פילבוקס

שבוע חלף מאז שדותן השתחרר ממילואים, ועוד לא נפגשנו. אני מנסה לגלות סבלנות ללחצים שלו בעבודה, לימודים, עיסוקים שונים ומשפחה, אבל נראה לי שהסבלנות לא תחזיק שבוע נוסף.

שלושה ימים אחרי שדותן חזר ממילואים ואמר לי שהוא גמור מעייפות ושנדבר, הוא גם הואיל בטובו לענות להודעות ששלחתי לו. הוא אמר שעדיין אין לו טלפון, שהמחשב שלו קרס והוא משתמש באופן זמני במחשב של אחיו ואין שם מסנג'ר, שהוא שונא להכנס לאטרף אבל נאלץ לעשות את זה כדי שיוכל לדבר איתי מאחר וזו דרך התקשורת היחידה שלנו עכשיו ושהוא אוהב אותי. אז  אמר. זו לא חוכמה רק לומר. 

"מחר אני אקנה טלפון ואתקשר אליך" הוא אמר באחת השיחות שלנו, אבל שבוע חלף והוא לא מצא לעצמו את הזמן לעשות את זה. אולי יש לו דרים חשובים יותר לעשות מאשר לקנות טלפון כדי לשוחח באופן נורמאלי עם הגבר שהוא "אוהב".  תכלס זה נראה לי מוזר. אני לא מבין איך בחור עסוק כמוהו שכל הזמן בריצות ממקום למקום ומעיסוק לעיסוק יכול להסתדר בלי טלפון. סביר יותר שיש לו טלפון לעניני העבודה והעיסוקים שלי שהוא לא מוכן לתת לי אותו, כדי שיוכל למדר אותי מתי שרוצה. אולי יקנה טלפון השבוע ואולי לא, אבל המשחקים האלה מעיבים על הקשר שלנו  יותר ויותר.

אחרי שהוא חזר לדבר איתי, הוא כבר לא מקפיא את הכרטיס שלו באטרף כל הזמן, מותיר כביכול איזה שהוא ערוץ תקשורת שאני יכול לשלוח לו הודעות. פעם ביום הוא גם משתדל לענות להודעות האלה ולנהל איתי איזו שיחה, שאבין שהוא עדיין שם, אוהב ומתגעגע כביכול.

הוא מדבר אלי אהבה, אבל הוא לא עושה שום דבר מעשי שיראה את האהבה הזאת, מלבד דיבורים. אני אוהב דיבורים והתייחסות ואני אוהב דיבורים על אהבה ורגש, אבל כשלא מתלווה לזה אפילו מעשה אחד, אני לא בטוח שלצ'ק הזה יש כיסוי.

"אני כל כך מתגעגע... אוהב... אין לך מושג כמה קשה לי להודות בזה, אבל זו האמת..." הוא אמר בשיחה אחרת, והוסיף שמאז שאיבד את הטבעת, הוא מרגיש שאיבד אותי יחד איתה. הוא רוצה שאקדש אותו שוב, בטבעת אחרת שאני אבחר ואמר: "תפתיע אותי... תזכיר לי למה אני אוהב אותך כל כך! וממש בקרוב. אני רוצה את זה... אני רוצה להשוויץ! עם הקדשה מקורית ממך... תכתוב מה שתרצה... לא אתכחש לאהבה שלי אליך!".

רציתי לפגוש אותו, אבל הוא סיפר לי על ענינים משפחתיים שלא מאפשרים לא את זה כעת והסביר במה מדובר. כל הסבר שלו בנפרד נשמע הגיוני, אבל הכל ביחד יוצר מאסה קריטית שמערערת את האמון שלי ברצינות ההתייחסות שלו לקשר שלנו וברצינות ההתייחסות שלו אלי. למרות זאת אמרתי לו שלא אלחץ עליו. שחיכיתי חודש אז אני יכול לחכות עוד כמה ימים. "כפרה עלייך..XXXX [פה הוא השתמש בשם שלי] אני אוהב אותך... בא לי לצעוק את זה!".

"אתה לא יודע כמה השיחה הזו היתה חשובה לי, אהוב שלי... הרגשתי שהתרחקת ממני כל החודש הזה וחרקתי שיניים... עשית אותי מאושר עכשיו" אמרתי לו, מרגיש קצת פתטי לאחר מעשה. פתטי שכל כך קל לקנות אותי במילים יפות, שכל כך קל להרים את מצב הרוח שלי ככזו קלות, ודותן הוסיף: "אוהב ומתגעגע... אל תפקפק באהבה שלי... היא לא באה בקלות ולא תלך בקלות." למשפט האחרון הזה שלו אני ממש האמנתי, כי ידעתי גמב הוא התקשה להודות בכך שהוא אוהב אותי וכמה הוא ניסה לברוח מתחושות האהבה האלה שלו כלפי.

כך חלף לו עוד יום בו רק דיברנו ולא נפגשנו. עוד יום בו דותן עדיין לא קנה את הטלפון המיוחל ועדיין כל מה שהיה לי ממנו אלה רק מילים יפות בשיחה קצרה באטרף לעת ערב. עוד יום של ציפיות שלא התממשו ותקוות שנכזבו. "תקנה טלפון נשמה... זה ממש בלתי אפשרי ככה לשבת ולחכות שאולי תכנס ואולי אצליח להחליף איתך כמה מילים... תעשה מאמץ בשביל שנינו." אמרתי לו, אבל דותן לא שת ליבו אל הטלפון, כי השאיפה לטבעת חדשה ממני העסיקה אותו יותר.

הוא הרגיש קצת לא בסדר עם זה שהוא כל הזמן חושב על הטבעת ואמר, אולי כדי לצאת ידי חובה: "אני חושב וחומד לטבעת ממך...למה?! הרי אני לא בסדר שאיבדתי אחת..." ועל כך אמרתי לו: "זה יכול לקרות שמאבדים וברור לי לגמרי שאתה רוצה להרגיש את הטבעת שלי על האצבע. זו הצהרה. זו תחושת שייכות. זו אהבה. זה סמלי, אבל חשוב. אני אדאג לכך שהיא תהיה כמה שיותר מהר, אבל זה לוקח איזה שבועיים להכין..." ודותן שלח לי סמיילי עצוב.

"אל תהיה עצוב מתוק שלי, יש לך את הטבעת שלי בלב, וזה מה שחשוב. מקווה שיזדרזו, אבל אין טבעות במלאי בכל מידה ולוקח זמן להכין... אוהב", אמרתי לו.

"אוהב יותר, לל"ט חתיך שלי!" הוא ענה ואחר כך הוסיף עוד כמה מילים: " אני סומך עלייך שתעשה לי טבעת יפה... אני אוהב אותך ורוצה לאכול איתך סושי כמו אז. לטייל איתך, להסתובב, להעצים את הקשר. זה עוד יקרה. אוהב המון המון!!!"

"תמיד אמרתי שטוב להיות אופטימי, והאופטימיות תנצח :) לילה טוב מקסים שלי" חתמתי את השיחה לאותו יום.

מצב הרוח שלי מתנדנד מעלה עם כל שיחה מוצלחת ומתדרדר כלפי מטה עם כל שיחה יבשושית או קצרה מדי. בימים הבאים היו כמה שיחות מהסוג השני ועדיין הוא לא קנה טלפון. גם הכרטיס של האקס ההוא שלו המשיך להיות חי וקיים. האקס הנוקם ההוא משנה את הניק בכרטיס שלו, משנה את ההודעות החרמניות שהוא שם במשפט המוטו שלו, מוחק תמונות ומעלה אותן מחדש, כשברור לי לכל אורך הדרך כי תמונתו הסקסית של דותן היא המתנוססת שם. זו לא סתם השערה. אני יודע זאת בוודאות כי לפני כמה ימים הואשלח לי מבלי לדעת שיש לי איזה קשר לדותן] הודעה לכרטיס חדש שפתחתי [שרק מעטים ממכיר הותיקים יודעים על קיומו] וצירף אליה את התמונה של דותן. 

בסופו של השבוע היבש הזה [שאפילו כמעט לא התפרפרתי בו עם אחרים] וכאשר באותו יום דותן לא ענה להודעה או שתיים ששלחתי לו, החלטתי שאני לא יכול להתעלם מקיומו המעיק של הכרטיס המזויף של האקס שלו. למרות שדותן ביקש ממני שלא להזכיר אותו יותר, כתבתי לו כדברים האלה: " דותן יקר שלי. כל פעם שאני רואה את הכרטיס של הבחור ההוא שפעם יצאת איתו כותב הודעות נבזיות ושם את התמונות שלך בכרטיס שלו, אני לא יכול להבין למה אתה לא שולח תלונה לאטרף עליו. פשוט צריך לסמן שם "נפגעת מפרופיל זה -לחץ כאן" ולהוריד אותו. אני בטוח שלך זה כואב יותר ממני לראות אותו עושה את זה, אבל אם תשתוק הוא לא יפסיק. אגב, הניק החדש שלו הוא "מקבל בסבבה26"... אני חייב לזוז שוב, נדבר. אוהב."

מה שלא סיפרתי לדותן זה שלפני כמה ימים שלחתי בעצמי תלונה כזו לאטרף מניק אחר שמזמן לא פעיל אצלי. כתבתי בתלונה שמדובר בכרטיס מזוייף שמתחזה לכרטיס של XXXX [פה נתתי להם את הניק של דותן] ושהתמונות שלו גנובות מתמונות של אותו ניק. כתבתי להם שכל כוונתו של בעל הכרטיס המזוייף היא להכפיש ולהציק לבעל התמונות האמיתיות, מעשה של נקמה. לא יודע מה אטרף עשו או לא עשו, אבל בימים הבאים האקס ההוא מחק את התמונה ואז החזיר אותה, הקפיא את הכרטיס ואז החיה אותו. נראה לי שאם דותן יעשה משהו בעצמו, תהיה לכך השפעה מצטברת. אני מניח שיש הבדל בין שמגיעה מצד שלישי לבין תלונה של בעל הענין עצמו. דותן לא יכול לשבת ולשתוק. כל יום שהוא לא עושה כלום, רק מעורר את החשד הקטן המנקר בתוכי שאולי אין פה שום אקס נוקם ושום כרטיס מזוייף, אלא דותן בכבודו ובעצמו, במין משחק מעוות כזה של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. זה לא סביר. אני כמעט שלא מאמין בכך, אבל הספק אוכל אותי כל הזמן...

הגיע הזמן למעשים. מעשים שיוכיחו את אהבתו של דותן. מעשים שיוכיחו שהקשר שלנו לא רק וירטואלי אלא גם אמיתי ומוחשי. הגיע הזמן להזיז את עגלת יחסינו התקועה עמוק בבוץ ולהוציא אותה לדרך חדשה. האם זה יקרה? האם עוד שבוע יעבור בדיבורים כמו חול בלי שיהיה מה לאכול? אני חורק שיניים ומחכה.

ובינתיים, כשיש לי רק מילים יפות, חשבתי על שיר ישן, משנת 1972, שמילות האהבה שבו מאוד מתאימות למצב הרוח הנוכחי שלי, שמאוד מתאימות לדיבורים של דותן ושאני מקווה שיום אחד גם יהפכו למציאות. Andy Williams - Speak Softly, Love:

Speak softly, love

And hold me warm against your heart

I feel your words

The tender trembling moments start

We're in a world, our very own

Sharing a love that only few have ever known

Wine-colored days warmed by the sun

Deep velvet nights when we are one

Speak softly, love

So no one hears us but the sky

The vows of love

We make will live until we die

My life is yours and all because

You came into my world with love so softly love

שחרורו של דותן ממילואים הלך והתקרב והתמיהות על התנהגותו בחודש האחרון הלכו וגברו וכך גם המועקה בקרבי. לא הבנתי איך לפעמים התמונה שלו באטרף משתנה אם הוא אמור להיות במילואים ולא ליד מחשב, איך פתאום הוא מחובר ופתאום הכרטיס שלו מוקפא. איך חלק מכניסותיו ויציאותיו מאטרף קורות בתזמון מוזר עם כניסותיו של "נדפק חזק26". האם דותן מוליך אותי שולל? האם הוא באמת האקס שלו רודף אחריו ודותן בורח כל פעם שהוא מציק לו וזו הסיבה לסמיכות הזמנים?

היו לי הרבה שאלות לשאול אותו והעיקרית שבהן היא למה לכל הרוחות הוא בקושי שמר איתי על קשר בכל החודש האחרון. האם כך מתנהד בחור שאוהב? רציתי להבין, באמת שרציתי, כי אני יודע שאנחנו אנשים שונים מאוד באופי ובהתנהגות, אבל זה הלך והפך להיות בלתי ניתן להבנה.

חשבתי שמשתחררים ביום חמישי בערב אבל לא שמעתי ממנו כלום. אולי טעיתי, אולי קצינים משתחררים יום אחד אחרי כולם, אבל החלטתי לשלוח לו הודעה במסן, שאולי יראה אותה גם אם יחזור מאוחר בלילה. הייתי חייב לשחרר את המועקה הזו, וכתבתי לו: "לאן נעלמת ולמה אתה לא יוצר קשר? אני ממש לא מבין אותך... :( דותן יקירי, אני צריך לדבר איתך על כל הדברים שלא מובנים לי מכל השבועות האחרונים. אני לא יכול להשאר עם סימני השאלה והתמיהות. לפעמים אני מרגיש אדיוט מושלם עם כל מה שקורה... אנחנו צריכים להפגש ולדבר. אוהב וכואב" והמתנתי בקוצר רוח לתשובה.

ביום שישי אחר הצהרים הגיעה סוף סוף איזו הודעה קצרה מדותן. לא במסן, שהוא לא נכנס אליו כבר זמן רב, אלא דווקא באטרף: " היי מה המצב? חזרתי עכשיו...גמור".

השבתי לו: "אני כל כך מתגעגע אליך... נשארתי בעבודה עד עכשו בתקווה לשמוע ממך משהו. יש לך כבר טלפון?"

דותן: לא, אבל יהיה לי יותר מאוחר. אני חיפשתי אותך כאן ושמח שהצלחתי."

אני: "לך לישון אהוב שלי, תנוח... דבר איתי או תשאיר לי הודעה אפילו אם אני לא נמצא, פה או במסנג'ר אם יש טלפון שאפשר לדבר איתך... אולי מחר אוכל להתגנב..."

דותן: "רוצה לחבק אותך לשכב איתך... אז אהיה איתך... ומה עם הטלפון שלך חתיך?"

אני: "אני מקווה שאוכל לקפוץ מחר לעבודה איכשהו ואז נוכל לדבר ואולי גם יותר מזה... יש סיכוי שאוכל להתחמק בשבת ואולי גם להפגש".

דותן לא השיב, וסגר כבר את אטרף וזמן קצר אחר כך הוא כבר לא היה מחובר, אך הכרטיס שלו נותר פעיל לשם שינוי. אחרי שהתארגנתי וידעתי שאוכל להתחמק בשבת בבוקר מהבית ולבקר אותו, אם רק ירצה, שלחתי לו הודעה על כך. חשבתי שדותן ישמח, כי בשבתות הוא חש בודד יותר כשלא יכול היה להפגש איתי. תמיד אמר לי כמה בא לו שאבוא אליו בשבת וחבל שזה לא אפשרי, והנה צצה האפשרות, אבל הוא לא ענה לי על כך בכלל.

הנחתי שאולי הוא לא ליד המחשב ואולי משלים שעות שינה אחרי המילואים המעייפים שלו. למחרת גיליתי ששעה אחרי ששלחתי לו את ההודעה האחרונה הוא שינה את המשפט שלו באטרף למשפט אחר, כלומר הוא נכנס לאטרף, ראה את ההודעות שלי ופשוט התעלם מהן. חשתי דקירה. הדקירה רק העמיקה כשהתחלתי לנסות להבין את משמעות המשפט שהוא כתב בכרטיס שלו. לא אצטט אותו אבל זה היה משפט מזמין. משפט של מישהו שמחפש משהו. לא נראה לי שזה משפט מתאים לבחור שמצא את מי שהוא אוהב ולא מחפש מישהו אחר, אם כי בדוחק אולי זה היה מכוון אלי, כעין רמז למה שהוא רוצה ממני.

המועקה שלי רק גברה. שמתי לב שהסמל שלו בכרטיס הוא סמל של פרפר. האם הוא שינה? האם זה תמיד היה פרפר? לא זכרתי. עוד תמיהות. את כל זה ראיתי רק בשבת בבוקר, אז שלחתי לו עוד כמה הודעות לגבי פגישה אפשרית בשבת, אבל דותן לא ענה וזמן קצר אחר כך הקפיא את הכרטיס שלו שוב. שוב האקס שלו מציק לו או שהוא פשוט רוצה שאניח לו? אם כך, למה אמר לי אתמול שהוא רוצה להיות איתי... להתחבק... לשכב. למה?

כשאין לי תשובות ואין לי עם מי לדבר על השאלות שלי או לפחות להרגיש שהוא שם בשבילי, הדמיון שלי מתחיל להתפרע. אני מתחיל להכנס לסרטים על איך, מה ולמה וזה לא עושה לי טוב. זו נקודת התורפה העיקרית בקשר שלי עם דותן. הוא שתקן הרבה יותר גדול ממני. מעדיף לעשות - כשבא לו - ולא לדבר. קשה לי עם זה וקשה לי במיוחד כשזה נמשך זמן רב כל כך כמו בכל החודש האחרון. מה שהייתי צריך ממנו יותר מכל לא היה סקס, אלא יחס. רגש.בטחון. הדממה שלו פגעה בכל נקודות התורפה שלי והרגשתי שאני שוקע לתוך מרירות גוברת והולכת. זה היה הרגע של החרמנות הטבעית שלי להרים ראש...

אחרי שהכנתי את הקרקע להעדרות מהבית בשבת, לא היתה דרך חזרה. קיוויתי שמתי שהוא במהלך השבת הזו, דותן יקום משנתו [אם באמת זו היתה סיבת ההעלמות], יתאושש מתשישות המילואים שלו וידבר איתי. גם אם לא נפגש, לפחות שידבר איתי. אבל זה לא קרה. שלחתי לו סמסים, ניסיתי לצלצל, הודעות במסנג'ר, אבל כלום לא עזר. התחלתי להרגיש נודניק ולא אהבתי את זה. המועקה הלכה וגברה וכך גם הכעס. נניח שהוא צריך את השבת להתאוששות, אז למה הוא לא אומר? למה הוא נותן לי לשבת ולחכות למה שלא יקרה? לבנות ציפיות חסרות שחר? למה? הסבלנות שלי הלכה ונגמרה. ההתלבטות אם להמשיך ולחכות לו נראתה חסרת הגיון יותר ויותר ככל שהשעות נקפו והדממה מכיוונו של דותן נמשכה והלכה.

התחלתי לחשוב על ההזדמנות. קיבלתי לימון והחלטתי לעשות ממנו לימונדה. לא פעם קורה שבחורים שווים ומושכים פונים אלי באטרף דווקא בסופ"ש, אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום גם אם יש התאמה ויש כימיה כביכול. גם כשמישהו מדבר איתי בשבת ורוצה אותי, רוב הסיכויים הם שזה היה רק לאותו רגע, כי אנשים חיים את הרגע. אותו בחור כבר ישכח מי אני ומה דיברנו יום יומיים אחר כך. חרמנות השבת תעבור לו וגם אם נהיה פנויים אחר כך במשך השבוע, 99% שלא יקרה עם זה כלום. הרבה הזדמנויות אני מפספס בסופי שבוע, אז החלטתי הפעם לתפוס את השור בקרניו ולהסתער על אטרף ועל האפשרויות שהוא מציע לי דווקא בשבת העצובה הזו שדותן דפק לי נפקדות... 

ועל כך בפוסט הבא...

כבר שלושה שבועות שאני מרגיש במשהו מוזר ביחס של דותן. כבר שלושה שבועות שסימני השאלה רק הולכים ומצטברים. אולי אני עושה מכל זבוב פיל, אבל ככה זה אצלי: כשיש תופעות בלתי מוסברות, הראש שלי ממציא להם הסברים משלו ואני נכנס לסרטים. אני לא מתמודד טוב עם שתיקות, התעלמויות והעלמויות, אך בשלושת השבועות האחרונים, דותן האכיל אותי בהרבה מאלה...

אולי זה נשמע כמו קיטורים נודניקים של מישהו שלא מבין מה זה להיות רעב, לסבול מקור ומותש ממעייפות, במילואים בהם אוכלים חול אי שם בסוף העולם דרומה, אבל אני חושב שיש בהתנהגות שלו משהו שלא מתיישב כל כך עם "אהבתו". האם באמת מישהו שאוהב כל כך מסוגל במשך שבועות שלמים בקושי להחליף שני משפטים בשיחת טלפון קצרצרה עם מי שהוא אוהב? 

אני לא יודע אם דותן כל כך מרוכז בעצמו שלא מבין איזו השפעה מהותית יש להעלמויות שלו עלי ולהתעלמות שלו מקיומי במשך ימים על גבי ימים, גם לפני שיצא למילואים וגם לאחר מכן, אבל נשבר לי מזה. עד שיחזור לתקשר איתי  ולהראות שאכפת לו ממני, אנחנו בסוג של פסק זמן דה-פקטו. כל מחשבה נוספת עליו ועל ההתנהגות התמוהה שלו, רק מעמיקה את מצב הרוח הרע שלי ומיייסרת אותי שלא לצורך.

"במופלא ממך אל תחקור" נאמר איפה שנאמר, אז הפסקתי לחקור, הפסקתי לחשוב והתחלתי להסיח את דעתי למקומות אחרים. כאילו הוא לא קיים, כאילו לא ענדתי לאצבעו טבעת, כאילו לא הבטחנו זה לזה לחזק את הקשר ביננו ולהעלות אותו למדרגה חדשה. כאילו הכל היה חלום.

גם עם זה קשה לי. עם חוסר רצונו לשוחח על מה שלא בסדר. עם רצונו לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אני כבר רואה אותו חוזר מהמילואים, מתעטף בשתיקה המוזרה שלו, לא מוכן לדבר על כל מה שהפריע לי ולא מוכן לעשות כלום עם הכרטיס של האקס שלו שממשיך להתחזות לדותן באטרף, מה שמרגיש לי כמו סכינים בבטן כל פעם שאני רואה אותו, והספק הקטן ממשיך לנקר לו...

"אתה תהרוג אותי" אמר לי דותן בשיחת המסן הזו ואני מיד הגבתי: "נכון, אבל למה?" כשאני מוציא בהזדמנות זו שמץ מהכעסים שלי עליו נוכח היסורים ששתיקותיו והתעלמותו מעבירים בי, הן לפני יציאתו למילואים והן לאחריה. אני כבר מתחיל לחשוב שהינה הולך להגיע איזה וידוי שיפיל אותי לקרשים. אני כבר מתחיל להרגיש את הסכין השלופה שעומדת לדקור אותי עמוק בבטן. אני פוחד ממה שיש לו לומר לי, אך דותן אומר: " הטבעת הייתה עליי במילואים ובאיזה שהוא שלב היא ירדה לי מהיד ואני לא זוכר מתי ואיפה. אני מחפש אותה נואשות. באמת. אני מקווה למצוא. אני מיוסר כבר כמה ימים".

אולי זו היתה משמעות סמלית לכך שהינה גם הטבעת הלכה לאיבוד, בהמשך לשיחות שלא הגיעו, לסמסים שלא נשלחו, לפגישות שלו היו, אולי מה שקרה לא היה צריך לקרות. "ואני מיוסר מכך שאין ביננו קשר, בקושי דיברנו ולא נפגשנו כל כך הרבה זמן..." אמרתי לדותן, אבל מסתבר שלדותן טוב בלי הטלפון במילואים. הוא נינוח כך בלי שמציקים לו כל הזמן [ואני יודע כמה מציקים לו באמת כשאני איתו בטלפונים וסמסים אין ספור]. הא אמר שאולי יעשה טלפון שיהיה רק לי את המספר שלו. אני מניח שזה יהיה פתרון בשבילו במקרה שירצה להכנס שוב לקונכיה שלו ולסנן את כל העולם, חוץ ממני.  אולי.

ואז שאלתי אותו משהו שאני רוצה לשאול אותו מאז שנתתי לו את הטבעת: "מה אמרת בבית על הטבעת?" ודותן ענה "קיבלתי מתנה מאדם יקר" וכשהמשיכו לשאול אותו: "מי? מה? למה? הוא אמר "חבר טוב שלי" וסגר את הדיון על כך עם בני משפחתו. "ואיך היתה ההרגשה ללכת איתה?" הוספתי לשאול. "היה לי במה להתגאות" ענה דותן והוסיף: "אני אוהב אותך וזה מה שחשוב. מתגעגע ואוהב. תחזיק מעמד עוד קצת." ונפרד ממני לשלום. בניתי על דותן מגדל קלפים שלם, האם הוא יתמוטט? האם הוא יתחזק?

נותרתי עם ההרהורים מה היה קורה אם רק היה אומר שמץ מכל זה כמה שבועות קודם. מה היה קורה אם לא היה מייסר אותי בשתיקות והתעלמויות כל הזמן הזה? מה היה קורה אם הוא לא היה חולה ותיכף לאחר מכן יוצא למילואים בתזמון האומלל הזה? מה היה קורה אם מיד אחרי מעמד הטבעת היינו מתחילים לבלות זה עם זה בעוד אופנים מלבד סקס ומתחילים לבנות קשר שהוא יותר מזיונים מענגים? האם הייתי באמת מחזיק מעמד ומתאפק לא להתפרפר עם אחרים? האם התנהגותו של דותן היא אכן הסיבה למה שעשיתי כל השבועות האלה, או שהיא רק תירוץ שאני נאחז בו כדי להמשיך ולהתפרפר? האם אני יכול להיות נאמן לבחור אחד בלבד ולבנות איתו קשר אמיתי בעולם המקביל הזה של הגברים? האם התמכרתי להיכרויות, לפיתויים ולזיונים מתחלפים שאני לא מסוגל להפסיק עם זה כבר? האם אני סקסוהוליק?

התשובה לכל התהיות תגיע רק אחרי שדותן יחזור ממילואים. רק אם למרות הלחץ הגדול שיהיה עליו להשלים את החומר שהחסיר בלימודיו, תהיה לנו הזדמנות אמיתית להיות זה עם זה לא רק במיטה. אני מקווה מאוד שזה יקרה ובהקדם. אני מקווה, כי אני מכיר את עצמי. אני מקווה, כי אני יודע שאם אני ודותן נמשיך לבלות במיטה בלבד, אני אמשיך לברוח להתפרפרויות אחרות. לחפש את הגיוון.

סקס עם דותן, נפלא ככל שיהיה, לא יגמול אותי מהתפרפרויות. לא ירסן את הדחף שלי לרוץ, לרדוף, להשיג, להצליח, לגוון, לזיין. רק לאהבה גדולה יש סיכוי לעשות את זה. רק להמון יחס ותשומת לב. רק אם מה שיש ביננו ישתנה ויעלה על מסלול אחר. רק אם יהיה לנו את הזמן והמוטיבציה לחולל את השינוי. אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים. אני רוצה את מה שאין. את החלום. את הפנטזיה, וזה כבר מזמן לא עוד ועוד סקס. 

אבל עד שכל זה יגיע, צריך לחזור כמה שבועות לאחור. זה לא יהיה נעים לקריאה, לכל הרומנטיקנים שביניכם. גם לא היה קל לי לשים את כל האהבה בצד, לשלוח לחופשה את מחלקת הלב הדואב שלי ולתת פיקוד למחלקת הזין, אבל זה קרה. כמו אלכוהוליסט שיוצא לסיבוב בארים כשמשהו רע קורה לו, כך אני יצאתי לסיבוב שלי בשבועות האחרונים.

יכולתי להתעלם מזה ולהמשיך לצייר את התמונה הורודה של "ומאז הם חיים באושר", אבל האמת שזה לא היה כך. השתיקות, ההעלמויות, ההתעלמויות וכל המוזרויות הקשורות בדותן, בין אם הן הסיבה ובין אם הן התירוץ, הזיזו אותי לנתיב אחר. נתיב ההתפרפרויות. ועל כמה מהן אני עומד לספר לכם בפרק הבא, פרק של פלאש-בק למה שקרה בשבועות האחרונים...