פילבוקס

זהו אחד השירים העבריים היפים והמעודדים ביותר שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. שמעתי אותו - איך לא - באחת ההזדמנויות שהלכתי לסייע בסדנה שאני מדבר עליה כל כך הרבה, סדנת מהות. השיר, הושמע שם בסדנה בסיטואציה מסוימת, מרגשת מאוד כשלעצמה, שמפאת צנעת הפרט אינני יכול להרחיב עליה את הדיבור. זה אחד הדברים שאני אוהב שם בסדנה. את החיבור הזה בין הרגעים הכי רגישים של המשתתפים, לבין התהליכים שהם עוברים לבין המוסיקה. כן, מוסיקה משחקת תפקיד חשוב ומהותי בסדנה, ענין יפה כשלעצמו. כך או כך השיר בעיני הוא שיר מעצים ומעודד ואני שולח אותו באהבה לכל מי שהרגיש אי פעם לבד. שנת 1992 - אהוד בנאי - אל תפחד:

"אל תפחד
אתה לא לבד

היתה זו דקירה קטנה
זעזוע פתאומי ומהיר,
נכון, איבדת שליטה לרגע
לא היית מספיק זהיר,
ועכשיו פעמוני אזהרה
מצלצלים בראשך
אתה רוצה לשכוח
להתחיל מהתחלה

אז תאמין שאם קלקלת
אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

אל תפחד
אתה לא לבד.

אם יחזור שוב רגע הפחד
אבוא להושיט לך יד
תמיד אהיה קרוב אליך
לחבק במקרה שתרעד

עכשיו פעמוני אזהרה
מצלצלים בראשך
אתה רוצה לשכוח
להתחיל מהתחלה

אז תאמין שאם קלקלת
אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

אל תפחד
אתה לא לבד."

הוא בסך הכל היה איזה בחור צעיר, שהיה אז חייל, שאספתי כמה פעמים בעבר בדרכי לגעש. בחור שמהר מאוד הבנתי שאני לא הטעם שלו, אבל היה בכל זאת נחמד להיות בחברתו למרות שלא קרה ביננו כלום. נראה לי שלא ראיתי אותו כבר יותר משנה אבל ההודעה שקיבלתי ממנו השבוע כשהייתי במקרה בעיר בה הוא גר, לא יכלה להשאיר אותי אדיש.

"זוכר אותי? היית אוסף אותי בדרך לגעש... אני בבעיה... אני צריך להגיע מהר לאיכילוב" הוא כתב ואני כבר ניחשתי מה קרה לו. כששאלתי הוא הוסיף: "סקס שהיה לי אתמול נגמר לא טוב. אני מפחד שנדבקתי במשהו ואני חייב להגיע לאיכילוב לקבל טיפול מונע... ובאוטובוסים זה שעות ואני מפחד שלא אספיק לקבל את הטיפול היום".

לקחתי ממנו את הכתובת והטלפון ויצאתי לנסיעה קצרה בדרך אליו. למרות שהייתי חרמן אש, נאלצתי לדחות הצעה מפתה מהנער החרמן בן ה- 17 וחצי שחיפש אותי שוב בפעם השלישית תוך שבוע והודעתי לצעיר שאני בדרך אליו. "תודה תודה תודה! אתה לא מבין כמה אני מעריך את זה! אתה מלך! מעריץ אותך. באמא שלי שיש לי דמעות בעיניים..." הוא כתב לי ואני ידעתי שזה לא בגלל עקב ההסעה לאיכילוב, אלא בגלל תחושת הפחד, הרגשת הבדידות הכבדה וחוסר האונים שאפפו אותו כשנודע לו שהגבר שהיה איתו, תוך כדי סוטול-סקס הוריד את הקונדום ועשה מה שעשה בלי ידיעתו ואחר כך התחמק ממנו כשביקש לראות בדיקות שהוא בריא.

אספתי אותו, השתדלתי לעודד אותו. סיפרתי לו על מישהו שאני מכיר שקיבל את הטיפול הזה ואף הדרכתי אותו מה לומר כדי שיקבל את הטיפול ולא ינפנפו אותו. בנוסף, סיפרתי לו גם קצת על הצרות שלי עם האתיופי שלי, כדי להסיח את דעתו. בסופו של דבר הגענו לאיכילוב ושלחתי אותו לדרכו במצב רוח קצת יותר טוב. כמה שעות אחר כך הוא עדכן אותי שנבדק וקיבל טיפול מונע ותרופות להמשך וכתב לי באטרף:

"שולח לך פה הודעה כדי שכשתתחבר יעלה לך חיוך על הפנים.

א. בזכותך קיבלתי טיפול שבמקרה של הדבקה יכול להציל אותי [לא היה לי כוח לנסוע באוטובוסים אחרי היום הקשה שעברתי].

ב. עודדת אותי.

ג. הוכחת לי שיש גם אנשים שמוכנים לעשות דברים בלי רצון לקבל תמורה, ואני אעביר את זה הלאה ואחפש לעשות מעשה טוב למישהו אחר - בזכותך [אני תמיד בסדר אבל עכשיו אהיה מוכן באמת לתת מכל הלב].

אז תחייך, כי יש פה מישהו שאתה יכול לפנות אליו בכל בעיה או רצון לדבר ולפרוק... שמח שאני מכיר אותך, ושוב תודה. בזכותך קיבלתי טיפול."

וכל מה שיש לי לומר לכולם זה: עשו טוב. לא רק ביום 11.3.2014 שהוכרז כיום המעשים הטובים, אלא בכל יום ויום בו אתם נתקלים במישהו שמשהו קטן שאתם יכולים לעשות בשבילו יהווה עבורו שינוי גדול. ותעבירו את זה הלאה...

והפעם בחרתי את השיר Tremeloes - Even The Bad Times Are Good משנת 1967:

ואני עדיין חרמן אש...חחח

כבר כמעט שבועיים מאז לילה הבלהות ההוא שאני ברגיעה יחסית. כמעט שבועים שאני לא אונליין באטרף. כמעט שבועיים שהפסקתי לחפש סקס כל יום וכמה פעמים ביום. כמעט שבועיים שאני לא מקבל כמעט הודעות מבחורים חרמנים. כמעט שבועיים שאני בקושי עושה סקס. כמעט שבועיים ואני הולך ומתפוגג בלי שנראה שזה מפריע לאף אחד מיזיזי או סטוצי. עולם כמנהגו נוהג. היה איזה משהו טוב אפילו ברגיעה הזאת ויכולתי להתמקד בדברים החשובים באמת, כמו לקדם עניני עבודה שונים שקצת הוזנחו, אבל יש גם דאגות. הדבר שהכי מפחיד אותי בקשר לתקופת השקט שלי הוא שישכחו אותי ויעברו הלאה.

דני

במיוחד הדאיג אותי דני, 25, שאיתו הסקס הכי טוב שלי כבר יותר משנה וחצי. בזמן האחרון המפגשים שלנו הלכו והתרחקו זה ומזה, פעם בחודש או אפילו פחות, כשעל כל פגישה אני צריך "לבזבז" עשרות נסיונות סרק הנתקלים בכל מיני תירוצי "אין לי זמן" כאלה ואחרים, אבל מצד שני כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מפליג במחמאות כמה זה כייף ואיך הוא יכול לשכוח שזה כל כך כייף. כשהוא אומר את זה, אני מרגיש אפילו בשמץ של תקווה מצידו שהלוואי שיכולנו להפגש יותר. אולי, אבל לא נראה שהוא עושה מאמץ מיוחד שזה יקרה. "זה רק סקס, אחלה סקס, אבל רק סקס, בוא לא נעשה מזה משהו שזה לא" הוא אמר לי בהזדמנות כזו או אחרת.

האם אני לא חסר לו? או יותר נכון, האם הסקס איתי לא חסר לו? האם הוא כבר בדרך ליזיז הבא שלו, ואולי הוא מצא כבר אחד כזה? מחשבות. דאגות. קשה לוותר על יזיז כל כך מענג, אפילו אם זה רק סקס. עד לפני יומיים גם הוא לא נכנס לאטרף, במשך תקופה דומה לתקופת העדרותי משם. האם יתכן שהעדרותו מאטרף קשורה להעדרותי? סביר להניח שיש לו סיבות אחרות לכך, אבל מה שמטריד יותר הוא העדר האסמסים. בעבר הייתי מסמס לו כמה פעמים בשבוע ומנהל איתו איזה שהוא דיאלוג. הייתי מחזר ומפתה עד שפעם ב.... זה גם היה מצליח לי והיינו קובעים פגישה, אבל בתקופה השקט הזו שלי לא סימסתי לו כלום וגם הוא לא יזם שום סמס בעצמו. האם הוא חשב שאני משחק איתו משחק של "מי ישבר וישלח הודעה לשני קודם?"  סביר להניח שעבר לו הרהור כזה בראש, למרות שלא שיחקתי שום משחק. פשוט לא בא לי בכמעט שבועיים האלה לרדוף אחרי סקס, לא באטרף ולא באסמסים.

היה גם ברור לי מי ישבר קודם. ברור שאני. הפחד שלי שהוא [ובכלל בחורים] ישכחו מקיומי וימשיכו הלאה, פשוט גדול מדי. אז למרות שלא היתה לי שום מטרה קונקרטית, שלחתי לו היום הודעה: "היי דני, מה שלומך, נעלמנו קצת..." ואולם עד כתיבת הפוסט הזה דני לא ענה. הוא יותר מדי תכליתי כדי לענות להודעה שלא מובילה לשום מקום, והוא גם יודע שבסופ"ש אני לא ממש פנוי לפגישות. הוא גם אוהב לשחק, אז כנראה שאצטרך להשקיע בהודעה יותר עסיסית או ידידותית מאשר מה שכתבתי, כדי לזכות לתשובה ממנו. סבבה. אני אוהב לשחק איתו, למרות שאני תמיד מפסיד, אבל בין אם אני מפסיד או מנצח זה לא ממש משנה, כל עוד בסוף הדרך מחכה לי הישבן הקטן והחם שלו, שאני מאוד מתגעגע אליו כבר... יאמיי...

מי בכל זאת התעניין בי?

היו בכל זאת כמה צדיקים או שמא חרמנים בסדום, שהתענינו בפשר העדרותי הפתאומית מאטרף.

האחד הוא יובל, כמעט 40, בהיר חטוב חלק וקצת נשי שלא בא לי לזיין אותו, אחרי כמה נסיונות כושלים, אבל מנסה כל הזמן לפתות אותי בעזרת בחורים חמים וסקסיים שהוא רוצה להביא לשלישיה איתי.

השני הוא פדרו האינדיאני, 25, שהוא דווקא מתעניין אמיתי. פרגן לי על החלטתי לקחת פסק זמן מסוים ודורש בשלומי מדי פעם באסמסים חביבים.

השלישי היה כרמל, 40, שהיה לי איתו רק סטוץ אחד לפני שנה, שמושך אותי ונמשך אלי אבל מסובך מדי בענינים שלו ואמר לי שהוא רוצה אותי רק בתור ידיד ולא יוכל להיות ביננו משהו אחר, אם כי אני ממשיך לקוות שיום אחד הוא יחליט אחרת. כרמל נוהג להתקשר אלי בעיתות מצוקה כי הוא יודע שתמיד ימצא אצלי אוזן קשבת ולב פתוח. השבוע הוא צלצל ואמר שירצה להפגש איתי לשיחה ואולי ארוחה בשבוע הבא. אחלה.

הבחור האחרון שגילה שמץ התענינות היה להפתעתי היה אור, 25, הברזילאי השחום הסקסי והשרלילן. למרות כל הזיונים שלו כנראה שמורה לו פינה חמה בישבן גם לזין שלי. הוא סימס לי פעם אחת ולא עניתי ואחרי כמה ימים סימס לי שוב: "מה המצב? איפה נעלמת..." ואחרי שעניתי הוסיף שגם הוא עובד קשה בשתי עבודות אבל "פנוי מוקדם בבקרים וגם בלילות פנוי בשבילך תמיד :)". אהבתי את זה, אבל מלבד להודות לו לא עשיתי עם זה כלום.

אחרי כמה ימים הוא סימס לי שהוא הולך למחרת לגעש והזמין אותי לבוא אליו בבוקר לפני שהוא הולך. עניתי לו שאני עסוק בעבודה בבוקר בלסיים כמה ענינים לפני סוף השבוע, אבל שאם אצליח לסיים אותם בזמן, אז יש מצב שיותר מאוחר אני באמת אגיע לגעש. אור התלהב ואמר: "סבבה, תבוא לגעש. יהיה כייף. נהנה ביחד כמו תמיד... מה שכן, אין קליטה שם, אבל אם תגיע תמצא אותי." למחרת הגעתי לגעש בשעות הצהרים ואכן מהר מאוד מצאתי אותו. יותר נכון, הוא מצא אותי, אבל על כל כבר בפעם הבאה.

ולכל התקופה הקצת שקטה שלי, בחרתי בשיר "ימים של שקט" של להקת לולה  משנת 2000: