פילבוקס

חלפו למעלה משבועיים מאז הפגישה המחודשת עם דותן. שבועיים בהם קיבלתי ממנו רק רק מסרים כמה שהוא עסוק מעל הראש, וגם זה רק כשאני פניתי. אמנם פה ושם הוא תיבל את חוסר האפשרות להפגש ב"לצערי" או באיזה אייקון עצוב, אך זה הכל. פעם אחת הוא שאל אותי מה אני עושה, אבל זה היה בשבת אז מה יכולתי כבר לעשות, לבוא אליו?

השתדלתי לא ללחוץ ולא להציק, אבל לא חיכיתי שהוא ימצא זמן לפנות אלי. אני יודע שרבים היו מחליטים להשאיר את הכדור אצלו ולנקוט בגישה של "שיחפש אותי", אבל אני יודע שצריך לשמר את הגחלת הלוחשת איתו כדי שלא יתאדה לי שוב. לכן, פעם בכמה ימים, בלי חפירות מיותרות שלחתי לו מסר בסגנונו הקצרני: "מה עושה?" או "פנוי היום ב...?"  וזה הכל. זה היה שינוי מהותי אצלי ביחס לעבר, אבל ניסיתי לשחק לפי הכללים שלו ולקוות שיום יבוא והוא ירצה להתקדם הלאה.

לא ישבתי וחיכיתי ולא אכלתי את הלב מתסכולים. הדחקתי. נתתי לזמן לעשות את שלו. אם כל מה שהוא רוצה בשלב זה הוא סקס טוב קליל וכייפי, אז כשזה יקרה זה יקרה וכשלא יקרה יש מספיק בחורים בסביבה לפרוק את חרמנותי איתם. עצרתי את עצמי מהשתפכויות רגשיות איתו והייתי תכליתי בלבד, כשהתכלית היא לחולל בישבנו המתוק לעוד שעה - שעתיים של שכרון חושים. זה מה שחשבתי, אבל למציאות יש הפתעות משלה.

מה שכן, נמאס לי מהמרדף האובססיבי אחרי ריגושים חדשים עם בחורים שרגע אחרי הסטוץ לא יזכרו מי אני בכלל או שבמקרה הלא פחות גרוע, יזכרו וירצו שוב או ינדנדו, דווקא כשאני בראש לכבוש את הבחור הסקסי הבא. נמאס לי לתרץ לבחורים שכבר זיינתי למה אני לא יכול ומצד שני לא רציתי לאבד אותם, כאופציה לעת דחק. הרגשתי שאני על סחרחרת שהולכת וסוחפת אותי יותר ויותר, סחרחרת שידעתי שאני חייב להתנתק ממנה לזמן מה, אז הלכתי ועשיתי מעשה: הקפאתי את כל הכרטיסים שלי באטרף. החלטתי שיש לי מספיק מכרים או יזיזים שאני יכול לסמס אליהם ביום חרמני ולמצוא את מה שאני רוצה, ויש גם את דותן שהוא אופרה אחרת לגמרי שלא היה לי מושג אם איך ועד לאן תגיע, ויש לי גם את כף ידי הנאמנה.

התחלתי לתהות אם דותן יסתפק במפגש החד פעמי ההוא. אולי גם הוא היה צריך איזה closure כמוני? אולי כל מה שהוא רצה היה איזה זיון פרידה, כי למעשה מעולם הוא לא ממש נפרד ממני אלא פשוט נעלם יום אחד? השתדלתי לא להכנס לסרטים מכל המצב וכל סימני השאלה איתו ודי הצלחתי... עד אתמול.

אתמול בבוקר קמתי בבוקר חרמן במיוחד וידעתי שאני רוצה סקס. סימסתי לשלושה מיזיזי הטובים, אשר שניים מהם היו עסוקים/עייפים ואילו השלישי, פדרו, 24, "האינדיאני" שלי הזמין אותי אליו. לא דיברתי איתו על זיון בכלל אלא רק אמרתי לו שהתפנה לי קצת זמן ואם בא לו להפגש. כבר כמה שבועות שפדרו רוצה להפגש איתי. אני יודע שאם ארצה סקס אני צריך רק לבקש או אפילו רק לרמוז, כי הוא אוהב מאוד את הסקס ביננו, אבל ידעתי שפדרו לא יתנפל עלי. מצידו גם לראות אותי, לדבר ולשתות כוס קפה, זה משהו שהוא ישמח לקיומו, אחרי שלא נפגשנו זמן רב. הוא יודע שאני קצת בבלבלות בגלל חזרתו של דותן לחיי, והוא אחד הבחורים הנדירים שחוץ מלהזדיין איתם אני גם מדבר איתם בפתיחות יחסית על מה שעובר עלי, כי פדרו הוא הטיפוס שנקשר ולא הייתי רוצה להוליך שולל בחור נחמד כמוהו.

כשהחניתי את הרכב ליד דירתו של פדרו התלבטתי מה לעשות. יש לי תיק שחור קטן שבו יש את כל מה שאני צריך לזיון, ופדרו כבר מכיר  אותו היטב. אין ספק שאם אביא את התיק איתי, הוא יראה בכך הצהרת כוונות, אבל לא בא לי לבוא בגישה כזו. רציתי לראות אותו ולתת לענינים לזרום, אם רק לקפה ואם לזיון. פדרו די רחוק מהטעם שלי, שחום ולא רזה, אולי אפילו קצת שמנמן לטעמי, אבל נחמדותו וחרמנותו הרבה מפצות על אי ההתאמה הזאת. החלטתי על פתרון ביניים, לא להביא את התיק, אבל ליתר בטחון שמתי שני קונדומים בכיס.

כבר הייתי במדרגות לדירתו של פרדו, כשמרגע לרגע מתחזקת חרמנותי ומתחזקת ההחלטה שאנחנו הולכים להזדיין. כבר כאבו לי הביצים אחרי יומיים - שלושה בלי זיון טוב, אבל אז בדיוק שמעתי צליל של סמס. עצרתי ובדקתי את הטלפון וזו היתה הודעה מדותן, ללא שום פניה מוקדמת שלי. ההודעה אמרה: "אתה הגבר היחיד שנגע בי בשנה האחרונה".

הגבר היחיד? תהיתי, הרי הוא סיפר לי שבחצי שנה של הנתק ביננו הוא נפגש עם שני גברים, אז איך זה יכול להיות? שאלתי אותו, ומכיוון שלא יכולתי לומר לו שגם אני לא נגעתי באף אחד אחר בשנה הזו, כי נגעתי ברבים רבים, הוספתי רק: "אתה כל כך מיוחד בשבילי".

"לא היה כלום... אפילו לא לחיצת יד" אמר דותן, משאיר אותי עם עוד כמה סימני שאלה. מה אני צריך להבין מזה? שהוא נפגש עם שני גברים, אבל ראה שהם לא מה שהוא מחפש ונפנף אותם כלעומת שבאו, או שהוא מנסה לשפץ באופן רטרואקטיבי את העבר? קשה לי כבר לדעת מה אמת ומה פנטזיה אצלו ויקח זמן רב עד שיחזור האמון ביננו. התלבטתי מה לומר לו. האם דותן מנסה להוביל את השיחה למקום אחר מלבד הסקס? פחדתי לטעות ולהבהיל אותו שוב, אבל החלטתי לשחרר קצת ממה שאני באמת חושב. די. נמאס לי לדבר איתו בסקסית בלבד. יש לי עוד כמה מילים לומר לו גם ברגשית מצויה, אז כתבתי לו במעט חשש: "אני כל רוצה אותך, לא רק בגוף אלא גם בנפש, שאני פוחד שתברח לי שוב".

זהו, המרצע יצא מהשק. הלכתי בניגוד לכללים שהכתיב דותן כשחידש את הקשר, הכללים שקבעו שזה רק לסקס כייפי בלי שום ציפיות. האם יבהל? האם יחליט לוותר? או שיעשה צעד אחד קטן קדימה. מה שקרה זה שדותן לא עשה צעד קטן, לא עלה מדרגה אחת, אלא ביצע זינוק שלם על כל גרם המדרגות וכתב לי, out of the blue: "לעולם לא עוד... רוצה טבעת ממך... וסליחה עמוקה! תתחתן איתי! נגור יחד".

הייתי בהלם. לא ידעתי איך להתייחס להודעה המפתיעה שלו. איך אפשר לדבר על דברים כאלה בכלל לפני שהנחנו את היסודות לקשר המתחדש שלנו? לפני שחידשנו את האמון? לפני שניקינו את השולחן מכל השאלות המעיקות שדותן לא מוכן לדבר עליהן? לפני שיצאנו פעם אחת אפילו מחוץ לדלת אמותיו של חדרו? לפני שישבנו כמו זוג חברים במקום כלשהו, כמו בית קפה או מסעדה? לפני שטיילנו יחד? לפני שהוא טרח לבוא גם לאזור שלי ולהפגש איתי פה? לפני עוד הרבה דברים שזוג חברים עושים לפני שבכלל חושבים על לגור יחד שלא לומר על למסד את הקשר.. איך בכלל יכולתי לחשוב על לעשות מהפך כה דרסטי בחיים שלי עם בחור שמצבי הרוח שלו משתנים כמו שבשבת ואף פעם אינני יודע איפה אני עומד אצלו ומה מקומי בסדרי העדיפויות שלו?

נזכרתי שפעם, מישהו שנפגשתי איתו שאל אותי מה אעשה אם יום אחד אתאהב? מה אעשה אם זו תהיה אהבה כה סוחפת שארגיש שזה הדבר היחידי שחשוב לי בחיים, וכל השאר מתגמד? האם אעזוב את אשתי? אפרק את המשפחה? האם אצא מהארון? האם אני מסוגל? עניתי לבחור ההוא אז שאני לא יכול אפילו לחשוב על זה וכשנגיע לגשר אחצה אותו, אבל אמרתי לו עוד משהו. אמרתי לו שאני לא בן אדם של שינויים גדולים. שלדברים לוקח הרבה זמן להבשיל אצלי. הנה העובדה שלקח לי כל כך הרבה שנים לממש את משיכתי לבנים, דבר שאני יודע עליו כבר מנעורי ולא עשיתי איתו כלום עד לפני שנים ספורות. אמרתי לו שכדי שבכלל אשקול דבר כזה אני צריך להרגיש בטוח במאה אחוז עם הבחור הזה שיסחוף אותי לאהבה כזו טוטאלית. אמרתי לו  כי אם רק יהיה ספק קל שבקלים, לא אוכל לשחרר את כל מנגנוני ההגנה שעטיתי על עצמי במשך השנים. אני צריך להיות בטוח באהבה שלו, בטוח באהבה שלי, בטוח באמיתות הקשר ובכנות שבינינו, ורק אז תעמוד בפני השאלה הקשה האם אני מסוגל והאם אני רוצה.

ישבתי על המדרגות בדרך לדירתו של פדרו ולא ידעתי מה לעשות. אני לא יכול להתייחס לפצצה שהנחית דותן בסמס. לא יכולתי לשקר ולומר לו: גם אני. פשוט לא יכולתי, כי לא ידעתי. כי עדיין לא הייתי במקום הזה בכלל. זה היחה מוקדם מדי. זה היה כמו לבנות את הפנטהאוז בבנין של 20 קומות, כשעוד לא הניחו את היסודות לבנין בכלל. ידעתי שאנחנו צריכים לדבר על זה או לנהל שיחה כנה ואמיתית על כל מה שקרה ביננו לפני שאוכל לחשוב על זה. ידעתי שצריך לבנות את הקשר בהדרגה ושעדיין מוקדם מדי לחשוב על זה. לא הגעתי בכלל לשלב שאני יודע אם אני רוצה את זה או לא רוצה את זה. אבל לא יכולתי לומר לו את כל זה כי אין דבר השנוא עלי יותר מאשר לגעת בנבכי הנפש בהודעות סמס קצרות. שיחה הרת גורל כזו צריך לעשות בשיחה כנה וגלויה פנים אל פנים. 

מצד שני, נראה לי שבהודעה ההיא דותן חשף בפני את משאת הנפש שלו. את שאיפותיו הכמוסות ביותר. את החלום והפנטזיה שלו. לא להתייחס לזה יהיה גסות מצידי. להתייחס באופן שיהרוס לו את החלום, יהיה גם מעשה שלא יעשה, אז מה לעשות? אחרי התלבטות לא קצרה החלטתי לדלג בקלילות מעל השאלה הגלומה בהצהרה הגדולה שלו. החלטתי שתשובה של ממש הוא כבר יקבל בשיחה פנים אל פנים, אם וכאשר יהיה מוכן לנהל שיחה כזאת. בכל אופן, פטור בלא כלום אי אפשר, אז סימסתי לדותן: "נשמה שלי" ואחר כך סימסתי לו גם: "אוהב אותך כל כך". שני משפטים שהיו אמנם אמת, אבל לא האמת במלואה.

דותן לא השיב ואני לא פניתי שוב. אתן לו לעכל את הדברים. אתן לשנינו לעכל את הדברים. קמתי מהמדרגות ועליתי לדירתו של פדרו, יודע שסקס לא יהיה כבר, והקונדומים ישארו בכיס. הראש שלי כבר היה במקום אחר. נכנסתי לדירתו של פדרו שקיבל אותי בחיוך רחב, נשיקה וחיבוק. פדרו הכין את הקפה ואחרי שסיפרתי לו קרה, נתן לי גם את מנת הסימפטיה והעידוד שהייתי זקוק להן.

והחרמנות? כמה שעות אחר כך, באופן מפתיע מאוד, באה על פתרונה, אך על כך בפעם הבאה.

וכל זה הזכיר לי את שירם החמוד של The Dixie Cups משנת 1964 Chapel of Love:

ידה של אמו הגוססת היתה אחוזה עכשיו בזרועו המלטפת, הוא נותר איתה לבדו לאחר שבאישון לילה הוזעקו הוא ואחיו ע"י הרופא שאמר להם להתכונן לגרוע מכל. מחלתה היתה סופנית והם ידעו כבר זמן מה שזה יקרה בקרוב אך כמו תמיד שכרגע האמת מגיע הוא תמיד בא בהפתעה. בשעות הבוקר נראה היה שמצבה של אמו מתייצב והרופא אמר שהמצב הזה יכול גם להמשך יממה או יותר והציע לדור ואחיו שיתחלקו במשימה של ישיבה ליד מיטת אימם, כדי שתמיד יהיה לידה מישהו ערני. דור התנדב להשאר ראשון. הוא היה הבכור ואחיו שמעו בקולו ונסעו לכמה שעות להחליף כוח, לאכול ולחזור. אמו כבר לא היתה בהכרה. בכל השבוע האחרון היתה הכרתה מתערפלת ומצטללת לסירוגין, אבל ביממה האחרונה לא ניכר בה שום נצנוץ של הכרה. דור ישב ליד אימו, אחז בידה הגרומה והחלקה וליטף אותה מעדנות.

"אני כאן, אמא," הוא אמר, "זה דור, ואני לא אעזוב אותך לרגע, אל תדאגי." והמשיך ללטף, אך שום קול לא נשמע. נדמה היה לו שאמו מנסה להניע את ראשה, אבל זו היתה כנראה יותר משאלת לב מאשר תזוזה של ממש. רק קול נשימותיה הקצובות, כמה קצרות ושטחיות ואז אחת עמוקה ופעולתה המיכנית של מכונת ההנשמה היו הצלילים היחידים שנשמעו בחדר. אפילו ברגע הזה דור לא העז לספר שהוא אוהב גם בנים. אפילו לא לאמו שתיקח את סודו אל הקבר. הדמעות זלגו מעיניו והוא רק לחש שוב ושוב: "אני פה, אמא, אל תדאגי, את לא תשארי לבד." והמשיך ללטף.

זה קרה אולי חצי שעה אחרי שאֵחַיו עזבו. אמו נשמה כמה נשימות קצרות, אחריהן אחת ארוכה, ולא יספה. דור חיכה לנשימות הקצרות שיבואו בעקבותיה, אך הן לא באו. בתחילה הוא לא הבין שזה הסוף. הוא סרב להאמין. לא יכול להיות שכך זה יגמר, כל כך בנאלי, בקול ענות חלושה. הוא עזב את ידה החמה של אמו. יצא החוצה אל עבר האחיות ואמר: "אני לא יודע... אולי מישהי יכולה לבדוק... אני חושב ש... אני חושב ש..." ואז נשבר קולו.

אחרי שתי דקות יצאו האחיות ואמרו לו להתקשר לאחיו. לא היה טעם אפילו לקרוא לרופא שבא מאוחר יותר רק בשביל הסידורים הפורמאליים האחרונים. דור התקשר לאֵחַיו וכשהם הגיעו התחבקו שלושתם ובכו בכי חרישי. אֵחַיו של דור לא יכלו לסלוח לעצמם שלא היו שם ברגעים האחרונים, עד שאחיו האמצעי אמר: "אין מה לעשות. אולי זה היה רצונה. אולי היא החזיקה מעמד עד שנשארה לבדה איתך. תמיד היא הרגישה קרבה מיוחדת אליך, בן בכור וכל הסיפור. כמה חבל שלא היינו כאן איתך..."

"זה בסדר," אמר דור "אני לא עזבתי אותה לרגע. טוב שלא הצטרכתם לראות את זה. זו לא חוויה שהייתי מציע לכם לעבור. מספיק שאני עברתי את זה. די די." וכך עמדו שלושתם מנחמים זה את זה בחיבוקם ומסרבים להאמין שהצפוי כל כך אכן קרה.

בשבעה החלה ההכרה מחלחלת לראשו של דור. ההכרה שקצרים ימינו על פני האדמה הזאת. הידיעה שחלק כל כך משמעותי ממי שהוא, החלק שאוהב גברים, נותר רק בגדר אשליה. פטה מורגנה. חלומות באספמיה. ההבנה שהוא חייב נאמנות גם לעצמו. לא רק להוריו, לא רק לאשתו, לא רק לציפיות הסובבים אותו. דור לא היה טיפוס בוגדני. בשורש מהותו הוא היה אדם נאמן, בין אם זה למקום עבודתו, בין אם לחבריו ובין אם לאשתו. תמיד ידעו שניתן לסמוך עליו. שהוא לא יכזיב ולא יאכזב. שהוא יעקור הרים בשביל לעזור למי שחשוב לו. שהוא לא יסתכל ימינה ושמאלה אלא הישר קדימה למי שאוהב אותו. אבל דור ידע עוד משהו. שבאדם אחד בכל זאת הוא בגד, למרות כל מאמציו, והאדם שהוא בגד בו היה הוא בעצמו. אתה חייב את זה לעצמך, היכתה בו ההכרה. ההכרה שחיינו חולפים כמו אבק ברוח, כמו בשיר הזה שכל השבעה הוא שמע שוב ושוב באמפי שלו:

.

(Kansas - Dust in the wind)

דור רצה מישהו אמיתי. גבר לגעת בו, גבר ללטף, גבר לנשק, גבר לחבק וגבר לזיין, דבר שלא עשה מעולם, דבר שהעז לחשוב עליו רק בפנטזיות המודחקות שלו. הוא רצה לתפוס את כל העולם ולממש את כל הפנטזיות המודחקות. הוא רצה לזיין והרבה. הוא רצה להשלים פערים שידע כי לא יצליח להשלים לעולם, כמו נווד צמא במדבר שמגלה באר מים חיים ושותה יותר מדי. השד הקצת מופרע הזה השתולל בתוכו ואיים לטרוף את חייו הטובים והשלווים של דור. השד השני היה שד שקט. אולי מרוב שהוא שקט, היה דווקא השד השקט הזה מסוכן הרבה יותר. זה היה שד שבסך הכל רצה להכיר בחור נחמד שיהיה לטעמו ושתהיה להם איזו כימיה טוב. הוא ידע שיש בתוכו המון יכולת נתינה שרק חיכתה לגבר הנכון והוא חיכה עד שהגבר הזה יגיע.

כשפגש את מי שחשב לגבר הנכון, חש דור שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. רעידה שרק הוא הרגיש. הבחור ישב מולו עיניו הבהירות צוחקות ופיו מלא בפלחי תפוז אותם כרסם בזה אחר זה יחד עם הלבן של הקליפה, מתענג על המר-מתוק הזה. דור לא ידע אם הבחור עושה זאת ממבוכה או שבאמת אוהב לכרסם כך את התפוזים, אבל כשהוא הסתער גם על פלח הלימון שהיה תחוב בכוס התה ששתה, הבין שיש לו איזה פטיש לפרי הדר. הוא גם דיבר כמעט בלי הרף. עוד כיסוי למבוכה ביישנית? דור תהה, אבל אהב את החיוך שלו יותר מכל. הוא לא היה חתיך או בעל גוף חטוב, בכלל לא, אבל דור הרגיש שהוא הולך ומתאהב בו מרגע לרגע ולא יכול היה אפילו להבין למה ומדוע. נגיעה קלילה של ידו על ידו של הבחור עצרה לרגע את שטף הדיבור שלו וגרמה למבטו התוהה לנדוד על פניו של דור. "אני יכול להיות ישיר?" שאל דור.

"כן, ודאי" ענה הבחור.

"אתה פשוט מוצא חן בעיני" אמר לו דור "אני מרגיש משהו מיוחד אליך, משהו שלא הרגשתי כבר זמן רב".

"ישר ולענין, אה?" אמר הבחור.

"כן, אבל זה לא הכל".

"יש עוד? Shoot" אמר הבחור.

"הייתי רוצה להתכרבל איתך מתחת לפוך ולא לצאת משם עד הבוקר" אמר לו דור.

 "וואוו, אתה באמת ישיר, אבל שנינו יודעים שאי אפשר ממש עד הבוקר"

"אבל לכמה זמן שאפשר... אתה רוצה?"

הבחור נשם נשימה עמוקה ונראה מתלבט קצת. זה היה הדייט הראשון שלהם. אחר כך גמלה ההחלטה בליבו כשאמר: "אוקיי, אני איתך. נלך אלי כמובן" והם יצאו לדרך. דור נאנח קלות, עצם לרגע את עיניו וקיווה שהרגע הזה לא יחלוף כל כך מהר ושהאבק ישאר קצת בסביבה לפני שיעוף ברוח...