פילבוקס

אני יושב על הכסא על שפת הים, ומביט בו בעיניים נוגות. הוא מניח יד על כתפי ומחייך. כבר שנים שאנחנו לא עושים סקס, אבל איך שהוא בכל תהפוכות החיים, נשארנו חברים. מצחיק איך עשרות שנים  קודם הוא דמיין בדיוק את הרגע הזה, שנראה לי אז כל כך סוראליסטי. איך אמר לי שהוא מדמיין אותי כשאהיה קשיש, אשב כך על שפת הים בו נפגשנו לראשונה ואיך הוא יניח כף יד אוהבת על כתפי, והנה עכשיו זה אכן קורה.

 אני נזכר איך הכרנו אז בזכות החיוך המקסים שנשלח לעברי משום מקום, מצליח לזהות את ההומו המסתתר מאחורי חזות איש העסקים שיושב לתומו בבית הקפה על שפת הים, ואיך בזכות החיוך שהשבתי לו, שלא כהרגלי, הוא התיישב לידי בסוף והתחלנו לדבר. כבר אז תהיתי איך בחור חתיך וספורטיבי כמוהו בכלל יתעניין בגבר בגיל העמידה שהייתי אז, ונשגב מבינתי איך אחרי כל השנים האלה הוא עדיין אוהב אותי ככה, למרות שאת הזין שלי הוא לא חש מזמן.

"יום הולדת שמח", הוא אומר לי, מזיז מחיקי את זר הפרחים שהביא לי קודם, ומתיישב לנשיקה חמה וטובה כמו ששנינו אוהבים. כן, הנשיקות האלה היו הדבר השני שחיבר בינינו אחרי החיוכים.

"מה שמח בלהיות בן שבעים?" אני שואל אותו שאלה רטורית, והוא מחייך שוב, מוריד את החולצה וחושף לקרני השמש החמימות את פלג גופו העליון שגם בגיל חמישים נותר סקסי, חטוב ומושך. "יאללה תוריד גם אתה, אני מת ללטף לך את החזה" הוא אומר. קצת קשה לי להוריד את החולצה אחרי השבץ הקל, שהותיר את ידי הימנית נוקשה קמעא וכבדת תנועה.

הוא שולח את כף ידו החיננית ללטף את שיער החזה המלבין שלי, שלא עזר כמה תלשתי ממנו את השערות הלבנות הסוררות אז לפני שנים רבות, במלחמה נואשת לשמור על מראה צעיר, אך הן ניצחו בסוף.  

"אני דווקא אוהב את הלבן הלבן הזה" הוא אומר לי תוך כדי ליטופים ואני רק אול איך הוא לא זרק אותי כל השנים האלו. הוא מחייך את החיוך המקסים שלו ואומר לי שאני סתם טיפש זקן, שאם היה לי שכל אז הייתי תופס אז את ליבו ולא רק את גופו מעת לעת, במקום לרדוף אחרי כל הצעירונים הכוסונים הרזים ההם שהיו הפטיש לי באותם ימים.

"את האהבה שהייתי מוכן לתת לך אז בשתי ידיים, נפנפת ממך כמו שמנפנפים זבוב טורדני, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשבילי, כי הלב שלי כבר נשבה. אחר כך הוא גם נשבר כמה וכמה פעמים, עד שאמרת לי את האמת העצובה."

"איזו אמת?" שאלתי.

"יא סנילי", הוא צחק. "יודע כמה פעמים כבר דיברנו על זה? כשאמרת וראיתי שאתה פשוט לא מסוגל לאהוב וחושב כל הזמן מהזין ולא מהלב. זו היתה מלחמה אבודה."

"היו זמנים..." עניתי וחייכתי נוגות נזכר בימים ההם שרדפתי אחרי כל ישבן רענן ולהפתעתי גם הצלחתי לתפוס לא מעט כאלה. כל כך קלישאתי לחשוב על כל הצעירים ההם שנהו אחרי הזין הגדול והיפה שלי ונמסו תחת כפות ידי הגדולות או השתוללו באקסטזה על הזין הזקור והלוהט שלי. אותו זין שהיום ידי הנוקשה והרועדת מעט מתקשה להחזיר למכנסיים כל פעם אחרי שאני משתין.

"אני בטוח שהוא עדיין לא פחות יפה משהיה כשראיתי אותו בפעם הראשונה" הוא אומר, מנסה להחמיא לזין הרופס שלי, שכבר זמן רב לא ידע שפתים או ישבן של בחור חינני. אני נאנח קלות ומבחין במבטו השובב שנשלח לצדדים. החוף נראה שומם למדי. בית הקפה ההוא מרוחק מאיתנו כמה מאות מטרים, האוהל הגדול שמצל עליו בימי הקיץ, איננו שם, ונראה שאיש אינו פוקד אותו בימי החורף האלה, על אף השמש הנעימה.

"מוכן לקבל את מתנת יום ההולדת שלך?" הוא שואל כשהחיוך לא מש מפניו, ואני רק מפטיר "נו באמת... בגילי? בגילך? זה לא  קצת פתטי?" אבל הוא לא מוכן לוותר. אני עוצם את עיני ומתמכר לתחושת פיו היפה ושפתיו הנאות המתחילים לחמם לי את הזין, אחרי יותר מעשור שלא הרגשתי אותם שם. אני עוצם את עיני ונזכר בבחור ההורס שהוא היה אז והגבר הנאה והשרמנטי שהוא נותר גם בגילו. אני מבין שאולי פספסתי את מי שיכול היה להיות גם אהבת חיי, אהבת חיי האבודה, בגלל ליבי החסום. דמעה אחת קטנה בורחת לה מזוית עיני, והוא לא מפספס אותה. הוא לא מפספס כלום. תמיד הוא קלט אותי עוד לפני שאני קלטתי את עצמי. אינטליגנציה רגשית בטונות יש לו והיתה לו תמיד. הוא עוזב את הזין ומנשק את הדמעה הזו שהחלה להתגלגל על לחיי. שואב אותה לתוכו ואומר לי: "חבל".

"חבל על מה?" תהיתי.

"חבל על זה שאחרי שסוף סוף הלב שלך מתחיל קצת לעבוד, הזין כבר לא כל כך עובד, לפחות כבר לא עובד באופן טבעי כמו פעם" הוא אומר ומתפרץ בצחוק משוחרר. אני קורא לו "איזה לב ואיזה נעליים" אני אומר. "זה רק הזין הארור. אחחח, מה הייתי עושה לך אם הייתי צעיר עכשיו..." והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי משום מה.

הוא פורש שמיכה על החול ועוזר לי לקום מהכסא ולהשתרע עליה לצידו. "תפסיק להיות עקשן" הוא אומר. "כמו בפרסומת: מה שלא עושה הטבע, תעשה הסולגרה של 'טבע'..." ומושיט לי את הבקבוקון הארור שסירבתי לנסות מאז שהמציאו אותו לפני כמה שנים. "קח" הוא אומר, "אני לקחתי בעצמי לפני כמה דקות ותראה..." ומצביע על הזקפה העבה והגדולה במכנסיו.

המצאת המאה קראו לה, לאותה תרופה שמעמידה את הזין תוך שתי דקות אצל מי שלוקח אותה לפני סקס עם האדם שהוא אוהב. אותה תרופה, שאם אתה גם צעיר שעוד לא זרקה שיבה בשיערו, גם מאריכה ומעבה את גודל הזין בזקפה למימדים שראוי להתכבד בהם. תרופה ארורה, קראתי לה, כי היא הרסה את היתרון היחסי שהיה לי פעם בתחום הזה.

"איך זה שאין לך בכלל שיער שיבה בגילך, יא מנייאק? תראה אותך עכשיו. הזין שלך בטח יותר גדול ממה ששלי היה בשיאו. איזה בזבוז משווע על פסיבי כמוך..חחח", אמרתי.

"קח כבר ותפתח את המתנה שלך" הוא אומר ומתפשט ומחייך.

"סורי, לא מתאים לי גבר בן חמישים" אני עונה לו בחיוך, אבל הוא מפשיט אותי ולוקח עוד לגימה מבקבוק הסולגרה, מדליק את הסנספון ובוחר איזה שיר ישן ואהוב שיתנגן לנו ברקע. שיקח, מה אכפת לי, אני חושב ומתייחס לכל העניין באדישות כפי שהזין הרופס שלי מרגיש באותה עת. הוא מתקרב לנשק אותי. נו טוב, את זה אני עדיין מסוגל לעשות אני חושב, אבל אז כשפי נפתח לנשיקה הנעימה שלו אני מרגיש את הסולגרה נשפכת מפיו המלא לתוך פי. אני מנסה להתנגד, אבל אני קשיש וחלש מדי בשביל הגבר הספורטיבי הזה, שסוכר את פי בכוח ומאלץ אותי לבלוע את הדבר הארור, שהייתי בטוח שלא ישפיע עלי, כי הוא עובד על הנפש של האדם, על תחושת האהבה, שלא חוויתי מעולם.

"זה לא יעזור, סתם בזבזת עלי סולגרה יקרה. אתה הרי יודע שהיא עובדת רק כשאוהבים" אמרתי לו והמחשבה על כך קצת דיכדכה אותי.

המהפכה שהסולגרה הכניסה לכל עולם הסקס לפני כמה שנים פסחה עלי. ככה זה כשאתה חושב רק מהזין ולא מהלב. "איפה הימים ההם שיכולת סתם כך ליהנות מסקס טהור עם בחור שהיית פוגש לפורקן מיני חזק וטוב בלי שום עניני אהבה שמסבכים את הסקס שלא לצורך? מי צריך את כל האהבות האלה, דמאיט?" אמרתי, אבל אז התחלתי להרגיש את החמימות מתפשטת בחלצי.

"אוי לא, נראה לי שברח לי" אמרתי לו, בוש ונכלם על כך שלפעמים, בזמן התרגשות קשה לי לשלוט על השלפוחית הרגיזה שלי.

"לא ברח לך כלום, יא זקן מטומטם" הוא אומר לי בחיבה, "תראה איך עומד לך! ממש כמו בימים הטובים ההם!"

"איך זה יכול להיות? אני לא מבין..."

"מותק, למרות שאני צעיר ממך בעשרים שנה, אני הבנתי מזמן את מה שאתה סרבת להבין כל השנים... "

"מה? את זה שאני הומו ולא איזה דו- מיני בהכחשה? אבל מה זה קשור בעצם לזין שלי שפתאום התעורר? רגע... לא יכול להיות! נו די. זה באמת סולגרה או שזו איזה המצאה חדשה שאני לא מכיר שמעמידה את הזין גם לקשישים חסרי לב?"

"זה סולגרה אהוב שלי" הוא אמר והתיישב על הזקפה היצוקה שלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחיל לעלות ולרדת עליו בקצב, כשהחיוך לא מש מפיו...

"אני אוהב אותך? אני אוהב אותך... אני אוהב אותך, דמאיט!" אמרתי וחייכתי גם אני. "אני אוהב אותך, אהוב שלי" אמרתי והתחלתי לצחוק איזה צחוק משוחרר וחסר מעצורים. "אני אוהב אותך, והעולם נראה פתאום כל כך טוב" אמרתי, כשאזרתי את כוחי והפכתי אותו והתחלתי לרכוב על ישבנו החם מאחור כמו שאהבתי לעשות פעם, כשכוחי עוד היה במותני.

"חלום שהתגשם, אהוב שלי" הוא אמר כשהתחלתי להשפריץ בתוכו ממלא אותו בזרע שלי בפעם הראשונה בחיי, וברקע ממשיך להתנגן השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין ואני רק שומע ומבין שאכן כדאי לאהוב:

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב"...

אחד הדברים האופייניים לסדנאות הומניקיישן בהן השתתפתי היא המוטיב המוסיקלי הבולט שבהן. שירים הם אבני הדרך בכל סדנה. יש שירים המיועדים לחדד מוטיב מסוים ויש שירים שמתחברים למקום מאוד אישי, לחוויה או בעיה שמישהו ממשתתפי הסדנה דיבר עליה. יש שירים המתקשרים לעורקי שמחה, שירים המתחברים לורידי העצב, שירים הפורטים על מיתרי הרגש ושירים המעוררים השראה.

בפוסטים קודמים שהתייחסו לסדנה הזכרתי כמה מהשירים, אבל השיר שנראה לי כשיר מעורר ההשראה ביותר הינו השיר שאולי מסכם את מהות הסדנה ורוחה. שימו לב למילים.

רבקה זוהר - הלאה

ב- 7.2.2011 יש לכם הזדמנות לקחת כמה ימים של פסק זמן ממרוץ העכברים התמידי שכולנו נמצאים בו, לעשות משהו לטובת עצמכם, עתידכם ואיכות החיים שלכם וללכת להשתתף בסדנת מהות. אין לי מניות בהומניקיישן ואין לי שום טובת הנאה אישית בהחלטתכם אם ללכת או לא. אני אומר זאת רק ממקום של אכפתיות. כמובן שאם תלכו, אשמח לשמוע על כך. שיהיה לכולם יום נפלא.  

לינק לסדנת מהות: כאן 

טלפון של הומניקיישן לצורך הרשמה: 03-9246646

לינקים לפוסטים קודמים שכתבתי על הסדנאות:

פוסט ראשון

פוסט שני

פוסט שלישי

פוסט רביעי

אהבה, אכפתיות ושיתוף הפעולה

אין מילים לתאר את עוצמת חווית הנתינה. אין מילים לתאר את חדוות האהבה, האכפתיות ושיתוף הפעולה שלהם זכיתי מחמישה עשר חברי לצוות במשך חמשת ימי סדנת מהות. עבדנו בהרמוניה מופלאה ביננו, למרות שבקושי הכרנו זה את זה לפני כן. אף אחד כמעט לא קיטר ולא התמרמר על שום מטלה שהוטלה עליו. אם סיימתי את מה שהייתי צריך לעשות מייד ניגשתי לברר אם יש עוד משהו לעשות או שיש עוד מישהו שאפשר לעשות לו, וזה משהו שלא ממש אופייני לי בחיים.

הייתי מתאם בסדנה, שזה איש צוות שאחראי על קבוצה בת חמישה משתתפים שהגיעו לעשות את הסדנה. הייתי האוזן הקשבת שלהם, האדם שעודד אותם לקום ולדבר על מה שעובר עליהם, מה שמציק להם ועל החוויות והתובנות שהם לוקחים איתם מהסדנה. לא הייתי מדריך או משהו כזה כי ההדרכה היחידה היא של מנחת הסדנה איילת סמואל המדהימה. אחד המשתתפים שכל כך התלהב עד שהדביק לה את הכינוי "הקוסמת" באחד הימים בהם הגיעה לבושה בשחור לבן כזה שהזכיר לו בגדי קוסמים. ואולי קרא לה "הקוסמת" גם בגלל האופן בו התנהלה מול כל משתתף ששיתף אותה ואת כולנו במצוקותיו וביד בוטחת לקחה אותו אל נתיב שעשוי להוציאו מהמצב שאיתו הוא תקוע בחיים.

אהבתי כל רגע שהייתי שם וזה משהו מיוחד לחזור לאותה סדנה שעשיתי לפני כמה חודשים, ולחוות אותה שנית, הפעם מהצד של הצוות המסייע. אהבתי הן את הרגעים שרק ישבתי ושמעתי את ההרצאות, הן את הזמנים בהן השתתפתי בפעילויות שונות והן את כל עבודות הרס"ר שעשינו שם. לא בחלתי בשום מטלה. בנוסף להיותנו הצוות שעזר לפעילות של הסדנה ושל המשתתפים בסדנה, היינו גם הגמדים הקטנים שדאגו לרווחתם. כשהם נכנסו להרצאות אנחנו דאגנו לעבור על הלובי בו הם שהו בהפסקות, לסדר, לאסוף ולנקות אותו. דאגנו שחדרי השירותים יהיו נקיים ומצוחצחים, שתמיד יהיה נייר טואלט איפה שצריך, סבון ונייר לניגוב ידיים, שבפינת הקפה תמיד יהיה קפה סוכר כוסות כפיות ומים חמים. דאגנו שיהיה להם נעים ונוח. לא ראינו בכך שום פחיתות כבוד, שאנחנו עושים זאת, אלא עשינו זאת באהבה. רצינו שלא יטריד אותם שום ענין לוגיסטי כזה או אחר וכל כולם יהיו פנויים להשתתף בסדנה ותכניה, כי זה בעצם מה שהיה חשוב.

ביום בראשון של הסדנה חששתי קצת. חששתי איך אתפקד בצורה המיטבית, אבל בראש ובראשונה דאגתי שמא בכלל לא יבחרו בי אנשים להיות המתאם שלהם. חששתי מהרגע שאני אצטרך לעמוד שם על כסא כמו עוד עשרה מחבריי לצוות, להיישיר מבט על חמישים וכמה משתתפים ולקוות שלא תהיה פדיחה ושמספיק אנשים מהם יבחרו בי, כי למשתתפים ניתנה זכות בחירה מי הם רוצים שיהיה המתאם שלהם מתוך חברי הצוות.

פה אני חייב להתוודות על משהו: יש לי פחד קהל או פחד במה. כשאני נמצא במצבים כאלה אני קפוא מדי ואטום מדי ולא מצליח לשדר את המסר של אמפתיה ואכפתיות שנמצאים בי בכמויות גדולות. אני לחוץ, אולי אפילו קצת רועדות לי הברכיים וקשה לי לחייך סתם כך ללא סיבה, למרות שאומרים שחיוך פותח דלתות והוא מגנט רב עוצמה. עמדתי על הכסא והתחלתי להרגיש רעד קל בברכיים. ידעתי שאני חייב לחייך אם אני רוצה למלא קבוצה של חמישה משתתפים שיבחרו בי. לרגע קט לא ידעתי איך לעשות את זה כדי שלא יצא לי איזה חיוך מעושה או מלאכותי, שזה יותר גרוע מלא לחייך כלל. רגע אחר כך התמקדו עיני באחת מחברותי לצוות שעמדה על כסא אחר וחיכתה שיבחרו בה. היא בחורה מקסימה וחייכנית, ואיך שהבטתי בה וראיתי את החיוך שמרוח לה על הפנים חייכתי אליה בחזרה.

המשכנו להחליף חיוכים זה עם זו ולפתע שמתי לב שסביב הכסא שלי כבר מתגודדים שבעה - שמונה בנים ובנות, שזה יותר ממה שצריך. חלק ויתרו כשהבינו שהכמות גדולה מדי, אבל אחד שעוד התעקש להשאר איתי, הובל כלאחר כבוד ע"י מנחת הסדנה לקבוצה אחרת. עשיתי את זה! לא זו בלבד שהצלחתי למלא את הקבוצה שלי, אלא שאנשים עוד נלחמו על הזכות להיות שם. כבר אז ידעתי שאני בדרך הנכונה, והמשכתי למנף את הדרך הזו במשך חמשת בימים הבאים.

למוסיקה יש חלק חשוב בסדנה. היא זו שעוזרת לפורקן ברגעים הקשים והרגישים והיא זו שעוזרת להרים את מצב הרוח לשמיים ברגעים השמחים והמשעשעים. ההכרה שהכל נמצא בעצם בנו, הן הבעיות והן הפתרונות לאותן בעיות. ההכרה בכך שכל אחד מאיתנו הוא בעצם מושלם בדרכו שלו ורק צריך לגלות ולבטא את הפוטנציאל הסמוי בו, זו אחת התובנות שלקחתי איתי מהסדנה הזו. אני מגלה בתוכי יותר ויותר פתיחות והעזה, במצבים בהם הייתי נאטם או נסגר יותר בעבר, יותר שמחת חיים, יותר בטחון, יותר נחישות ומיקוד, וזה רק הולך ומתעצם מסדנה לסדנה.

אחד השירים האלה שמאפיין מאוד את מסרי הסדנה והאווירה שלה, מתגלם בשיר מסוים שהושמע לנו כמה וכמה פעמים ברגעים השמחים והאנרגטיים ביותר בסדנה וזה השיר I am what I am  של  Gloria Gaynor  משנת 1983. שיר שמעצים את הבטחון העצמי, את אהבתנו לעצמנו ואת שמחת החיים שלנו. כי הרי אדם שלא אוהב את עצמו, כיצד יוכל לאהוב אחרים? כדאי להקשיב גם למילים, כי כל מילה זהב:

"I am what I am
I don't want praise I don't want pity
I bang my own drum
Some think it's noise I think it's pretty
And so what if I love each sparkle and each bangle
Why not try to see things from a different angle
Your life is a shame
Do you can shout out I am what I am
Do you can shout out I am what I am

I am what I am
And what I am needs no excuses
I deal my own deck
Sometimes the aces sometimes the deuces
It's one life and there's no return and no deposit
One life so it's time to open up your closet
Life's not worth a dam till you can shout out
I am what I am
I am what I am

I am what I am
And what I am needs no excuses
I deal my own deck sometimes the aces sometimes the deuces
It's one life and there's no return and no deposit
One life so it's time to open up your closet
Life's not worth a dam till you can shout out
I am what I am

I am I am good
I am I am strong
I am I am somebody
I am I do belong
I am I do belong

I am I am useful
I am I am true
I am I am worthy
I am as good as you
I am as good as you

I am I am good
I am I am strong
I am I am somebody
I am I do belong"