החודש לפני 8 שנים כתבתי את הסיפור הראשון שלי ופרסמתי אותו באתר הסיפורים של Gogay. עברה להם עוד תשעה ירחי לידה עד שגם בא הבלוג לאוויר העולם ועברו להם עוד תשעה חודשי דגירה עד שהיה לי סקס ראשון עם בחור כלשהו. בתקופה זו כתבתי ופרסמתי עשרות סיפורים, רובם לפני שהתנסיתי בפועל במגע מיני כלשהו עם המין הגברי.
להפתעתי, אחרי פרסום הסיפור הראשון התחילו להגיע תגובות מחמיאות וחלקן אף מתלהבות מקוראים שאמרו כמה הסיפורים כתובים באופן "אותנטי"... חלק מהקוראים אף רצו להכיר אותי, אבל אני בכלל לא הייתי בכיוון. כל מה שרציתי באותו שלב היה לשחרר קצת קיטור ולתת דרור לפנטזיות. לא חלמתי שבכלל אגיע לידי מימוש של משהו מהפנטזיות ההומוסקסואליות שלי, לא חשבתי שאגע במישהו ובוודאי לא שאשכב עם מישהו. ההצעות, שחלקן היו מאוד מפורשות, אף הבהילו אותי. מה? שאני אפגש עם הומואים ביודעין? שאני אכיר מישהו "כזה"? שאני אעשה משהו מיני עם בחור כלשהו? שמישהו ידע שמאחורי הסטרייט הבורגני שאני כלפי חוץ מסתתר איזה דו מיני או מהומו בארון? שמישהו יידע עלי? אין מצב. לא בגילי ולא במצב המסובך שלי. אבל הזמן עשה את שלו והעזתי לעשות, ומאז מים רבים זרמו בנהר.
לא, הבחור הראשון שלי לא היה מישהו שהגיע אלי מהסיפורים וגם לא מישהו שפנה אלי בעקבות הבלוג, אלא מישהו ששלח לי ברכת יום הולדת שמח באטרף, כמה ימים אחרי שפתחתי שם כרטיס. מאז אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת ואולי קצת יותר את כמות הבחורים שהיה לי איתם משהו מיני ואשר הכרתי אותם כאן ממש, בבלוג. היו גם בחור אחד או שהגיעו אלי באטרף בלי שום ידיעה שזה אני, אבל איכשהו, אחרי הסקס כשנודע להם שאני הוא פילבוקס, היתה שם איזו התלהבות נוספת, כאילו מי יודע מי אני בכלל. סך הכל כותב סיפורים, קצת רומנטיקן וקצת [או הרבה] חרמן.
הבחורים הבודדים שהגיעו אלי בעקבות הבלוג, הגיעו מן הסתם כי עוררתי בהם משהו בעקבות הכתיבה המחרמנת והסקסיסטית שלי, אבל תמיד אני תוהה אם אותה סיבה שהביאה בחור כזה אלי היא לא הסיבה שגם תרחיק אותו בסופו של דבר ממני, כי הרי אני כספר הפתוח כמעט בפניו, כשאני כותב על כל מעללי כאן. מצד שני, למה שזה ישנה לו? אם הוא הגיע בגלל הסיבה שהגיע, והוא קיבל את מה שהוא רצה, ואם הוא יודע שכל עוד ירצה יוכל למצוא את זה אצלי, אז למה לא בעצם? קשה להכנס לראש של אחרים ואין טעם לעשות את זה. כל מה שאני יכול זה רק לעשות את מה שאני יודע והכי טוב שאני יכול ולתת לאדם שאיתי את ההרגשה הכי טובה שאני יכול, שאני רוצה אותו ורוצה להיות איתו, כי אני אכן כך, במיוחד עם מישהו שהגיע אלי מהבלוג בזמן האחרון...
לא אספר הרבה על החתיך [כן כן, אתה חתיך ואני מניח שאתה יודע את זה] אבל הוא באמצע שנות העשרים שלו, שחום, חטוב, עם עיניים יפות, אך ברגע הראשון שנפגשנו חשבתי שזו הולכת להיות פגישת נימוסין בלבד, ולא יקרה בה שום דבר אחר. גם בגלל שתכננו רק להפגש לדבר ולראות מי מה מו, וגם בגלל אופיו של הרגע הראשון בו נפגשנו. אני די מאמין ברמז שנותן הרגע הראשון, וכאן ברגע הראשון הזה היתה ברכת שלום ולחיצת יד רשמית ופשוטה. זה היה כאילו הבחור אמר לי "שמור מרחק, כי אני רק אדם נחמד שמתכוון לדבר איתך בנימוס ולא יותר". אם היה איזה שהוא חיבוק כשנפגשים או אפילו טפיחה גברית הדדית על השכם, הייתי מרגיש יותר בנוח, אבל לא היתה.
אז נפגשנו והנה אנחנו יושבים על הספה שותים ומדברים ומדברים ומדברים. עוברת איזו שעה ואולי יותר ושום מגע מעבר לאותה לחיצת יד רשמית כשנפגשנו. דוק של מבוכה אופף אותי, ואולי גם אותו. שלא תבינו לא נכון, הוא בחור מעניין והיה כייף לדבר איתו, אבל עיני רואות את עיניו היפות ורוצות להתקרב, שפתי סוקרות את שפתיו הנאות ורוצות לחוש, ידי בהישג יד אל ידיו המשורטטות בשרירים נאים ועדינים ורוצות כל כך לגעת, ואני לא מעז. אני מרגיש קצת בוק. בול עץ. מתחיל להרהר כשהוא מדבר.
האם לא אגע בו בכלל? האם הרגע יחלוף? האם לוותר מראש בלי לנסות בכלל? למה לא לנסות? הרי את ה"לא" יש לי כבר בכך שאני לא מעז לנסות, אז מינימום אני אשאר עם הלא, כלומר באותו מצב שיש לי "לא" בגלל עצם ההמנעות מלנסות, ומקסימום אזכה להיענות ונזרום ויהיה כייף. באיזה שהוא שלב של השיחה הוא מתח את ידו קצת קדימה, כאילו בחן איזו נקודה בלתי נראית על זרועו והביט בה ואני לא יכולתי להתאפק יותר, שלחתי את ידי לעברו ונגעתי בכף ידו בקלילות. אצבעותיו נסגרו על אצבעותי והתחלנו בליטופי כף יד לכף יד. זה היה חושני ונעים מאוד. זה הביא אותנו לרכון זה לעומת זה כעבור זמן קצת ולהתנשק. זה היה טוב ומשם הענינים התחילו להתגלגל.
אז כלל הרגע הראשון לא ממש עבד פה, ואולי כמו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אז זה היה המקרה היוצא מהכלל, אבל זכיתי להכיר ולהוקיר את הבחור הזה.
ואולי זו ההזדמנות לתת הצצה קצרה וחלקית אל דמותי האמיתית. אז הנה תמונה שצילמתי באחד החורפים האחרונים, ממש בגבעת הפילבוקס המיתולוגי של ימי ילדותי. אני קורא לה "פילובקס בפילבוקס".
ומאחר והבנתי שיש קוראים שלא מצליחים להגיע למייל שלי בדף הבלוג אז הנה הוא: [email protected]
הטריגר לפוסט הזה היה משימה שקיבלתי מאחראי הסדנה שאני
עומד להשתתף בה בקרוב. הוא ביקש שכל אחד מחברי הצוות ישלח לו שיר שהוא הכי מתחבר
אליו. שיר שמעורר בו רגש של אושר, אהבה או כל דבר אחר. הכונה היתה לשירים שקטים
והאינטרפרטציה שלי היתה שהרעיון הוא להתחבר לאהבה, לרגעים בו היא היתה בסביבה, אף
אם לא היתה שלי. התחלתי לחשוב על שירים ואחרי שהקדשתי לזה קצת מחשבה עלה לי רעיון
לחשוב רחוק ככל הניתן. לימי ילדותי ונעורי, לרגעי הרגש, ההתאהבות וההתרגשות של
פעם.
השירים הם ישנים מאוד עד עתיקים, לא רק בגלל שהימים ההם
היו מזמן, אלא גם בגלל שכבר אז, בשנים ההם, אהבתי שירים שהיו ישנים. אז זו רשימה
של נוסטלגיה לנוסטלגיה. שירים שמתקשרים אצלי למסיבות כיתה של פעם, לריקודי הסלואו
[יש דברים כאלה היום?] לאהבות ראשונות והתאהבויות חולפות. אז הנה הרשימה הקצרה,
וההקשר שלי לכל אחד מהשירים, שיתן לך הצצה קטנה על חיי מאז. מקווה שתתחברו לרגש
ותיהנו מהצלילים.
1.
- The Moody Blues - Nights In White Satin [1967
פלאשבק למסיבת כיתה גיל 13. אני רוקד
את הסלואו הצמוד של השיר הזה עם בת אחת ומסתכל בעיניים כלות על בת אחרת שאותה אני
באמת רוצה, שרקדה עם החבר הטוב שלי. ריטואל כזה שחזר אחר כך שוב בחיי. בעיני זה
אחד הסלואים הגדולים של כל הזמנים, אם לא הגדול מכולם. בעיני זה לא רק שיר אהבה,
זה שיר שיר כמיהה לאהבה.
2. The Pooh - Tanta voglia di lei [1971
עוד שיר אהבה, הפעם באיטלקית. משמעות
שם השיר זה "כל כך רוצה אותה". הייתי בן 14 והיא היתה שכנה שלי בת 12 -
13 מפותחת מגילה שקיבלה אצלי שיעורים במתמטיקה ואילו אני קיבלתי אצלה שיעורים
בחרמנות. כן, כן, זו לא טעות, את שיעורי החרמנות הילדותית הזו אני הוא זה שקיבל
ממנה. חחח. היא גם הביאה לי את השיר הזה על תקליטון שניגנתי אותו המון ונדלקתי עליו
כמו שנדלקתי עליה. אחר כך התנתקנו והיא כמובן מיד לקחה את התקליטון חזרה.
שנים רבות אחר כך ניסיתי לאתר את השיר הזה. כל
מה שזכרתי זה ששם הלהקה הוא poo או משהו דומה, אבל לא ידעתי את האיות ולא מה שם השיר. שנים לקח לי למצוא אותו, אבל בסוף הגעתי לאיזה
אתר של מוזיקה איטלקית ושם מצאתי את הלהקה. הורדתי את כל השירים שלה עד שמצאתי את
השיר.
ובמעבר חד לשנת 2013. אני בטיול קטן באיזור
אמלפי באיטליה. עוצר בדרך באיזו עיירה חסרת שם ומחפש מסעדה של מקומיים לארוחת
צהריים. נכנס למסעדה ומחכה שהארוחה תגיע, ופתאום שומע את השיר הזה ברקע. וכמו
שניתן לראות גם בקליפ שצולם בהופעה שנים רבות אחרי שהשיר יצא, גם עשרות שנים אחרי,
השיר עדיין פופולרי מאוד באיטליה, כולל בקרב צעירים שלא נולדו בכלל כשהוא הושמע
לראשונה.
3. Aphrodite's Child - It's 5 O'Clock
[1969
יום הולדת 14 או 15 שלי. אני מארגן
מסיבה ומזמין חברים וחברים של חברים. מגיעה קבוצת צעירים שעלו לא מזמן מרומניה.
רואים את המוסיקה שלי ומחליטים לשדרג. מביאים איתם טייפ סלילים ענקי שהביאו
מרומניה עם שירים מלפני אי אילו שנים, מפעילים את הטייפ ואני מגלה משהו מדהים שלא
ידעתי על קיומו קודם. להקת רוק מתקדם בת ארבעה חברים יוונים ששרה באנגלית. הדמויות
העיקריות בלהקה הינן הסולן דמיס רוסוס והיוצר העיקרי והמלחין Vangelis. השירים הלהיטו את
המסיבה בסלואים צמודים וחושניים שאהבתי מאוד. היפה מכולם בעיני הוא השיר הזה
שבחרתי.
פה בקליפ דמיס רוסוס הסולן עדיין רזה
צעיר ונחמד. 5 שנים אחר כך הוא כבר היה איזה 150 קילו ועד היום כך...
היום במקרה אני פותח עיתון ורואה שדמיס רוסוס
עצמו, שהמשיך אחרי הלהקה בקריירת סולו מצליחה באירופה וחביב עלי כשלעצמו, מגיע
להופעה בארץ בחודש יוני. אולי אהיה שם...
4. Jane Birkin/Serge Gainsbourg - Je
t'aime... moi non plus [1969
גיל 15, חבר טוב שלי קונה בכסף קטן ערימת
תקליטים ותקליטונים ישנים משכן שלו. אנחנו חורשים את השירים ומוצאים שם שני שירים
צרפתיים ישנים שהפכו מיד ללהיטים במסיבות שלנו. סלואים גדולים בהתגלמותם. אני גם
זוכר איך כל פעם שהשיר היה מגיע לסוף, מישהו היה מזיז את המחט של הפטיפון [היו
דברים כאלה פעם] חזרה להתחלה והריקוד הצמוד היה ממשיך ביתר שאת, אבל בתמימות של
פעם. השיר הנ"ל הוא האחד והשיר הבא הוא השני.
5. Christophe - Aline [1965
6. 1969] Deep Purple - Lalena
גיל 16. חברים חדשים, אוהבי רוק
שמכירים לי את להקת הרוק הכבד Deep
Purple וחוגגים על כל תקליט שלהם, אבל אני משום מה מתחבר דווקא לשיר הישן
יותר של הלהקה. בלדה שהיא למעשה גרסת כיסוי לשיר של דונובן משנת 1968. עוד סלואו
מסיבות צמוד וחם.
7. The Platters - Smoke gets in your eyes[1958
למרות אהבתם הרבה של חברי ללהקות רוק
כבד, מישהו מהם מצא אצל הוריו תקליט ישן משנות החמישים של להקת The Platters. נוסטלגיה אמיתית, שהיתה
נוסטלגיה כבר אז מזמן כשהייתי בן 16. אבל אז היה לנו כבוד גם למה שהיה פעם. מישהו
שם את התקליט באחת המסיבות וכך יצא שרקדנו גם לצלילי השירים הישנים האלה שההורים
שלנו אולי רקדו פעם את הסלואו שלהם. טעם של פעם.
8. Barry Manilow - Mandy [1974
פשוט שיר יפה של פעם שאני אוהב. שיר
געגועים.
9. Rolling Stones - Angie [1973
הסטונס עם הבלדה הכי יפה שלהם.
10.Queen - Somebody to Love[1976
את קווין האגדית והסולן שלא קם
כדוגמתו, פרדי מרקורי, גיליתי רק מהאלבום החמישי שלהם. אחר כך גם טרחתי ובדקתי מה
הם עשו קודם. מהאלבום הזה השיר האהוב עלי ביותר, הינו השאיפה האנושית הבסיסית
למעשה, למצוא מישהו לאהוב.
11. Paul Simon & Garfunkel - Bridge Over Troubled Water [1970
לטעמי זה השיר הגדול מכולם והמרגש ביותר. שיר
על חברות אמיתית, על תמיכה ועל עזרה בעת צרה,
שהקטע האהוב עלי ביותר מתוכו הוא:
When times get rough
And friends just can't be found
Like a bridge over troubled water
I will lay me down
Like a bridge over troubled water
I will lay me down
When you're down and out
When you're on the street
When evening falls so hard
I will comfort you
I'll take your part
When darkness comes
And pain is all around
Like a bridge over troubled water
I will lay me down
12. The Carpenters - Yesterday Once More [1973
ואסיים בשיר אהוב של הקרפנטרס, שבעצם מסכם את
כל הרשימה הנוסטלגית הזו של שירים שאהבתי פעם.
When I was young
I'd listen to the radio
Waitin' for my favorite songs
When they played I'd sing along
It made me smile
Those were such happy times
And not so long ago
How I wondered where they'd gone
But they're back again
Just like a long lost friend
All the songs I loved so well
נכון שלפני כחודש וחצי אמרתי שאני אפסיק לכתוב על החיים האישיים שלי ועל החוויות האישיות שלי ואתרכז רק בכתיבת סיפורים, אבל הסיפורים מתקדמים להם בעצלתיים ולכן לא כתבתי עד כה. פעמים אחדות חשבתי שהיה יכול להיות נחמד/מעניין/סקסי/מחרמן או משהו לכתוב על חוויה כזו או פגישה כזו. פעמים אחדות חשבתי לכתוב על משהו מוסיקלי או קולנועי שהדליק אותי, אבל כל פעם שזה קרה, עד שהגעתי למחשב, כבר איבדתי את החשק, ועוד רעיון צלל לו לתהומות הנשיה.
אבל יש דבר אחד שקרה ממש עכשיו שאני לא יכול שלא לכתוב עליו. ותיקי הקוראים אולי זוכרים משהו על מערכת היחסים המלהיבה, אוהבת, אך גם מיוסרת שעברתי עם דותן השחרחר. שנתיים של רכבת הרים מטורפת שהסתיימו לפני קרוב לשנה וחצי, כשדותן נעלם ללא מילה, מותיר אותי עם הרבה סימני שאלה, כעס, מרירות, אכזבה ולב שבור. למרות הכל, לא נטרתי טינה. אמנם שלחתי לו איזו הודעת תוכחה אחת או שתיים, אבל מאוחר יותר גם שלחתי הודעה מפויסת ואיזו ברכה לחג או ליום הולדת שלו. למותר לציין שאף הודעה לא נענתה. הכאב לא פג אבל הוא הלך והתעמעם ואיתו גם הזכרון על מישהו שהסעיר אצלי פעם לא רק את מחוזות הזין, אלא גם את מחוזות הלב, הנדירים הרבה יותר.
והנה, לפתע, סופת החורף ההולכת ומסתערת עלינו בשצף קצת בימים האחרונים, הביאה איתה עוד משהו לא צפוי. הודעה מפתיעה מדותן אחרי זמן רב מאוד של שתיקה מוחלטת, ואת ההודעה הזו רציתי לחלוק איתכם:
ואחרי כל הדברים האלה נזכרתי באחד השירים היפים ששמעתי בסדנת מהות, שיר ששמעתי גם בסדנה האחרונה שקפצתי לסייע בה קצת כמה שעות פה וכמה שעות שם ונהניתי מאוד. השיר הוא משנת 1997, יגאל בשן - לדבר אהבה:
"ידענו כבר ימים קשים מאלה ראינו כבר לילות בלי צל של ענן ורק כוכב קטן יאיר לאלה שיש להם מקום בלב מספיק לכולם
אם רק נדע לדבר אהבה הכל יסתדר אם רק נדע לדבר אהבה
כשאני נפגע כמעט שוכח כשאני אוהב כל כך מתרגש ואם לכל אני כמעט סולח משם בא הכח לתת את כל מה שיש
אם רק נדע לדבר אהבה...
אם נסתכל ישר בגובה העיניים נוכל לומר הרבה מילים מילים של אהבה אם יש מקום בלי דאגה צריך לומר כפליים לומר הרבה מילים יפות מילים של אהבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
