פילבוקס

כששמעתי לראשונה את השיר החדש של דנה ברגר "דלתות נפתחות", הוא תפס אותי בשקט המלודי שלו, ברוך, בעצב, ובמילים הנוגעות של צרויה להב.

עוד מעט תמלא חצי שנה לפעם האחרונה שהייתי עם דותן, חמישה חודשים לפעם האחרונה שדיברתי איתו בטלפון, חודשיים להודעה הכתובה האחרונה שקיבלתי ממנו. כל כך הרבה משפטים בשיר הזה דיברו אלי, הזכירו לי מקומות כואבים ותקוות מתפוגגות שלא יכולתי שלא לדבר עליו ועל ההקשרים שאני רואה בשיר הזה ביחס אליו.

לא ידעתי אז שהחיבוק החם שקיבלתי ממנו הוא החיבוק האחרון, חיבוק רך ומוותר, חיבוק שנועד לחקוק זכרונות שילכו ויטשטשו עם הזמן. כמה לא הבנתי אז שדווקא הדלתות שנפתחו אז בפנינו יגרמו לו לקושי ולא לשמחה. אינני יודע אם דותן יצא להגשים חלומות או ויתר על חלומות שכבר היו לו בקשר אלינו, חלומות שיכלו להביא אותנו לירח אם לא לכוכבים. רציתי לומר לו שעצוב לבזבז כוכבים, אבל אין למי להגיד. ניסיתי להציל אותו מעצמו, אך כשלתי, למרות שהוא לא ציפה כי הוא ידע שהיחידי שיכול לעשות זאת זה הוא בעצמו. מרחקים עצומים של ספק הפרידו ביננו, הספקות שלו והספקות שלי, אך לא הצלחנו לחצות אותם. מדי פעם אני חושב על זה. מהרהר אם יכול היה להיות אחרת או שמא תמיד גורלנו הוא להתגעגע ולהיאבק.

אני אוהב את השיר הזה וכנראה שיקח זמן עד שתרפא אהבתי הנכזבת לדותן, אשר כבר אין לי כוח להיאבק עליה. יש לי את המייל החדש שלו שהגיע אלי בדרך שלעולם לא אוכל להסביר לו. יש לי גם את הטלפון שלו, אשר לגביו דווקא יש לי הסבר סביר איך השגתי אותו, אבל אני לא מעז להתקשר. אפילו לא לסמס. יש לי גם את הפייסבוק שלו, אך אינני בחברים שלו שם, אם כי נראה לי שאני יכול לשלוח אליו הודעה. אמנם הוא נכנס לשם בקושי פעם בחודש ואולי אפילו פחות, אבל אולי יום אחד הוא יראה אותה. אולי הוא גם יתייחס אליה, אבל סביר להניח שלא, אך אפילו את זה לא עשיתי. עדיין.

ברושים בשבילי זה עצב. ברושים זה בתי עלמין ושכול. למה נוטעים שם דווקא ברושים? אולי בגלל שהברוש לעולם לא ניצב בשלכת. די לאבלים באובדן על מות יקירם, שלא יראו גם באובדן של עלי העץ העומד בשלכת. אבל במין הפוך על הפוך כזה, דווקא הברושים שלעולם לא עומדים בשלכת מזוהים אצלי עם הסוף. עם העצב הבלתי נדלה.

לפני שבוע תפסה אותי סדרת הטלוויזיה החדשה "פלפלים צהובים" ושיר הנושא שלה "ברוש" מפי עלמה זוהר שנגע כל כך לליבי. צפיתי בפרק הראשון שתפס לי את הלב וחנק את הגרון. מאז, כל פעם שאני שומע את השיר הזה דמעות עומדות בעיני והעצב שב ומציף אותי.

יותר מדי אובדן חוויתי בשנים האחרונות. אובדן פיזי ופה ושם גם אובדן רגשי. עכשיו אני נזכר שגם ראיתי ברושים בדרך לביתו של דותן. עוד סוג של אובדן הממשמש ובא.

"ואני ראיתי ברוש

שניצב בתוך שדה מול פני השמש

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש

לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.

והנה, מול הים

קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו

מול אש ומים.

הנה ברוש, לבדו

עד השמיים.

ברוש, לבדו איתן.

לו רק ניתן ואלמד

את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק

שנשבר ולא יכול מול פני השמש.

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה."

מילים: אהוד מנור

לחן: אריאל זילבר

ביצוע: עלמה זוהר

תקוות, אכזבות, חיפוש תמידי אחרי חלום תעתועים או פנטזיה בלתי מושגת ואולי הבלתי אפשרית של מישהו שיסחוף אותי ויסחף איתי. לא רק בסקס, אלא גם ביחס, באכפתיות, בתקשורת טובה, בידידות אמת, בחום אנושי, באינטימיות וברגש. שאצעד איתו לעבר הלא נודע. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לתכנן, פשוט לצאת לדרך ולהנות ממנה עד כמה שאפשר. ביחד. ואין...