פילבוקס

אחד הסרטים המרגשים ביותר שראיתי מעולם, דווקא נוגע בשואה ומצאתי לנכון להזכירו ביום השואה הזה.

בשנת 1997 עשה  רוברטו בניני האיטלקי, קומיקאי בחסד, את הסרט "החיים יפים".

עם צאתו להקרנה עורר הסרט לא מעט מחלוקת בגלל שהעז לגעת בנושא טעון כל כך דווקא בדרך הומוריסטית.

הסרט הינו קומדיה טראגית, בה אב הרוצה לחסוך מבנו את מוראות מחנה הריכוז אליו מובלים שניהם, מספר לו כי זהו משחק שבו צוברים נקודות ומי שמגיע ל- 1,000 נקודות זוכה בטנק.

ההומור והאופטימיות הנצחית של האב עוזרים לבנו לשרוד עד ליום השחרור שבו הוא אכן "מקבל" טנק...

הסרט זכה בשלושה אוסקרים: פרס הסרט הזר הטוב ביותר, פרס השחקן הטוב ביותר ופרס המוסיקה המקורית.

לטעמי, זה איננו רק הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1997, אלא אחד  הסרטים הטובים ביותר שאני מכיר בכלל.

את סצינת הסיום המרגשת של הסרט אפשר לראות כאן:

שיר הנושא של הסרט מבוצע ע"י אחינועם ניני. שיר זה הוא אחד השירים האהובים עלי ביותר, ואפשר לראות אותו כאן: 

אני אוהב את הסרט כל כך לא רק בגלל שהוא מלא הומור ורגש, אלא במיוחד בגלל האופטימיות העצומה שהוא ניחן בה, גם ברגעים הקשים ביותר בחיים.

ההיכרות שלי עם גיא, 41, החלה בהודעה שקיבלתי ממנו באטרף בענין מוסיקלי נוסטלגי, אבל הקליק היה כשהבנתי שיש לו איזו שריטה בקשר לבורמה. שאלתי אותו מה יש לו מבורמה ואם במקרה הוא מכיר את הסרט "הנבל הבורמזי" ותשובתו המפתיעה היתה שזה אחד הסרטים שהשפיעו עליו בילדותו. הפתיע אותי מאוד שהוא הכיר את הסרט הדי נשכח מלב הזה, שבעיני הוא אחד מעשרת הסרטים היפים ביותר שראיתי מעודי. התברר שגם גיא הוא אדם של נוסטלגיה, בין אם למוסיקה ובין אם לקולנוע של פעם.

אגב, הסרט הנבל הבורמזי בגרסתו האחרונה נעשה בשנת 1985 ע"י קון איצ'יקאווה, מגדולי הבאים היפניים. זהו סרט על קבוצת חיילים יפנים הנלחמים בבורמה במלחמת העולם השניה ושומרים על מורל גבוה בעזרת שירה ונגינת נבל של אחד מהם. זה סיפור על רעות בין חיילים בזמן מלחמה, על הטראומה שעובר אחד החיילים שכתוצאה ממנה מסרב לחזור ביפן, הופך לנזיר בודהיסטי ומנסה לתקן את מה שקרה. לכאורה זה סרט על חוסר התכלית של מלחמה באשר היא, אבל בעיני זה סרט על חברות, והפן הזה שלו הוא שנגע לליבי במיוחד.

בכל אופן, השיחה על הנבל הבורמזי ההוא הביאה אותנו כבר למחרת היום לפגישה, לשיחה על עצמנו ועל החיים, לקפה, ולבסוף  - כשנמאס לגיא מכל הפילוסופיה - הוא פשוט בא מולי והחל לחבק ולגעת. מהר מאוד הבנו ששנינו חרמנים וגלגלנו את עצמנו למיטה שם המשכתי לפרוט על גופו השחום והנעים במשך כמה שעות מענגות.

הבודהיזם והארי קרישנה היו גם אהבתו הגדולה של אחת מהביטלס החביבים עלי, George Harrison אשר בשיר שלו My sweet lord משנת 1970 בחרתי לסיים את הפוסט הזה:

ביום שישי בבוקר תיכננתי לנסוע לגעש. הפעם לא עם אף אחד ולא בשביל שום דבר, רק לנוח, להרגע, להינות מקרני השמש החמימות והים הנפלא ולנקות את הראש אחרי שבוע עמוס מאוד בעבודה ושאר ירקות. בערב שלפני כן, נכנסתי למסנג'ר וראיתי כי לירון, 24, מחובר. היה לי מוזר שלא דיברנו כל השבוע ואפילו מרגיז קצת שרק כשהוא צריך אותי הוא טורח להתייחס, אז שלחתי לו עקיצה קטנה: "כבר לא אומרים שלום?"

להפתעתי הפעם הוא הגיב ומהר ואחרי התנצלויות שהיה עמוס מאוד בעבודה [בול שיט, כאילו אני לא הייתי]  דילגתי על הרוגז הקל והמשכנו לדבר ואז שאל הוא אותי: "מה אתה עושה מחר?" ועניתי לו שאני נוסע לגעש. לירון הוסיף: ""איתי?" אז שאלתי אם הוא לא עובד וענה לי שלא ושבא לו להצטרף, אבל הוא ידע סופית בבוקר. אמרתי לו שיודיע לי ולא ייחסתי לזה חשיבות יתר, כי כמו שאני מכיר אותו רוב הסיכויים שהוא יהיה עייף מכדי להתעורר בבוקר ואפילו לא יטרח לשלוח הודעה שהלך לישון מאוחר ושלא יגיע. ככה הוא ואני מנסה לא לכעוס על חוסר האכפתיות שלו יותר מדי.

בבוקר, באופן לא מפתיע, לא היה שום סימן וזכר ללירון וכשניסיתי להתקשר מתוך נימוס הגעתי למענה קולי. פאק הים. במילא כבר לא ממש בא לי עליו. בכלל לא בא לי על כלום מלבד מנוחה ושקט ואפילו לא הייתי חרמן. למרות זאת זרקתי שתי הודעות בצ'אט של אטרף: האחת על נסיעה לגעש והשניה על סקס בוקר, אולי יצא משהו מעניין מזה, אבל לא חיכיתי לתשובות ויצאתי לדרך כשהלפטופ שלי פתוח ומחובר על המושב שליד הנהג.

כשהייתי באמצע הדרך קיבלתי הודעה מענינת ועצרתי בצד. זה היה בחור בן 39 גבוה וחטוב אשר תמונותיו לא היו משהו, אבל עיניו הבהירות וחיוכו מצאו חן בעיני וביקשתי ממנו טלפון כי אני בנסיעה ולא רציתי להתעכב. הבחור, נקרא לו בני, נתן לי את המספר והשיחה קלחה בנועם. כשסיפרתי לו שאני בדרך לגעש, שאל בני אם בא לי לעבור דרכו שנפגש ונעניתי ברצון. רבע שעה אחר כך כבר הייתי אצלו וכשהוא פתח את הדלת אורו עיני.

בני התגלה כאחד הבחורים הכי מושכים שפגשתי מעודי. גברי מעודן, נאה מאוד וממש לטעמי. הוא הזמין אותי בנימוס לשבת והביא שתיה קרה ואני רק ידעתי באותו רגע שגעש או לא געש, בא לי עליו מאוד. בגלל ההתראה הקצרה בני לא ממש היה מוכן לסקס [פסיביים צריכים לעשות הכנות כפי שידוע לכל] וגם היה צריך לחכות לאיזה משלוח שהיה צריך להגיע אליו [או שהכל היו תירוצים כי לא בא לו עלי...] אבל ישבנו ודיברנו איזה חצי שעה סתם כך בנחת.  אחר כך הוא הציע שאני אסע לים וכשאצא משם לדרך חזרה שאצלצל אליו ואולי נפגש. "אבל כשתהיה שם, אם יהיה לך משהו, לך על זה ואל תחשוב עלי" אמר בני והתחלתי לתהות אם זה לא איזו התחמקות אלגנטית מצידו. קמתי מקומי, הודיתי לו על השתיה, הושטתי את ידי אליו ומשכתי אותו לקום גם. חיבקתי אותו וליטפתי קצת מתחת לחולצה לבטנו הבהירה והדי חלקה שהטריפה לי את החושים, וגם ידיו רפרפו קצת עלי במשך החיבוק הקצר הזה. נשיקה מרפרפת ויצאתי משם מהורהר וקצת מאוכזב.

בצהרים כשיצאתי מהים אחרי שעה - שעתיים של צעידות ארוכות על החוף ומנוחה באיזו פינה שקטה שמצאתי שם, מתעלם מכל הרמזים שניסה לרמוז לי איזה גבר שרירי שהתמקם והתפשט עשרה מטרים ממני וחיכה איזה רמז, החלטתי לחזור. כצפוי עפ"י סעיף 138 ג' (1) לחוקי מרפי הידועים, צלצול הטלפון לבני לא נענה. רק בערב נודע לי מהודעה ששלח לי באטרף כי בסופו של דבר קפץ אליו האקס שלו לאיזה סקס ממושך שסחט אותו עד הטיפה האחרונה. בני לא רמז במילה או בחצי מילה אם בכלל בא לו עלי, למרות שהשארתי את הדלת פתוחה ל"בהזדמנות אחרת" וכנראה הוא ישאר עוד שורה בסטטיסטיקת הסטוצים שלא יצאו לפועל בגלל התזמון הלא נכון או סתם בגלל שמישהו שמאוד בא לי עליו בכלל לא היה בענין שלי. הסקרנות שלי תשאר כנראה בלתי מסופקת ואני כנראה לעולם לא אדע מה באמת בני חושב עלי. אולי בעצם אם לא אדע זו התשובה הברורה כשמש שאני מעדיף להתעלם ממנה עד שלא אומרים לי אותה במפורש: הוא פשוט לא בקטע שלך -  He's Just Not That Into You - כמו סרט קומי חביב בשם זה שאפשר לראות כאן את הטריילר שלו:

ולבני, הבחור שפגשתי לכמה דקות בדרך אל הים אני מקדיש את השיר "בדרך אל הים" של משינה משנת 1989: