פילבוקס

אני יושב על הכסא על שפת הים, ומביט בו בעיניים נוגות. הוא מניח יד על כתפי ומחייך. כבר שנים שאנחנו לא עושים סקס, אבל איך שהוא בכל תהפוכות החיים, נשארנו חברים. מצחיק איך עשרות שנים  קודם הוא דמיין בדיוק את הרגע הזה, שנראה לי אז כל כך סוראליסטי. איך אמר לי שהוא מדמיין אותי כשאהיה קשיש, אשב כך על שפת הים בו נפגשנו לראשונה ואיך הוא יניח כף יד אוהבת על כתפי, והנה עכשיו זה אכן קורה.

 אני נזכר איך הכרנו אז בזכות החיוך המקסים שנשלח לעברי משום מקום, מצליח לזהות את ההומו המסתתר מאחורי חזות איש העסקים שיושב לתומו בבית הקפה על שפת הים, ואיך בזכות החיוך שהשבתי לו, שלא כהרגלי, הוא התיישב לידי בסוף והתחלנו לדבר. כבר אז תהיתי איך בחור חתיך וספורטיבי כמוהו בכלל יתעניין בגבר בגיל העמידה שהייתי אז, ונשגב מבינתי איך אחרי כל השנים האלה הוא עדיין אוהב אותי ככה, למרות שאת הזין שלי הוא לא חש מזמן.

"יום הולדת שמח", הוא אומר לי, מזיז מחיקי את זר הפרחים שהביא לי קודם, ומתיישב לנשיקה חמה וטובה כמו ששנינו אוהבים. כן, הנשיקות האלה היו הדבר השני שחיבר בינינו אחרי החיוכים.

"מה שמח בלהיות בן שבעים?" אני שואל אותו שאלה רטורית, והוא מחייך שוב, מוריד את החולצה וחושף לקרני השמש החמימות את פלג גופו העליון שגם בגיל חמישים נותר סקסי, חטוב ומושך. "יאללה תוריד גם אתה, אני מת ללטף לך את החזה" הוא אומר. קצת קשה לי להוריד את החולצה אחרי השבץ הקל, שהותיר את ידי הימנית נוקשה קמעא וכבדת תנועה.

הוא שולח את כף ידו החיננית ללטף את שיער החזה המלבין שלי, שלא עזר כמה תלשתי ממנו את השערות הלבנות הסוררות אז לפני שנים רבות, במלחמה נואשת לשמור על מראה צעיר, אך הן ניצחו בסוף.  

"אני דווקא אוהב את הלבן הלבן הזה" הוא אומר לי תוך כדי ליטופים ואני רק אול איך הוא לא זרק אותי כל השנים האלו. הוא מחייך את החיוך המקסים שלו ואומר לי שאני סתם טיפש זקן, שאם היה לי שכל אז הייתי תופס אז את ליבו ולא רק את גופו מעת לעת, במקום לרדוף אחרי כל הצעירונים הכוסונים הרזים ההם שהיו הפטיש לי באותם ימים.

"את האהבה שהייתי מוכן לתת לך אז בשתי ידיים, נפנפת ממך כמו שמנפנפים זבוב טורדני, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשבילי, כי הלב שלי כבר נשבה. אחר כך הוא גם נשבר כמה וכמה פעמים, עד שאמרת לי את האמת העצובה."

"איזו אמת?" שאלתי.

"יא סנילי", הוא צחק. "יודע כמה פעמים כבר דיברנו על זה? כשאמרת וראיתי שאתה פשוט לא מסוגל לאהוב וחושב כל הזמן מהזין ולא מהלב. זו היתה מלחמה אבודה."

"היו זמנים..." עניתי וחייכתי נוגות נזכר בימים ההם שרדפתי אחרי כל ישבן רענן ולהפתעתי גם הצלחתי לתפוס לא מעט כאלה. כל כך קלישאתי לחשוב על כל הצעירים ההם שנהו אחרי הזין הגדול והיפה שלי ונמסו תחת כפות ידי הגדולות או השתוללו באקסטזה על הזין הזקור והלוהט שלי. אותו זין שהיום ידי הנוקשה והרועדת מעט מתקשה להחזיר למכנסיים כל פעם אחרי שאני משתין.

"אני בטוח שהוא עדיין לא פחות יפה משהיה כשראיתי אותו בפעם הראשונה" הוא אומר, מנסה להחמיא לזין הרופס שלי, שכבר זמן רב לא ידע שפתים או ישבן של בחור חינני. אני נאנח קלות ומבחין במבטו השובב שנשלח לצדדים. החוף נראה שומם למדי. בית הקפה ההוא מרוחק מאיתנו כמה מאות מטרים, האוהל הגדול שמצל עליו בימי הקיץ, איננו שם, ונראה שאיש אינו פוקד אותו בימי החורף האלה, על אף השמש הנעימה.

"מוכן לקבל את מתנת יום ההולדת שלך?" הוא שואל כשהחיוך לא מש מפניו, ואני רק מפטיר "נו באמת... בגילי? בגילך? זה לא  קצת פתטי?" אבל הוא לא מוכן לוותר. אני עוצם את עיני ומתמכר לתחושת פיו היפה ושפתיו הנאות המתחילים לחמם לי את הזין, אחרי יותר מעשור שלא הרגשתי אותם שם. אני עוצם את עיני ונזכר בבחור ההורס שהוא היה אז והגבר הנאה והשרמנטי שהוא נותר גם בגילו. אני מבין שאולי פספסתי את מי שיכול היה להיות גם אהבת חיי, אהבת חיי האבודה, בגלל ליבי החסום. דמעה אחת קטנה בורחת לה מזוית עיני, והוא לא מפספס אותה. הוא לא מפספס כלום. תמיד הוא קלט אותי עוד לפני שאני קלטתי את עצמי. אינטליגנציה רגשית בטונות יש לו והיתה לו תמיד. הוא עוזב את הזין ומנשק את הדמעה הזו שהחלה להתגלגל על לחיי. שואב אותה לתוכו ואומר לי: "חבל".

"חבל על מה?" תהיתי.

"חבל על זה שאחרי שסוף סוף הלב שלך מתחיל קצת לעבוד, הזין כבר לא כל כך עובד, לפחות כבר לא עובד באופן טבעי כמו פעם" הוא אומר ומתפרץ בצחוק משוחרר. אני קורא לו "איזה לב ואיזה נעליים" אני אומר. "זה רק הזין הארור. אחחח, מה הייתי עושה לך אם הייתי צעיר עכשיו..." והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי משום מה.

הוא פורש שמיכה על החול ועוזר לי לקום מהכסא ולהשתרע עליה לצידו. "תפסיק להיות עקשן" הוא אומר. "כמו בפרסומת: מה שלא עושה הטבע, תעשה הסולגרה של 'טבע'..." ומושיט לי את הבקבוקון הארור שסירבתי לנסות מאז שהמציאו אותו לפני כמה שנים. "קח" הוא אומר, "אני לקחתי בעצמי לפני כמה דקות ותראה..." ומצביע על הזקפה העבה והגדולה במכנסיו.

המצאת המאה קראו לה, לאותה תרופה שמעמידה את הזין תוך שתי דקות אצל מי שלוקח אותה לפני סקס עם האדם שהוא אוהב. אותה תרופה, שאם אתה גם צעיר שעוד לא זרקה שיבה בשיערו, גם מאריכה ומעבה את גודל הזין בזקפה למימדים שראוי להתכבד בהם. תרופה ארורה, קראתי לה, כי היא הרסה את היתרון היחסי שהיה לי פעם בתחום הזה.

"איך זה שאין לך בכלל שיער שיבה בגילך, יא מנייאק? תראה אותך עכשיו. הזין שלך בטח יותר גדול ממה ששלי היה בשיאו. איזה בזבוז משווע על פסיבי כמוך..חחח", אמרתי.

"קח כבר ותפתח את המתנה שלך" הוא אומר ומתפשט ומחייך.

"סורי, לא מתאים לי גבר בן חמישים" אני עונה לו בחיוך, אבל הוא מפשיט אותי ולוקח עוד לגימה מבקבוק הסולגרה, מדליק את הסנספון ובוחר איזה שיר ישן ואהוב שיתנגן לנו ברקע. שיקח, מה אכפת לי, אני חושב ומתייחס לכל העניין באדישות כפי שהזין הרופס שלי מרגיש באותה עת. הוא מתקרב לנשק אותי. נו טוב, את זה אני עדיין מסוגל לעשות אני חושב, אבל אז כשפי נפתח לנשיקה הנעימה שלו אני מרגיש את הסולגרה נשפכת מפיו המלא לתוך פי. אני מנסה להתנגד, אבל אני קשיש וחלש מדי בשביל הגבר הספורטיבי הזה, שסוכר את פי בכוח ומאלץ אותי לבלוע את הדבר הארור, שהייתי בטוח שלא ישפיע עלי, כי הוא עובד על הנפש של האדם, על תחושת האהבה, שלא חוויתי מעולם.

"זה לא יעזור, סתם בזבזת עלי סולגרה יקרה. אתה הרי יודע שהיא עובדת רק כשאוהבים" אמרתי לו והמחשבה על כך קצת דיכדכה אותי.

המהפכה שהסולגרה הכניסה לכל עולם הסקס לפני כמה שנים פסחה עלי. ככה זה כשאתה חושב רק מהזין ולא מהלב. "איפה הימים ההם שיכולת סתם כך ליהנות מסקס טהור עם בחור שהיית פוגש לפורקן מיני חזק וטוב בלי שום עניני אהבה שמסבכים את הסקס שלא לצורך? מי צריך את כל האהבות האלה, דמאיט?" אמרתי, אבל אז התחלתי להרגיש את החמימות מתפשטת בחלצי.

"אוי לא, נראה לי שברח לי" אמרתי לו, בוש ונכלם על כך שלפעמים, בזמן התרגשות קשה לי לשלוט על השלפוחית הרגיזה שלי.

"לא ברח לך כלום, יא זקן מטומטם" הוא אומר לי בחיבה, "תראה איך עומד לך! ממש כמו בימים הטובים ההם!"

"איך זה יכול להיות? אני לא מבין..."

"מותק, למרות שאני צעיר ממך בעשרים שנה, אני הבנתי מזמן את מה שאתה סרבת להבין כל השנים... "

"מה? את זה שאני הומו ולא איזה דו- מיני בהכחשה? אבל מה זה קשור בעצם לזין שלי שפתאום התעורר? רגע... לא יכול להיות! נו די. זה באמת סולגרה או שזו איזה המצאה חדשה שאני לא מכיר שמעמידה את הזין גם לקשישים חסרי לב?"

"זה סולגרה אהוב שלי" הוא אמר והתיישב על הזקפה היצוקה שלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחיל לעלות ולרדת עליו בקצב, כשהחיוך לא מש מפיו...

"אני אוהב אותך? אני אוהב אותך... אני אוהב אותך, דמאיט!" אמרתי וחייכתי גם אני. "אני אוהב אותך, אהוב שלי" אמרתי והתחלתי לצחוק איזה צחוק משוחרר וחסר מעצורים. "אני אוהב אותך, והעולם נראה פתאום כל כך טוב" אמרתי, כשאזרתי את כוחי והפכתי אותו והתחלתי לרכוב על ישבנו החם מאחור כמו שאהבתי לעשות פעם, כשכוחי עוד היה במותני.

"חלום שהתגשם, אהוב שלי" הוא אמר כשהתחלתי להשפריץ בתוכו ממלא אותו בזרע שלי בפעם הראשונה בחיי, וברקע ממשיך להתנגן השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין ואני רק שומע ומבין שאכן כדאי לאהוב:

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב"...

הקדמה

השבוע מלאו תשע שנים לבלוג. כל כך הרבה מים זרמו בנהר מאותם ימים מהוססים של התחלה, תחילה פרסמתי סיפורים שכתבתי ופרסמתי לפני באתר הסיפורים של Gogay החל מאפריל 2006, לא יאומן שכל כך הרבה זמן חלף מאז. בבלוג יכולתי להציג את הסיפורים משוחרר ממגבלות האתר ולתבל אותם בשירים ובתמונות שנראו לי כל כך מתאימים.

לאט לאט התחלתי להכנס יותר ויותר לחיים האישיים שלי והבלוג הפך יותר ויותר  מבלוג של סיפורים לבלוג של המסע האישי שעברכתי בעצמי מהעולם הסטרייטי הרגיל בו חייתי שנים רבות עמוק בארון הפנטזיות להיכרות ראשונה עם עולם הגייז ששנים רק פינטזתי עליו בלי שהעזתי לעשות כלום.

תשעה חודשים אחרי פתיחת הבלוג וכשנה וחצי אחרי שכתבתי את הסיפור הראשון שלי בכלל, העזתי להתחיל להפגש ולשכב עם בחורים. כשאני מסתכל על אותם ימים ראשונים של חששות והיסוסים למצב שבו אני נמצא היום אני לא מאמין שעברתי מה שעברתי ושעשיתי מה שעשיתי. בימים הראשונים ההם, בגילי המופלג, לא האמנתי בכלל שיהיה ביקוש למה שיש לי להציע, אבל הופתעתי לגלות אחרת.

במציאות הכפולה הזו שלי, מדי יום עין לאטרף וגרינדר צופיה ועוד לא אבדה תקוותנו. התקווה שמה? התקווה להצליח, התקווה להוכיח לעצמי שוב ושוב שעוד לא פג תוקפי, שעוד לא עבר זמני, שאני לא פתטי בחיפוש שלי אחרי גברים שידליקו אותי ושידלקו עלי גם בגילי, שאני סקסי, שאני מושך, שאני מסוגל. האפשרות שזה יקרה שוב, שאני אצליח להדליק עוד בחור מושך, מדרבנת אותי. גם הריגוש שבסקס עם מישהו חדש עושה לי את זה. אבל יותר מהמשיכה הפיזית, אם בחור שאני מכיר נדלק לא רק על הסקס איתי אלא גם מעבר לכך, נמשך אלי כאדם ואולי אף מפתח רגשות, זה עושה לי את זה הרבה יותר. מילים, יחס חם ורגש, עושים לי את זה הרבה יותר מבחור יפה שמחכה לי ערום במיטה ואומר לי "תזיין אותי חזק וטוב".  

המלחמה הפנימית ניטשת בי במלוא עוזה, כי למרות החרמנות הרבה אני רגשי ורגשן, אבל מה כבר אני יכול להציע מעבר לסקס לבחורים מקסימים שאני מכיר כשאני נשוי? אני משתדל לא לחשוב יותר מדי על הבעיות וההשלכות של המצב ההזוי הזה שבו אני נמצא. אם הייתי מחפש רק סקס מהצד, הכל היה הרבה יותר פשוט, אבל אני מחפש יותר.

זו מלחמת העצמאות שלי המתנהלת באיחור של שנים רבות. אני כמו החייל היפאני ההוא שממשיך להסתתר ביערות כי אף אחד לא הודיע לו שמלחמת העולם השניה הסתיימה כבר מזמן. אני חי בסרט והסרט הזה נמשך כבר מעל שמונה שנים וסופו מי ישורנו.

בשמונה ומשהו השנים האחרונות שכבתי עם בחורים רבים. ביניהם היו כמה כאלה שהצלחתי לסובב להם את הראש גם מעבר לסקס עצמו, אך למרות כל ההתלהבות עצרו את עצמם בגלל שאני נשוי. היו כמה בחורים שדווקא הדליק אותם שאני נשוי, שחייתי עשרות שנים כסטרייט מושלם, שעוד לא "התקלקלתי" ושאני לא ממש נמצא בתוך סצינת הגייז המקומית, אבל לא תמיד הם עשו לי את זה מעבר לסטוץ או שניים. היו שהתאהבו בי והיו שבנסיבות אחרות הייתי עשוי להתאהב בהם. היו בודדים שהתאהבתי בהם ורציתי שהקשר ביננו ימשיך למקום אחר, שרציתי לאבד את עצמי איתם ולא רק בתוכם, אבל זה לא קרה.

אני ממשיך לחפש אבל אינני יודע בדיוק את מה. אולי כשאמצא אדע ואולי לעולם לא. עולם הגייז הוא ה- wonderland שלי. אני מסתובב בו כמו נווד, עורג, כמֵהַּ, חרמן ובעיקר תוהה איך הגעתי לכאן ומה אני עושה הלאה...

זה המקום המתאים לשיר Mumford & Sons - Hopeless Wanderer משנת 2012:

תם ונשלם, עכשיו אני ניצב בפניכם חשוף מאין פעם. זאת האמת הערומה שלי, אשר חלק מכם בוודאי לא יאהבו אותה ואולי תהיה להם גם ביקורת כזו או אחרת, אך אין מה לעשות. זו המציאות שלי ובין הטיפות האלה אני מנסה להתהלך, אני והזין הגדול השחום והחם שלי...

החודש לפני 8 שנים כתבתי את הסיפור הראשון שלי ופרסמתי אותו באתר הסיפורים של Gogay. עברה להם עוד תשעה ירחי לידה עד שגם בא הבלוג לאוויר העולם ועברו להם עוד תשעה חודשי דגירה עד שהיה לי סקס ראשון עם בחור כלשהו. בתקופה זו כתבתי ופרסמתי עשרות סיפורים, רובם לפני שהתנסיתי בפועל במגע מיני כלשהו עם המין הגברי.

להפתעתי, אחרי פרסום הסיפור הראשון התחילו להגיע תגובות מחמיאות וחלקן אף מתלהבות מקוראים שאמרו כמה הסיפורים כתובים באופן "אותנטי"... חלק מהקוראים אף רצו להכיר אותי, אבל אני בכלל לא הייתי בכיוון. כל מה שרציתי באותו שלב היה לשחרר קצת קיטור ולתת דרור לפנטזיות. לא חלמתי שבכלל אגיע לידי מימוש של משהו מהפנטזיות ההומוסקסואליות שלי, לא חשבתי שאגע במישהו ובוודאי לא שאשכב עם מישהו. ההצעות, שחלקן היו מאוד מפורשות, אף הבהילו אותי. מה? שאני אפגש עם הומואים ביודעין? שאני אכיר מישהו "כזה"? שאני אעשה משהו מיני עם בחור כלשהו? שמישהו ידע שמאחורי הסטרייט הבורגני שאני כלפי חוץ מסתתר איזה דו מיני או מהומו בארון? שמישהו יידע עלי? אין מצב. לא בגילי ולא במצב המסובך שלי. אבל הזמן עשה את שלו והעזתי לעשות, ומאז מים רבים זרמו בנהר.

לא, הבחור הראשון שלי לא היה מישהו שהגיע אלי מהסיפורים וגם לא מישהו שפנה אלי בעקבות הבלוג, אלא מישהו ששלח לי ברכת יום הולדת שמח באטרף, כמה ימים אחרי שפתחתי שם כרטיס. מאז אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת ואולי קצת יותר את כמות הבחורים שהיה לי איתם משהו מיני ואשר הכרתי אותם כאן ממש, בבלוג. היו גם בחור אחד או שהגיעו אלי באטרף בלי שום ידיעה שזה אני, אבל איכשהו, אחרי הסקס כשנודע להם שאני הוא פילבוקס, היתה שם איזו התלהבות נוספת, כאילו מי יודע מי אני בכלל. סך הכל כותב סיפורים, קצת רומנטיקן וקצת [או הרבה] חרמן.

הבחורים הבודדים שהגיעו אלי בעקבות הבלוג, הגיעו מן הסתם כי עוררתי בהם משהו בעקבות הכתיבה המחרמנת והסקסיסטית שלי, אבל תמיד אני תוהה אם אותה סיבה שהביאה בחור כזה אלי היא לא הסיבה שגם תרחיק אותו בסופו של דבר ממני, כי הרי אני כספר הפתוח כמעט בפניו, כשאני כותב על כל מעללי כאן. מצד שני, למה שזה ישנה לו? אם הוא הגיע בגלל הסיבה שהגיע, והוא קיבל את מה שהוא רצה, ואם הוא יודע שכל עוד ירצה יוכל למצוא את זה אצלי, אז למה לא בעצם? קשה להכנס לראש של אחרים ואין טעם לעשות את זה. כל מה שאני יכול זה רק לעשות את מה שאני יודע והכי טוב שאני יכול ולתת לאדם שאיתי את ההרגשה הכי טובה שאני יכול, שאני רוצה אותו ורוצה להיות איתו, כי אני אכן כך, במיוחד עם מישהו שהגיע אלי מהבלוג בזמן האחרון...

לא אספר הרבה על החתיך [כן כן, אתה חתיך ואני מניח שאתה יודע את זה] אבל הוא באמצע שנות העשרים שלו, שחום, חטוב, עם עיניים יפות, אך ברגע הראשון שנפגשנו חשבתי שזו הולכת להיות פגישת נימוסין בלבד, ולא יקרה בה שום דבר אחר. גם בגלל שתכננו רק להפגש לדבר ולראות מי מה מו, וגם בגלל אופיו של הרגע הראשון בו נפגשנו. אני די מאמין ברמז שנותן הרגע הראשון, וכאן ברגע הראשון הזה היתה ברכת שלום ולחיצת יד רשמית ופשוטה. זה היה כאילו הבחור אמר לי "שמור מרחק, כי אני רק אדם נחמד שמתכוון לדבר איתך בנימוס ולא יותר". אם היה איזה שהוא חיבוק כשנפגשים או אפילו טפיחה גברית הדדית על השכם, הייתי מרגיש יותר בנוח, אבל לא היתה.

אז נפגשנו והנה אנחנו יושבים על הספה שותים ומדברים ומדברים ומדברים. עוברת איזו שעה ואולי יותר ושום מגע מעבר לאותה לחיצת יד רשמית כשנפגשנו. דוק של מבוכה אופף אותי, ואולי גם אותו. שלא תבינו לא נכון, הוא בחור מעניין והיה כייף לדבר איתו, אבל עיני רואות את עיניו היפות ורוצות להתקרב, שפתי סוקרות את שפתיו הנאות ורוצות לחוש, ידי בהישג יד אל ידיו המשורטטות בשרירים נאים ועדינים ורוצות כל כך לגעת, ואני לא מעז. אני מרגיש קצת בוק. בול עץ. מתחיל להרהר כשהוא מדבר.

האם לא אגע בו בכלל? האם הרגע יחלוף? האם לוותר מראש בלי לנסות בכלל? למה לא לנסות? הרי את ה"לא" יש לי כבר בכך שאני לא מעז לנסות, אז מינימום אני אשאר עם הלא, כלומר באותו מצב שיש לי "לא" בגלל עצם ההמנעות מלנסות, ומקסימום אזכה להיענות ונזרום ויהיה כייף. באיזה שהוא שלב של השיחה הוא מתח את ידו קצת קדימה, כאילו בחן איזו נקודה בלתי נראית על זרועו והביט בה ואני לא יכולתי להתאפק יותר, שלחתי את ידי לעברו ונגעתי בכף ידו בקלילות. אצבעותיו נסגרו על אצבעותי והתחלנו בליטופי כף יד לכף יד. זה היה חושני ונעים מאוד. זה הביא אותנו לרכון זה לעומת זה כעבור זמן קצת ולהתנשק. זה היה טוב ומשם הענינים התחילו להתגלגל.

אז כלל הרגע הראשון לא ממש עבד פה, ואולי כמו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אז זה היה המקרה היוצא מהכלל, אבל זכיתי להכיר ולהוקיר את הבחור הזה.

ואולי זו ההזדמנות לתת הצצה קצרה וחלקית אל דמותי האמיתית. אז הנה תמונה שצילמתי באחד החורפים האחרונים, ממש בגבעת הפילבוקס המיתולוגי של ימי ילדותי. אני קורא לה "פילובקס בפילבוקס".

ומאחר והבנתי שיש קוראים שלא מצליחים להגיע למייל שלי בדף הבלוג אז הנה הוא: [email protected]