כבר שנתיים לא יצאתי עם אף אחד, בשנה האחרונה אני אפילו בקושי מדבר עם אנשים, למרות שפונים אלי לא מעט בחורים שרואים את הכרטיס שלי באתר ההיכרויות. רבים אפילו. אולי הניק שלי "Shine on" סיקרן אותם. אולי משהו בתמונות שלי מוצא חן בעיניהם. אמנם אני הולך ומתקרב לגיל שלושים, אבל אני נראה טוב, בתמונות לפחות. אני נראה גם צעיר בהרבה מגילי. אני שחום וחלק ויש לי בייבי-פייס, עיניים שחורות ויוקדות ובתמונות הללו נראה שיש לי איזה חיוך מסתורי, מונה ליזה סטייל. לו רק הם היו יודעים למה הוא מסתורי...
משום מה התמונות האלה דווקא מביאות אלי את כל החרמנים והסטוציונרים שאני לא ממש מחפש איתם קשר. טוב, האמת שאני כבר לא יודע אם אני מחפש בכלל קשר עם מישהו, ואפילו אם אני אחפש, מה זה יעזור לי בכלל? כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה תקוות שהתנפצו כבר בפגישה הראשונה, כל כך הרבה מפח נפש שכבר תש כוחי. אני כבר בקושי נכנס לאתר ההיכרויות פעם בשבוע ובדרך כלל רק משוטט קצת בין הכרטיסים, מתאכזב מרובם, מהרהר לגבי בודדים, אבל לא עושה כלום. אני גם ביישן גדול מדי. לא תמיד הייתי כזה. חבל שלא תמיד הייתי כזה, פעם הייתי מעז, אבל זה עלה לי ביוקר. בדרך כלל אני גם בורח מאתר ההיכרויות אחרי עשר דקות או קצת יותר, שלא יפנו, שלא יטרידו שלא יזיינו לי את המוח שוב ושוב, הרי ממילא שום דבר לא יצא מזה.
לפני כמה חודשים קרה דבר מוזר. אחרי שהשארתי את עקבותי באחד הכרטיסים הנדירים האלה שגם מצאו חן בעיני וברחתי כהרגלי לשבוע נוסף, כשחזרתי מצאתי הודעה מאותו בחור. בתחילה לא זכרתי מיהו, אבל הניק שלו "מדרגות לגן עדן", כשם שירה של לד זפלין, נשמע לי מוכר. נכנסתי לכרטיסו לפני שקראתי את ההודעה ואז נזכרתי בו. כן, חולה המוסיקה שאוהב ממש אבל ממש את השירים הישנים האלה שאני אוהב. אמנם הוא מבוגר ממני בכעשר שנים, אבל ממה שראיתי בתמונות הוא שומר על מראה צעיר לגילו. עוד לא ממש חשבתי על דמותו אלא יותר על רוחו שמצאה חן בעיני מהתיאורים שכתב על עצמו ורק אז נכנסתי להודעה ששלח לי. ההודעה היתה קצרה. הבחור רק רצה לדעת אם שכחתי למחוק עקבות או שמצאתי בו ענין אבל התביישתי לפנות.
התלבטתי לא מעט לפני שהשבתי לו. היה לי רושם שהוא שונה, שהוא רגיש מספיק ואמיתי מספיק בשביל לא לפגוע בי כמו שפגעו שורה ארוכה של בחורים שניסו להיות מנומסים אבל ברחו מהר מיד אחרי הפגישה הראשונה. חלקם אף ניסו ברוב חוצפתם ליעץ לי איפה עלי לחפש לעצמי דייטים ואיזה סוג של גברים רצויים לי. מה זה ענינם בכלל? לא מתאים לכם - ביי ביי. אתם לא אחים שלי ואתם לא חברים שלי שתייעצו בחיי האהבה שלי, אם אתם לא שם. הוא לא יהיה כזה, חשבתי, אבל עדיין הססתי. בסופו של דבר עניתי לו תשובתי הקצרה היתה שאני אכן מתבייש לפנות לאחרים ושיש ענין גם מצידי. בהודעה הבאה שלו הוא הטיל עלי עוד פצצה, אמר שהוא נשוי ואמר שיבין אם עכשיו אאבד ענין. הייתי כבר מספיק נואש כדי להתעלם מהנקודה הבעייתית הזאת אצלו ולבדוק את הבחור עד תום, שמא הוא הוא הבחור שיבין לנפשי ושלא יברח כל כך מהר. אחרי שערכנו את ההיכרות הראשונית והכרתי אותו קצת יותר ידעתי שגם הוא די ביישן ושגם הוא רגיש. רגיש אולי אף יותר ממני. זה כבר מצא חן בעיני מאוד. בחור רגיש כמוהו אולי לא יפגע בי. אבל אז התחלתי לחשוש שמא יהיה מצב הפוך. שמא אני עלול לפגוע בו.
אני לא אוהב מועדונים ולא די ג'ייז, לא הולך למסיבות, לא ממש מעורבב בקהילה, לא אוהב את המוסיקה הרועשת של היום, מעדיף שירים של שנות השישים וג'אז וזה מפתיע את הבחורים כל פעם מחדש, כשהם קוראים על כך בכרטיס שלי. הם גם שאלו אותי לא פעם אם אני בטוח שהתמונות בכרטיס הן שלי ואם הן מהתקופה האחרונה. אולי חששו שלפי הטעם המוסיקלי אני איזו וויאז'ה מתחזה, כי משהו לא הסתדר להם בראש בין זה לבין המראה הצעיר שלי. לא פעם אמרו לי שאני כוסון ושאיך שאני נראה היו בטוחים שאני טורף מועדונים. אנשים כאלה מיד סיננתי. אני יודע שהאכזבה שלהם דווקא תהיה הרבה יותר גדולה. התאימו לי אנשים שאין להם ציפיות מופרזות, אבל דווקא הם כל כך מעטים בגלל התמונות היפות שלי. שקלתי אפילו למחוק את התמונות לגמרי, אבל אז מי בכלל יפנה אלי? אולי פעם הייתי כזה כוסון וטורף מועדונים כמו שהם חושבים, אבל הכל נגמר לפני שמונה שנים. היום אני בחור רגוע שמעדיף בילוי ביתי רגוע, רק שאין לי הזדמנויות רבות לעשות אותו. "מדרגות לגן עדן" אמר לי שזה אחד הדברים שמצאו חן בעיניו בכרטיס שלי, שאני לא חובב מועדונים. הוא אמר שזה אפילו הפתיע אותו כי לפי התמונות שלי נראה לו שהייתי יכול להיות מסמר של כל מסיבה אם רק הייתי טורח להגיע אליה, אבל הוא טועה. התמונות הן שלי, התמונות לא משקרות, אבל אני משקר ומעלים ממנו משהו חשוב לגבי. משהו שישנה את דעתו עלי מהקצה אל הקצה.
החששות הללו גרמו לי להעלם ממנו לכמה ימים אחרי השיחה הראשונה ההיא. נראה אם הוא עדיין ישאר בסביבה, תהיתי לעצמי באותם ימים של התעלמות. כשחזרתי ציפתה לי הפתעה. היו לי שלוש הודעות ממנו ובאחת מהן לינק לשיר, עם הסבר קצר למה הוא שולח לי את השיר הזה. הוא התגלה כבחור רומנטי בעל נפש קסומה ואני אהבתי את זה. התחלתי להרגיש כאילו אולי אחרי תקופת יובש ארוכה אלוהים שלח לי מלאך, במיוחד עם ניק כמו שלו. גם אמרתי לו את זה: "אתה המלאך שלי מגן עדן, נשיקות חמות". אז גם נודע לי שיש סיבה נוספת לניק שלו והיא ששמו הפרטי הוא עדן. אהבתי מאוד את הרעיון כי הוא דומה לסיבה שאני בחרתי בניק שלי, לא רק בגלל שאני אוהב את השיר של פינק פלויד, אלא גם בגלל ששמי הוא אור. סיפרתי לו את זה והוא אמר לי שהוא כבר רואה שיש לנו אותו ראש. "כן, אותו ראש" עניתי לו אבל ידעתי שבמה שקשור לשאר הגוף, המרחק ביננו גדול. התרגשתי. ממש התרגשתי והפרפרים שלי בבטן יצאו במחול. הוא ידע כיצד לפרוט על נימי נפשי העדינה והמיוסרת והוא המשיך לעשות זאת ביד אוהבת וברגישות גבוהה גם בחודשים הבאים.
במשך כל החודשים האלה לא הסכמתי להפגש עם עדן. עשיתי זאת בעדינות וברגישות, עשיתי זאת בהתחמקויות שונות ובהבטחות שווא לפגישה שבוא תבוא, רק לא היום, רק לא מחר, רק לא השבוע וגם לא בזה שאחריו. תמיד היה לי איזה תירוץ מוכן למה אי אפשר אבל עטפתי אותו בהרבה מחמאות, נשיקות וירטואליות ובאמירות שאני מאוד מאוד רוצה להפגש ושזה אכן יקרה ואולי מוקדם מהצפוי. רק שלא היה שום מוקדם ושום צפוי לא התרחש. הוא הפתיע אותי הבחור הזה, הפתיע מאוד. כל הומו רגיל שתוך כמה ימים או מקסימום שבוע - שבועיים מאז שמתחילים לדבר לא מגיע לדייט, שלא לדבר על להגיע לסקס, היה בורח, אבל עדן לא ברח. הוא המשיך לשלוח הודעות חמודות, המשיך להגג איתי על כל מיני דברים ולדבר איתי בשירים. כל הודעה שקיבלתי ממנו הרנינה את ליבי אבל עוררה חשש שאולי היא תהיה האחרונה, אולי הוא ישבר כשיראה שהפגישה המיוחלת לא מגיעה כלל.
יום אחד עדן החליט להעלות את ההבטחות לפגישה שלא מגיעה על פסים מעשיים.
"בוא נפגש" הוא אמר לי, "הרי יש ביננו איזה קשר מיוחד ולא הגיוני שאנחנו מדברים כבר חודשים ולא ראינו זה את זה."
"אתה צודק וזה יקרה", עניתי בעוד אחת מהאמירות החומקניות שלי.
"בוא נפגש באיזה בית קפה למשהו לא מחייב" הוא ענה.
"אכפת לך אם נשתה את הקפה אצלי בבית?" עניתי בתקווה שלא יבין את זה כהזמנה לסקס והוא הסכים.
"למה אתה מצפה מפגישה כזאת?" שאלתי.
"להפגש, לדבר, להכיר קצת יותר טוב ונראה לאן זה יתגלגל הלאה. אני בא בראש פתוח", הוא אמר.
"אוהו, נתגלגל הלאה זה בטוח, השאלה רק לאיזה כיוון" עניתי, מותיר אותי תוהה למה התכוונתי בזה. ידעתי שאני משחק באש, אבל לא יכולתי להתאפק מלזרוק את המשפט ההוא. רק אחרי שנפגשנו הבנתי כמה עדן היה רחוק מלקלוט את כוונתי.
"נראה איך זה יתגלגל" אמר עדן ולא ידע כמה קלע למטרה. הבעה שלי היתה שכל ההתגלגלויות האלה אף פעם לא הביאו לשום מקום, רק למבוכה של הבחור שנפגשתי איתו, רק לכשלון אחד נוסף, רק לאכזבה. אולי עדן יהיה שונה. אולי הוא יהיה מנומס יותר, אולי הוא לא יחתוך ענין בתירוץ דחוק שיש לו איזו פגישה דחופה ופתאומית, אולי הוא לא יסדר שיחת טלפון לבריחה, אולי הוא לא יבהל ואולי הוא יתגלגל איתי הלאה. ערכתי את השולחן לקראת בואו. הפעם לא הדלקתי נרות, אבל בנוסף לקפה הכנתי כל מיני כיבודים. משהו לנשנש יחד עם הקפה, כי לנשנש אותי הוא בטח לא ירצה. מאז המקרה, אף אחד לא רצה. לפחות לא בחורים רגילים ונחמדים שאני רציתי. שמתי דיסק של בלוז, בתחילה את בילי הולידיי, אבל מחשש שזה כבד מדי בשבילו, החלפתי לסוזן טדסקי. הוא ממילא לא מכיר אותה. אף אחד כמעט לא מכיר אותה. זמרת בטעם של פעם, למרות שהיא עדיין צעירה יחסית. התלבטתי איפה לחכות לו: על הספה או ליד השולחן בחדר האוכל. החלטתי שליד השולחן, שמתי כיסויים לכסאות, לא רק לשלי. הכל היה מראה אחיד ונייטרלי כזה, מעניין מתי הוא יגלה. מעניין גם מה יעשה אחרי שיגלה.
הזכרון מלפני שמונה שנים חזר בפלאש בק. מאות פעמים גילגלתי ביני לביני את המחשבה האם יכולתי אז לנהוג אחרת ומה היה קורה אם הייתי פועל שונה מכפי שפעלתי. הייתי ילד קטן וטיפש שניסה להוכיח שהוא גבר ואכל אותה בגדול. מה ידעתי כבר מהחיים שלי אז. זה היה הג'וב הראשון שלי באזרחות אחרי השחרור מהסדיר. הרגשתי שכל העולם נתון בכף ידי ושאני אוכל להשיג כל מה שאני ארצה וכל מי שאני ארצה. לזמן מה זה גם היה נכון. כמה טיפש בן אדם יכול להיות בגיל עשרים ואחד? כמה?
צלצול הפעמון נשמע בדלת. לחצתי על השלט שפותח אותה, מין פינוק כזה לעצלנים שמיקי התקין לי כשבא לבקר אותי בפעם הראשונה והאחרונה אחרי שנכנסתי לדירה הזו. זה היה כנראה גם מביך מדי בשבילו. הדלת נפתחה והוא עמד בפתח. את פניו לא הכרתי בגלל שהוא נמנע מלשלוח תמונת פנים בנימוק של דיסקרטיות. הוא חשב שלא הסתרתי כלום כששלחתי לו את תמונתי יושב כל הכסא בתחנה. אז חשב. עכשיו הוא ידע את האמת. החיוך הרחב על פניו כשראה אותי ישוב ליד השולחן היה ממכר.
"סוף סוף אנחנו נפגשים" הוא אמר ושלף בקבוק מרלו שהסתיר מאחורי הגב והתקרב 
אלי. "אז מה, אור, מה אתה לא קם לתת לי איזה חיבוק קטן לפחות" הוא אמר ועשה צעד נוסף "הרי אמרת שנפגש ונראה איך הענינים יתגלגלו..."
"כן, נכון. אתה צודק" עניתי לו והתחלתי להתקרב אליו כשאני לא מסיר לרגע את מבטי הבוחן מפניו. זה לא היה זעזוע, זו גם לא היתה הבעת דחיה. זה היה...מה זה היה, אני אפילו לא בטוח. אולי הפתעה, אבל אז הוא חייך בשנית.
"זה הכל?" הוא שאל כשהבין למה היו כל העיכובים, למה כל הדחיות ולמה כל ההתחמקויות האלגנטיות מקביעת פגישה. הוא רכן לעברי ושאל: "אפשר נשיקה?" ואני רק זקפתי את גבותי בהבעה של מישהו שמחכה הוא נשק על שפתיי, טועם לרגע קט ומרפה. ויברציה קלה עברה בגופי למגע הראשון והזעיר הזה. התרגשות. נועם.
"יש לך גם חוש הומור נפלא, נוסף לכל... נראה איך הענינים יתגלגלו, מה?" והוא צחק צחוק של שחרור והקלה "יש לך פותחן לבקבוק יין?"
"כן," עניתי, "תוך דקה אני מתגלגל למטבח ומביא לך" והסתובבתי למטבח בזריזות ובשני סיבובי חישוק כבר הייתי שם ותוך רגע קט חזרתי עם הפותחן בידי, פתחתי את הבקבוק ומזגתי לנו שתי כוסות של יין.
"לחיי התחלות חדשות" הוא אמר.
"לחיים" עניתי במבט מהסס וקצת נוגה.
"למה הפרצוף הארוך, אור?" הוא שאל ואז תקע עוד שאלה ישירה "זה מלידה או שקרה לך משהו מתי שהוא?"
"אתה לא חייב להשאר" אמרתי.
"חייב? מה אתה חושב שאני נשאר בגלל איזה רגש של חובה? השתגעת? אחרי כל כך הרבה זמן שאני מת לראות אותך אתה חושב שאני אלך כל כך מהר?" הוא אמר.
אני רק חייכתי את החיוך הקצת נוגה שלי ועניתי: "אתה לא חייב להיות מנומס כל כך, זה בסדר. אני זה שחייב לך התנצלות."
"עזוב, שטויות. רוצה לספר לי על זה?"
"הכל בגלל תחנת דלק מזויינת ואגו של בחור מטומטם בן עשרים ואחד" עניתי.
"מי היה הבן עשרים ואחד הזה ומה הוא עשה לך?"
"לא, לא הבנת. אני אספר לך פשוט מה קרה" עניתי והתחלתי להזכר בערב הנורא ההוא. "הייתי חודשיים אחרי השחרור מהצבא והייתי בריא לגמרי. הומו שרק החל לגלות את עצמו בשנה האחרונה בצבא וחשבתי שאני יכול לעשות הכל. לא היה בחור שרציתי ולא השגתי. הייתי שרלילן רציני בימים ההם".
"שלא תגיד לי שהיום יש בחורים שיכולים לעמוד בפני קסמיך, בפני האור הקורן ממך..." הוא זרק משפט עידוד.
"נו באמת, אתה לא יכול להיות רציני. הומואים רק שומעים על נכות ובורחים כל עוד נפשם בם. פנים יפות לא חשובות להם כל כך. גם לא נפש טובה. על פולחן הגוף של ההומואים שמעת?"
"כן, ואני מקווה שנגיע לפולחן הזה יחד" הוא אמר.
"כן. ממש. כאילו... מה אתה צריך ענינים עם נכה? חסרים בחורים נורמאליים?"
"אני ארביץ לך בטוסיק אם תמשיך לדבר כאלה שטויות. אחרי כל הזמן שאנחנו מכירים. מה אתה חושב שהכל זה גוף? שזה מה שאתה בשבילי? אני מקווה רק שאתה לא חובב ספנקינג, כי אז העונש לא ממש יהיה יעיל".
צחקתי ואמרתי לו שאם ימשיך לקרוא קריאות ביניים אני לעולם לא אגיע לספר לו מה קרה והוא חייך שוב ואמר לי להמשיך.
"אוקיי, אז חיפשתי עבודה אחרי השחרור ומצאתי בתור קופאי בחנות כזאת שיש בתחנות דלק. לא עבודה מסובכת במיוחד. לא בלבול מוח גדול. לא צריך לעמוד כל הזמן כמו המתדלקים וזו אפילו היתה עבודה נדרשת שמקבלים עליה מענק. הכל הלך בסדר עד השוד."
"שוד?"
"כן, שוד. תן לי לספר. אם כן, בשעה שתיים בלילה אפשר לגרש את היתושים שמסתובבים בתחנה הזו אבל בעל התחנה מתעקש על פתיחה 24 שעות ביממה. גם של החנות. למה מי כבר יקנה באמצע הלילה? את המשמרת התחלתי בשש ועד שעה שתיים עשרה היו הרבה מכירות. במיוחד בגלל שזה היה יום חמישי. לא יודע למה דווקא בימי חמישי היה עמוס שם, אבל גם השודדים ידעו זאת כנראה. בשתיים הייתי אמור לסיים והבת של בעל הבית היתה אמורה להגיע להחליף אותי. ספרתי את הקופה וסידרתי את השטרות בתיק החום הקטן לקראת הנחתו בכספת ויצאתי מהחנות למשרדי התחנה, שם היתה הכספת. הלכתי כהרגלי עם הראש כלפי מטה, מבט שמוט כזה, כי אף פעם לא אהבתי לראות את האנשים מביטים בי. הייתי בחור יפה וכל הזמן תקעו בי מבטים כאלה."
"אתה עדיין" קטע אותי עדן אבל נתתי בו מבט רושף והוא רק חייך ונתן לי להמשיך.
"הנוהל היה שמשאירים מאתיים - שלוש מאות ש"ח בכסף קטן למתן עודף ואת שאר הפדיון תוקעים לכספת לקראת סיום המשמרת. היו שם תשעת אלפים שקל בתיק החום הקטן, כשעשיתי את דרכי למשרד התחנה. זה היה מחזור רגיל ליום כזה. הכניסה למשרד היא מאחור וממש שם בכניסה הוא הפתיע אותי, הוא היה בחור רעול פנים, ובקול מצמית הוא דרש את התיק החום והזהיר אותי שלא אעז לעשות ענינים. הכספת לא ענינה אותו למרות שהיו שם בטח עוד איזה חמש עשרה אלף, אבל הוא מיהר ובכספת יש השהיה. מתוך אינסטינקט של שמירה על חיי נתתי לו את התיק והוא החל לברוח. לא יודע למה לפתע התחרטתי. הרגשתי פראייר שנתתי לו את התיק ככה. קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ אחריו ולצעוק "שודד, שודד".
אחד המתדלקים הצטרף אלי במרדף. התיק החום היה פתוח וחבילה אחת של שטרות נפלה מתוכו והתפזרה קצת. השודד עצר לרגע כדי לאסוף אותה אבל כשראה שאנחנו מתקרבים, ויתר והמשיך לרוץ. התקרבנו אליו יותר ויותר. שנינו היינו בכושר קרבי והוא – לך תדע – אולי איזה נרקומן שהריאות שלו גמורות מהעישון. כשהוא ראה שאנחנו קרובים הוא נלחץ. שלף אקדח מכיס המעיל שלו וירה. כנראה שרגע לפני היריה הסתובבתי. התעוררתי בבית חולים אחרי יומיים. הכדור פגע בעצבים שמתחת לחוט השדרה ונותרתי משותק ברגליים. אם היה פוגע כמה ס"מ יותר גבוה הייתי אוכל אותה בגדול."
כשסיימתי את תיאור הלילה הגורלי, עדן שתק. הוא הביט בי במבט שקצת הפריע לי. לא הייתי בטוח אם זה רחמים או משהו אחר. רק שזה לא יהיה רחמים, חשבתי. אני לא מסוגל לסבול את זה שוב. רק לא רחמים. ואז עדן קם. זהו. הספיק לו. עוד אחד חותך ממני לפני שמשהו קורה. זה היה צפוי, אבל זה כאב לא פחות. השפלתי את ראשי מטה, מנסה לעצור את הדמעה שאיימה להתגלגל לי על הלחי.
"תביט בי אור, אל תהיה אידיוט" נשמע קולו שגרם לי להרים את עיני השחורות היוקדות. "אני הבנתי הכל ואם הבנתי מה שאני חושב שהבנתי אני יודע שהכל יהיה בסדר. אני לא הולך לשום מקום, אלא אם תגרש אותי בכוח. אבל נראה לי שאתה לא תזדרז לעשות את זה אחרי שאני אתחיל בפולחן הגוף שלך."
"פולחן הגוף?"
"כן, נו. לא אמרתי שהומואים מקדשים את פולחן הגוף? בא לך לעבור לספה אולי?"
"טוב, רק תביא איתך את הכוסות" עניתי, התגלגלתי לכיוון הספה וחילצתי את עצמי מהכסא לספה.
הרגשתי שהוא מביט בשרירי הזרוע המפותחים שלי, שהיו יפים ובולטים כפליים על גופי הצנום. הוא התיישב לצידי, הרמנו כוסית "לחיים" שוב ונצמדנו לחיבוק ארוך וחושני שהצטרפה לו נשיקה צרפתית עמוקה וארוכה. רק אז נזכרתי שלמרות כל ההיכרות הוירטואלית הארוכה שלנו מעולם לא שאלנו זה את זה את כל השאלות של האק/פס? מה מחפש? מה מעדיף? כלום. גיששנו באפילה, אבל אני כבר דאגתי להאיר לו את הדרך כשנטלתי את ידו המגששת והמהססת ותחבתי אותה מתחת למכנסיים שלי אל הזין הזקור והפועם שלי."
רגע אחרי שנטלתי את ידו, התחרטתי על כך. לא ידעתי אפילו אם הוא אקטיבי או פסיבי ומה מעדיף בסקס. הייתי חרמן אש. לא היה לי זיון כבר אני לא יודע כמה זמן. אבל לא רציתי זה יהיה איזה זיון רחמים שהוא עוד היה עלול להסחף אליו בגלל שהוא בחור כל כך טוב. אחר כך הוא יצטער. בשביל מה לו קשר עם נכה בכלל? למה כל דבר צריך להגיע לסקס? למה שלא נשאר רק ידידים טובים כמו שהיינו עד עכשיו? כל השאלות האלה וגם אחרות חלפו במוחי ברגעים הללו. הרגשתי שכאילו אני מנצל אותו והוצאתי את ידו האוחזת אל מחוץ למכנסיים שלי.
"למה, אור? מה קרה? הרי זה נפלא שיש לך את זה, שהכדור לא פגע כמה ס"מ גבוה יותר. שאתה יכול להרגיש, להתגרות וליהנות. תן לי לפנק אותך אור, תן לי" הוא אמר בקול מלא תשוקה ונתתי לו.
הורדתי את החולצה וראיתי את מבטו השוקק. אחר כך הוא עזר לי להוריד את המכנסיים ונתן מבט אדיש ברגלי חסרות החיים.
הזין שלי ענין אותו יותר, במיוחד כשראה שהוא כבר מאיים לפרוץ מהתחתונים שלי החוצה.
"איזה זין יפה..." אמר עדן ואני העפתי אליו מבט. יפה? אולי. הוא לא היה זין גדול במיוחד, אבל ישר, שחום וחלק. ואז הוא התכופף וצרף את פיו לידו המלטפת. עצמתי את עיני והתמכרתי להנאה. כבר שנתיים שלא נגע בי גבר אחר וזה היה שונה לחלוטין. בפעמים הבודדות שעשיתי משהו עם גבר מאז המקרה, תמיד היתה לי תחושה שזה איזו זיון רחמים. אכן, אף אחד מאותם בחורים בודדים לא חזר. הוא עשה את המעשה הטוב השנתי שלו, זיון רחמים עם בחור נכה והרגיש שהוא ממש בחור נחמד. אמנם רבים אחרים בכלל לא הגיעו למצב אינטימי איתי ונמלטו חיש קל כשהבינו שאני נכה, אבל זה עדיין לא עושה את אותם בודדים לצדיקי הדור. אולי יותר טוב היה שגם הם היו בורחים, כי אחרי כל זיון כזה הרגשתי חרא עם עצמי כפל כפליים.
עדן היה שונה. היתה לי הרגשה שהוא ממש רוצה אותי. הבחורים הבודדים שלי היו אקטיביים. זיינו אותי, חלקם אוננו לי עד שגמרתי והלכו ללא שוב. ואני בכלל לא הייתי פסיבי. זאת אומרת, לפני המקרה. אם הייתי צריך להכנס להגדרות הייתי אומר שהייתי ורסטילי. אף אחד מהבודדים ההם בכלל לא שאל אותי. היה ברור להם שאם אני נכה, אני פסיבי. מה אם הזין שלי עומד, אני לא יכול לזיין בעצמי? אולי לא בכל תנוחה, אבל אני יכול. ייחלתי לזה אבל לא היה נראה לי שזה יקרה אי פעם. אפילו מציצה בקושי קיבלתי. רק בחור אחד הסכים לרדת לי. לא לפני ששאל שוב ושוב אם אני בטוח שזה מה שאני רוצה. מה שלא יהיה, אחרי שגמרתי הוא לא ביקש מציצה בעצמו. לא רצה להרגיש זה משהו הדדי. לא היינו על מישור אחד לדעתו. בלי לשאול אותי הרבה הוא פשוט הרים אותי והשחיל את הישבן שלי על הזין הזקור שלו, זיין ואונן לי שוב. הוא גמר, אבל התעצבן שלא גמרתי שוב. הרגשתי חרא עם עצמי עוד יותר למרות שהיה כיף לקבל ממנו את המציצה ההיא.
אבל עכשיו הייתי עם עדן. נראה היה שהוא דווקא נהנה לרדת לי. הוא גם אונן לעצמו תוך כדי ירידה ואז הצעתי לו שאני אעזור לו ונשכבנו בתנוחת שישים ותשע. סוף סוף הרגשתי שזיון יכול להיות משהו הדדי. שאני יכול לתת ולקבל באותו זמן ושהוא ממש רוצה אותי, אבל עדיין לא הייתי בטוח. שנים של אכזבות עשו את שלהן. הפה שלו עלה וירד לי על הזין והוא ליטף לי את הישבן. גם את הישבן אני מסוגל להרגיש והתחושה היתה ממכרת. הוא יודע ללטף עדן וגם מוצץ נפלא. גם אני עשיתי לו אותו דבר. היה גם לו זיין יפה, די דומה לשלי, האמת. הרגשתי את הרטיטות שלו כשעמד לגמור והוא ניסה לצאת מתוך פי. לא נתתי לו וגם הוא לא הסיר את הפה שלו מהזין שלי, עד ששנינו גמרנו כמעט בו זמנית במטחים עזים זה לתוך פיו של זה. אולי המטחים שלי היו יותר עזים, מטבע הדברים, אבל הוא בלע כל טיפה.
"אתה ממש טעים" הוא אמר לי וחייך כשלשונו מלקקת את שרידי הזרע סביב שפתיו.
"גם אתה" עניתי לו ולקחתי לגימה מכוסית המרלו שהורידה את שאריות הזרע פנימה. הוא ראה זאת ועשה כך גם בעצמו.
"רעיון טוב" אמר, "הזרע המתוק שלך משתלב נפלא עם המרלו" ושנינו צחקנו צחוק של הקלה.
עדן נשכב לצידי כשאנחנו עדיין ערומים והקיף אותי בזרועותיו וברגליו. חיבוק פלונטר כזה, וקבר את פיו בתוך פי לנשיקה עמוקה ומענגת. היה קצת קריר והצעתי שנעבור לחדר השינה אל מתחת לפוך המפנק. אני יודע שהוא רצה לקחת אותי בזרועותיו ואם לא הייתי נכה גם הייתי שמח שהוא היה עושה זאת. אבל ברגישותו הרבה הוא הבין שאינני רוצה להרגיש חסר אונים. הוא רק קרב את הכסא לספה, הביט בי מעביר את עצמי לבד מהספה לכסא ומתגלגל במהירות לחדר השינה כשהוא אחרי. 
כשהגעתי לחדר השינה שיניתי את דעתי. בא לי יותר מכל איזו מקלחת חמה. אמרתי לו את זה והוא אמר שזה רעיון מצויין ורצה להצטרף. הוא אמר שתמיד היתה לו פנטזיה על זיונים באמבטיה. עניתי לו שזיונים זה לא הכל אבל אשמח להתקלח איתו בכל מקרה. התגלגלתי לאמבטיה שם היה לי ספסל עץ רחב ונוח צמוד לקיר, מתחת למקלחון. עברתי מכסא הגלגלים לספסל פתחתי את המים. הוא התיישב לידי והתחלנו להסתבן. הוא לא יכול היה לשבת לידי בלי לגעת בי והתחיל ללטף לי את הירך (מקום שאני לא מרגיש בו כלום) ואז נזכר בכך כנראה וידו עלתה לי לאזור המפשעה. כשידו התחילה לסבן לי את הביצים, הזין שלי התחיל להפתעתי להתעורר מחדש. כשפתחתי את המים החמים לשטוף את שרידי הסבון, הייתי כבר בזקפה מלאה.
"זיון באמבטיה אצלך זה בטח להעמיד את הבחור עם הפנים לקיר ולזיין אותו מאחור בעמידה, לא?" שאלתי אותו לפתע.
"דווקא היה לי רעיון אחד והספסל שלך מתאים לכך כמו כפפה ליד" הוא ענה ואז קם פשפש בכיס מכנסיו התלויים על הוו בצד, שלף קונדום והחל להלביש לי אותו על הזין.
"רגע, רגע, מה אתה עושה?" שאלתי.
"מממש פנטזיות" ענה לי והחל להתיישב לי על הזין.
"מה, אתה לא אקטיבי?"
"האמת שכן, אבל איתך אני רוצה להיות הכל. אקטיבי, פסיבי, ורסטילי. אתה מוכן?"
"בטח שמוכן" עניתי כשהוא מתחיל לעלות ולרדת לי על הזין בתנועות קצובות.
"הייתי בתול בטוסיק עד היום" הוא אמר לי לפתע באמצע הזיון.
"וואלה?" עניתי בין נשימה להתנשפות "למה דווקא אני?"
"כי זה הרגיש לי נכון איתך. כל כך נכון..." הוא אמר ונרעד קלות כשהחל לפלוט שוב ואז גם אני התפוצצתי בתוכו.
"זה היה נהדר" אמרנו שנינו בו זמנית וצחקנו שוב והוא התרומם מעלי וסיימנו את המקלחת. אחרי שהתנגבנו והתייבשנו במפוח האוויר החם שהיה לי במקלחת המושקעת שלי, ולאחר שהתמרחתי בקרם גוף המפנק שלי, חזרנו למיטה ונכנסנו להתכרבל זה עם זה מתחת לפוך.
"אתה מלאך, עדן, השם שלך מתאים לך" אמרתי לו.
"ואתה מקסים, אור" הוא ענה "הארת את חיי, אבל לא זכיתי באור מן ההפקר."
ניצוץ קטן – אך שלי הוא" עניתי ואני נותן אותו לך, באדיבות ביאליק.
"אז Shine on your crazy diamond, באדיבות פינק פלויד" הוא ענה ואני, שהרגשתי את זקפתו המתעוררת הבנתי מה בדיוק הוא רוצה.
הפעם הייתי מוכן לעשות את זה בשמחה. הסתובבתי על הבטן, חושף אל על את ישבני החלק, השחום והנוצץ באור עמום והרומנטי שהיה בחדר וחכיתי לשרביטו הפועם שהחל לחדור לתוכי בהנאה. נזכרתי בימים בו הייתי מואר באור יקרות במועדונים כשהייתי צעיר, ימים שחשבתי שלא ישובו עוד. חשבתי שעולמי החשיך לנצח, אבל היום הוא החל לזרוח מחדש. בזכותו. המחשבה האחרונה שזכרתי אחרי שגמרנו שוב ולפני שנרדמתי היה על שירם של הפינק פלויד. אולי אני באמת היהלום שהוא אומר לי שאני. לפחות בשבילו אני כזה. אולי אני עוד אתאהב בו ואולי כבר התאהבתי. זה הפחיד אותי וזה הלהיב אותי.
כשהתעוררתי מהשינה הוא כבר לא היה שם. רק פתק קטן שמזמין אותי להפעיל את המערכת היה שם וגם ציור של יהלום קטן שמתחתיו היו כמה משפטים שהיכו בי כמו אגרוף חזק לבטן:
"אני אוהב אותך, אור, אבל אתה ראוי למישהו טוב ממני. למישהו שיוכל לישון איתך כל לילה וכל הלילה, למישהו שיאהב אותך ורק אותך, למישהו שיזכה שתאיר עליו מהיהלום הנפלא שאתה. אם תרצה את השאריות שאתה יכול לקבל ממני, אני לא אצליח לעמוד בפיתוי כי אני לא עשוי מאבן וכי אתה כל כך נפלא. אני אוהב אותך אור ואני רוצה שלא תיתן לנכות שלך לעמוד בדרכך והיא לא תעמוד. אני אוהב אותך, אור, ואני בטוח שבעיניו של מי שיזכה להכיר אותך באמת, הנכות הזאת תחשב ללא יותר מאבק ברוח. אני אוהב אותך, אור, ואני מאמין שבלעדי, אחרי שפתחת את ליבך, יהיה לך הרבה יותר טוב מאשר איתי. אני אוהב אותך, אור ולכן אני עוזב אותך. אל תקרא לי לשוב כי אני בטוח אשוב שוב ושוב ושוב."
הפעלתי את המערכת, שירם של הפינק פלויד החל להתנגן ברקע והדמעות החלו לזלוג מעיני כי ידעתי שהוא צודק.
Remember when you were young,
you shone like the sun.
Shine on your crazy diamond.
(Pink Floyd - Shine on you crazy diamond)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
