רשות הדיבור לפרנק סינטרה ולשירוFly me to the moon משנת 1964: