פילבוקס

לא כתבתי כבר זמן רב על דותן כי חיכיתי למשהו טוב שיקרה. חיכיתי לאיזו התקדמות של ממש. חיכיתי שבאר הנפט הזו שאני חופר בצוק דותן מס' 1, תגלה נפט אמיתי ולא רק סימני נפט בכמויות בלתי מסחריות. חיכיתי, אבל זה עדיין לא קרה.

מה שכן קרה זה שנפגשת פעם דותן פעם שניה. גם הפעם זו היתה פגישה קצרה שהתקצרה עוד יותר מהצפוי בגלל הפקקים הגדולים שבדרך. הפעם לא באתי מתוך חרמנות [למרות שבסוף גם היה סקס מתוך רצון להתחבר עד הסוף] אבל מה שיותר חשוב מכל היה שפתחתי קצת בשיחה על כוונות וציפיות.

דותן בא בגישה שונה הפעם. הוא אמר לי שלא מפריע לו בכלל אם אני נפגש עם אחרים ומה אני עושה, אבל הוא מצידו לא יכול לשאת את המחשבה שגבר אחר יגע בו ולא אני. אני מניח שהוא פשוט מדחיק. הוא לא שאל ואני לא אמרתי מה אני עושה עם אחרים ואם אני עם אחרים. אני מניח שמשתיקתי הוא יודע שעוד לא הגעתי לשלב המחויבות הבלעדית איתו.

לטוטאליות האמיתי של קשר אהבה סוחפת וחברות עם גבר עוד לא ממש הגעתי. אמרתי לדותן שאני מרגיש שיש בתוכי הר געש של רגש שרק מחכה להתפרץ ושכל האהבה שראה והרגיש ממני היא רק חלק קטן ממה שיש שם ועדיין עצור מאחורי חומות ובלמים שאני פוחד לשחרר בגלל פגיעות אכזבות וכוויות העבר. הוא אמר שהוא יודע שאני טיפוס יותר חם ורגשי ממנו, אבל הבהרתי לו שאני אולי נראה משוחרר רגשית יותר ממנו, אבל גם אני רחוק משחרור.

גם דותן הסביר לי שמי שלא מכיר אותו חושב שהוא אטום רגשית. הוא שולט על עצמו וכל הזמן בקונטרול על ליבו וחושש לאבד את עצמו אם יתמסר לאהבה סוחפת וטוטלית כמו שאני מקווה שתהיה. הוא סגור רגשית פי כמה וכמה ממני וגם אם כשאנחנו במיטה מתרפקים זה על זה והוא מעז לשחרר כמה הגיגים ורגשות, קשה לו להוציא אותם מהדיבור אל הצד המעשי.

זה ישמע מוזר אבל למרות שאנחנו מכירים כבר למעלה משנה, עדיין אפילו לא ישבנו בבית קפה ביחד, גם לא מסעדה, גם לא שום מקום אחר שאיננו החדר שלו או הרכב שלי. הצעד הקטן הזה כמו להפגש במקום אחר שיתן תחושה של חבר/ידיד יותר מאשר רקfuck buddy הוא משהו שלא הגענו אליו מעולם.

בשורה תחתונה קיוותי שנעלה על מסלול חדש ונצא בפעם הראשונה מדלת אמותיו של החדר שלו. אמרתי לו שמה שהוא כתב לי בהודעה ההיא של ה"תתחתן איתי, נגור ביחד" זה אולי פנטהאוז נהדר אבל בבנין שאנחנו רק מתחילים לבנות, אבל צריך לבנות קודם את היסודות ואז קומה אחר קומה. אמרתי לו בכנות שאני לא אומר שזה יקרה או לא יקרה, אבל שאני אשמח שנתחיל להתקדם לאן שהוא.

קיוויתי שעלינו על הדרך הנכונה. אמרתי לו שאם הוא רוצה להיות רציני אז בפעם הבאה נפגש בת"א, ולא אצלו. נלך לאכול ארוחת בוקר יחד או משהו. שייקח חצי יום חופש [כי מהצהריים ואילך הוא ממילא אמור להיות באיזו פעילות בת"א] ושנהיה כמה שעות יחד. אמרתי לו שאני רוצה להרגיש יותר כמו חבר וידיד ולא רק כחבר לסקס. כמישהו שאפשר יהיה לדבר איתו גם על הדברים המשמחים וגם על בעיות וצער. דותן יודע שזו הדרך ואמר לי שכל מילה שאמרתי נכונה לגמרי.

ואז דותן שאל אותי מה תעשה אם בסופו של דבר הוא יבטל את הפגישה. עניתי לו שאני אאגלה הבנה ואנסה לתאם מועד אחר. ודותן אמר לי "לא". אמרתי לו שאני אתאכזב ודותן אמר לי "לא. אמרתי לו שאני גם אכעס, ודותן אמר לי שוב "לא" ואז אמרתי לו שאני אגיד לו שהוא לא רציני, ואז דותן אמר לי: "זה בדיוק מה שאתה צריך להגיד לי". המסר היה ברור. הפגישה כתובה על הקרח ודותן רוצה שאני אדרוש ממנו להיות רציני ולא אתן לו להתחמק ממנה.

לפני הפגישה הגדולה ההיא ניסה דותן לקבוע איזו פגישה קטנה אבל ביטל אותה באופן פתאומי. תהיתי אם זה טסט קייס ואמרתי לו שמילה שלו זה לא מילה [שזה לדעתי כמו "אתה לא רציני"] אבל דותן נפגע. אחרי שהרגעתי אותו חזרנו לרעיון של פגישה לאותו חצי יום של חופש ואפילו גלגלנו רעיונות מה נעשה, אבל הימים נקפו ודותן, שלפני כן אמר שלא אמורה להיות בעיה לסדר את החופש הזה לא הודיע לי אם אכן סידר זאת. רק בלילה שלפני המועד המיועד הוא שלח לי סמס בו כתב: "אתה אמנם תאמר שזה צפוי, אבל לצערי מסיבות משפחתיות אני נאלץ לדחות את הפגישה שלנו. אוהב. מבטיח לפצות".

התלבטתי אם לצלוף בו שהוא לא רציני כמו שביקש בזמנו, אבל החלטתי שלא. החלטתי לתת לו ליהנות מהספק שאולי אכן קרה משהו בלתי צפוי, אם כי בקשר שלי עם דותן צפוי מאוד שבדרך כלל יקרה משהו בלתי צפוי. ניסיתי לא לכעוס יותר מדי. ניסיתי להפנים את הרעיונות שניסתה להטמיע בי "היועצת" קלי.

חלפו למעלה משבועיים מאז הפגישה המחודשת עם דותן. שבועיים בהם קיבלתי ממנו רק רק מסרים כמה שהוא עסוק מעל הראש, וגם זה רק כשאני פניתי. אמנם פה ושם הוא תיבל את חוסר האפשרות להפגש ב"לצערי" או באיזה אייקון עצוב, אך זה הכל. פעם אחת הוא שאל אותי מה אני עושה, אבל זה היה בשבת אז מה יכולתי כבר לעשות, לבוא אליו?

השתדלתי לא ללחוץ ולא להציק, אבל לא חיכיתי שהוא ימצא זמן לפנות אלי. אני יודע שרבים היו מחליטים להשאיר את הכדור אצלו ולנקוט בגישה של "שיחפש אותי", אבל אני יודע שצריך לשמר את הגחלת הלוחשת איתו כדי שלא יתאדה לי שוב. לכן, פעם בכמה ימים, בלי חפירות מיותרות שלחתי לו מסר בסגנונו הקצרני: "מה עושה?" או "פנוי היום ב...?"  וזה הכל. זה היה שינוי מהותי אצלי ביחס לעבר, אבל ניסיתי לשחק לפי הכללים שלו ולקוות שיום יבוא והוא ירצה להתקדם הלאה.

לא ישבתי וחיכיתי ולא אכלתי את הלב מתסכולים. הדחקתי. נתתי לזמן לעשות את שלו. אם כל מה שהוא רוצה בשלב זה הוא סקס טוב קליל וכייפי, אז כשזה יקרה זה יקרה וכשלא יקרה יש מספיק בחורים בסביבה לפרוק את חרמנותי איתם. עצרתי את עצמי מהשתפכויות רגשיות איתו והייתי תכליתי בלבד, כשהתכלית היא לחולל בישבנו המתוק לעוד שעה - שעתיים של שכרון חושים. זה מה שחשבתי, אבל למציאות יש הפתעות משלה.

מה שכן, נמאס לי מהמרדף האובססיבי אחרי ריגושים חדשים עם בחורים שרגע אחרי הסטוץ לא יזכרו מי אני בכלל או שבמקרה הלא פחות גרוע, יזכרו וירצו שוב או ינדנדו, דווקא כשאני בראש לכבוש את הבחור הסקסי הבא. נמאס לי לתרץ לבחורים שכבר זיינתי למה אני לא יכול ומצד שני לא רציתי לאבד אותם, כאופציה לעת דחק. הרגשתי שאני על סחרחרת שהולכת וסוחפת אותי יותר ויותר, סחרחרת שידעתי שאני חייב להתנתק ממנה לזמן מה, אז הלכתי ועשיתי מעשה: הקפאתי את כל הכרטיסים שלי באטרף. החלטתי שיש לי מספיק מכרים או יזיזים שאני יכול לסמס אליהם ביום חרמני ולמצוא את מה שאני רוצה, ויש גם את דותן שהוא אופרה אחרת לגמרי שלא היה לי מושג אם איך ועד לאן תגיע, ויש לי גם את כף ידי הנאמנה.

התחלתי לתהות אם דותן יסתפק במפגש החד פעמי ההוא. אולי גם הוא היה צריך איזה closure כמוני? אולי כל מה שהוא רצה היה איזה זיון פרידה, כי למעשה מעולם הוא לא ממש נפרד ממני אלא פשוט נעלם יום אחד? השתדלתי לא להכנס לסרטים מכל המצב וכל סימני השאלה איתו ודי הצלחתי... עד אתמול.

אתמול בבוקר קמתי בבוקר חרמן במיוחד וידעתי שאני רוצה סקס. סימסתי לשלושה מיזיזי הטובים, אשר שניים מהם היו עסוקים/עייפים ואילו השלישי, פדרו, 24, "האינדיאני" שלי הזמין אותי אליו. לא דיברתי איתו על זיון בכלל אלא רק אמרתי לו שהתפנה לי קצת זמן ואם בא לו להפגש. כבר כמה שבועות שפדרו רוצה להפגש איתי. אני יודע שאם ארצה סקס אני צריך רק לבקש או אפילו רק לרמוז, כי הוא אוהב מאוד את הסקס ביננו, אבל ידעתי שפדרו לא יתנפל עלי. מצידו גם לראות אותי, לדבר ולשתות כוס קפה, זה משהו שהוא ישמח לקיומו, אחרי שלא נפגשנו זמן רב. הוא יודע שאני קצת בבלבלות בגלל חזרתו של דותן לחיי, והוא אחד הבחורים הנדירים שחוץ מלהזדיין איתם אני גם מדבר איתם בפתיחות יחסית על מה שעובר עלי, כי פדרו הוא הטיפוס שנקשר ולא הייתי רוצה להוליך שולל בחור נחמד כמוהו.

כשהחניתי את הרכב ליד דירתו של פדרו התלבטתי מה לעשות. יש לי תיק שחור קטן שבו יש את כל מה שאני צריך לזיון, ופדרו כבר מכיר  אותו היטב. אין ספק שאם אביא את התיק איתי, הוא יראה בכך הצהרת כוונות, אבל לא בא לי לבוא בגישה כזו. רציתי לראות אותו ולתת לענינים לזרום, אם רק לקפה ואם לזיון. פדרו די רחוק מהטעם שלי, שחום ולא רזה, אולי אפילו קצת שמנמן לטעמי, אבל נחמדותו וחרמנותו הרבה מפצות על אי ההתאמה הזאת. החלטתי על פתרון ביניים, לא להביא את התיק, אבל ליתר בטחון שמתי שני קונדומים בכיס.

כבר הייתי במדרגות לדירתו של פרדו, כשמרגע לרגע מתחזקת חרמנותי ומתחזקת ההחלטה שאנחנו הולכים להזדיין. כבר כאבו לי הביצים אחרי יומיים - שלושה בלי זיון טוב, אבל אז בדיוק שמעתי צליל של סמס. עצרתי ובדקתי את הטלפון וזו היתה הודעה מדותן, ללא שום פניה מוקדמת שלי. ההודעה אמרה: "אתה הגבר היחיד שנגע בי בשנה האחרונה".

הגבר היחיד? תהיתי, הרי הוא סיפר לי שבחצי שנה של הנתק ביננו הוא נפגש עם שני גברים, אז איך זה יכול להיות? שאלתי אותו, ומכיוון שלא יכולתי לומר לו שגם אני לא נגעתי באף אחד אחר בשנה הזו, כי נגעתי ברבים רבים, הוספתי רק: "אתה כל כך מיוחד בשבילי".

"לא היה כלום... אפילו לא לחיצת יד" אמר דותן, משאיר אותי עם עוד כמה סימני שאלה. מה אני צריך להבין מזה? שהוא נפגש עם שני גברים, אבל ראה שהם לא מה שהוא מחפש ונפנף אותם כלעומת שבאו, או שהוא מנסה לשפץ באופן רטרואקטיבי את העבר? קשה לי כבר לדעת מה אמת ומה פנטזיה אצלו ויקח זמן רב עד שיחזור האמון ביננו. התלבטתי מה לומר לו. האם דותן מנסה להוביל את השיחה למקום אחר מלבד הסקס? פחדתי לטעות ולהבהיל אותו שוב, אבל החלטתי לשחרר קצת ממה שאני באמת חושב. די. נמאס לי לדבר איתו בסקסית בלבד. יש לי עוד כמה מילים לומר לו גם ברגשית מצויה, אז כתבתי לו במעט חשש: "אני כל רוצה אותך, לא רק בגוף אלא גם בנפש, שאני פוחד שתברח לי שוב".

זהו, המרצע יצא מהשק. הלכתי בניגוד לכללים שהכתיב דותן כשחידש את הקשר, הכללים שקבעו שזה רק לסקס כייפי בלי שום ציפיות. האם יבהל? האם יחליט לוותר? או שיעשה צעד אחד קטן קדימה. מה שקרה זה שדותן לא עשה צעד קטן, לא עלה מדרגה אחת, אלא ביצע זינוק שלם על כל גרם המדרגות וכתב לי, out of the blue: "לעולם לא עוד... רוצה טבעת ממך... וסליחה עמוקה! תתחתן איתי! נגור יחד".

הייתי בהלם. לא ידעתי איך להתייחס להודעה המפתיעה שלו. איך אפשר לדבר על דברים כאלה בכלל לפני שהנחנו את היסודות לקשר המתחדש שלנו? לפני שחידשנו את האמון? לפני שניקינו את השולחן מכל השאלות המעיקות שדותן לא מוכן לדבר עליהן? לפני שיצאנו פעם אחת אפילו מחוץ לדלת אמותיו של חדרו? לפני שישבנו כמו זוג חברים במקום כלשהו, כמו בית קפה או מסעדה? לפני שטיילנו יחד? לפני שהוא טרח לבוא גם לאזור שלי ולהפגש איתי פה? לפני עוד הרבה דברים שזוג חברים עושים לפני שבכלל חושבים על לגור יחד שלא לומר על למסד את הקשר.. איך בכלל יכולתי לחשוב על לעשות מהפך כה דרסטי בחיים שלי עם בחור שמצבי הרוח שלו משתנים כמו שבשבת ואף פעם אינני יודע איפה אני עומד אצלו ומה מקומי בסדרי העדיפויות שלו?

נזכרתי שפעם, מישהו שנפגשתי איתו שאל אותי מה אעשה אם יום אחד אתאהב? מה אעשה אם זו תהיה אהבה כה סוחפת שארגיש שזה הדבר היחידי שחשוב לי בחיים, וכל השאר מתגמד? האם אעזוב את אשתי? אפרק את המשפחה? האם אצא מהארון? האם אני מסוגל? עניתי לבחור ההוא אז שאני לא יכול אפילו לחשוב על זה וכשנגיע לגשר אחצה אותו, אבל אמרתי לו עוד משהו. אמרתי לו שאני לא בן אדם של שינויים גדולים. שלדברים לוקח הרבה זמן להבשיל אצלי. הנה העובדה שלקח לי כל כך הרבה שנים לממש את משיכתי לבנים, דבר שאני יודע עליו כבר מנעורי ולא עשיתי איתו כלום עד לפני שנים ספורות. אמרתי לו שכדי שבכלל אשקול דבר כזה אני צריך להרגיש בטוח במאה אחוז עם הבחור הזה שיסחוף אותי לאהבה כזו טוטאלית. אמרתי לו  כי אם רק יהיה ספק קל שבקלים, לא אוכל לשחרר את כל מנגנוני ההגנה שעטיתי על עצמי במשך השנים. אני צריך להיות בטוח באהבה שלו, בטוח באהבה שלי, בטוח באמיתות הקשר ובכנות שבינינו, ורק אז תעמוד בפני השאלה הקשה האם אני מסוגל והאם אני רוצה.

ישבתי על המדרגות בדרך לדירתו של פדרו ולא ידעתי מה לעשות. אני לא יכול להתייחס לפצצה שהנחית דותן בסמס. לא יכולתי לשקר ולומר לו: גם אני. פשוט לא יכולתי, כי לא ידעתי. כי עדיין לא הייתי במקום הזה בכלל. זה היחה מוקדם מדי. זה היה כמו לבנות את הפנטהאוז בבנין של 20 קומות, כשעוד לא הניחו את היסודות לבנין בכלל. ידעתי שאנחנו צריכים לדבר על זה או לנהל שיחה כנה ואמיתית על כל מה שקרה ביננו לפני שאוכל לחשוב על זה. ידעתי שצריך לבנות את הקשר בהדרגה ושעדיין מוקדם מדי לחשוב על זה. לא הגעתי בכלל לשלב שאני יודע אם אני רוצה את זה או לא רוצה את זה. אבל לא יכולתי לומר לו את כל זה כי אין דבר השנוא עלי יותר מאשר לגעת בנבכי הנפש בהודעות סמס קצרות. שיחה הרת גורל כזו צריך לעשות בשיחה כנה וגלויה פנים אל פנים. 

מצד שני, נראה לי שבהודעה ההיא דותן חשף בפני את משאת הנפש שלו. את שאיפותיו הכמוסות ביותר. את החלום והפנטזיה שלו. לא להתייחס לזה יהיה גסות מצידי. להתייחס באופן שיהרוס לו את החלום, יהיה גם מעשה שלא יעשה, אז מה לעשות? אחרי התלבטות לא קצרה החלטתי לדלג בקלילות מעל השאלה הגלומה בהצהרה הגדולה שלו. החלטתי שתשובה של ממש הוא כבר יקבל בשיחה פנים אל פנים, אם וכאשר יהיה מוכן לנהל שיחה כזאת. בכל אופן, פטור בלא כלום אי אפשר, אז סימסתי לדותן: "נשמה שלי" ואחר כך סימסתי לו גם: "אוהב אותך כל כך". שני משפטים שהיו אמנם אמת, אבל לא האמת במלואה.

דותן לא השיב ואני לא פניתי שוב. אתן לו לעכל את הדברים. אתן לשנינו לעכל את הדברים. קמתי מהמדרגות ועליתי לדירתו של פדרו, יודע שסקס לא יהיה כבר, והקונדומים ישארו בכיס. הראש שלי כבר היה במקום אחר. נכנסתי לדירתו של פדרו שקיבל אותי בחיוך רחב, נשיקה וחיבוק. פדרו הכין את הקפה ואחרי שסיפרתי לו קרה, נתן לי גם את מנת הסימפטיה והעידוד שהייתי זקוק להן.

והחרמנות? כמה שעות אחר כך, באופן מפתיע מאוד, באה על פתרונה, אך על כך בפעם הבאה.

וכל זה הזכיר לי את שירם החמוד של The Dixie Cups משנת 1964 Chapel of Love:

ברושים בשבילי זה עצב. ברושים זה בתי עלמין ושכול. למה נוטעים שם דווקא ברושים? אולי בגלל שהברוש לעולם לא ניצב בשלכת. די לאבלים באובדן על מות יקירם, שלא יראו גם באובדן של עלי העץ העומד בשלכת. אבל במין הפוך על הפוך כזה, דווקא הברושים שלעולם לא עומדים בשלכת מזוהים אצלי עם הסוף. עם העצב הבלתי נדלה.

לפני שבוע תפסה אותי סדרת הטלוויזיה החדשה "פלפלים צהובים" ושיר הנושא שלה "ברוש" מפי עלמה זוהר שנגע כל כך לליבי. צפיתי בפרק הראשון שתפס לי את הלב וחנק את הגרון. מאז, כל פעם שאני שומע את השיר הזה דמעות עומדות בעיני והעצב שב ומציף אותי.

יותר מדי אובדן חוויתי בשנים האחרונות. אובדן פיזי ופה ושם גם אובדן רגשי. עכשיו אני נזכר שגם ראיתי ברושים בדרך לביתו של דותן. עוד סוג של אובדן הממשמש ובא.

"ואני ראיתי ברוש

שניצב בתוך שדה מול פני השמש

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש

לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.

והנה, מול הים

קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו

מול אש ומים.

הנה ברוש, לבדו

עד השמיים.

ברוש, לבדו איתן.

לו רק ניתן ואלמד

את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק

שנשבר ולא יכול מול פני השמש.

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה."

מילים: אהוד מנור

לחן: אריאל זילבר

ביצוע: עלמה זוהר