הערות המחבר: 1. שימו לב ללינקים בתוך הסיפור.
2. לחזרה לפרק א' לחץ כאן.
They say there's a heaven for those who will wait
Some say it's better but I say it ain't
I'd rather laugh with the sinners
than cry with the saints
the Sinners are much more fun...
you know that only the good die young
עד יום שני שחף לא ממש הצליח לאסוף הרבה פרטים על ד"ר עדיני, הוא ידע רק שהוא רווק
ושהוא מגדל חתול. אז מה, חתול אומר שהוא הומו? מה אין הומואים שמגדלים כלבים או שלא אוהבים חיות בכלל? לפחות בבדיקות יצא שהכל תקין. הוא פשוט שכח שביקש שיודיעו לו מתי הגיעו כל התוצאות וזו היתה הסיבה היחידה שהם התקשרו אליו.
"אז מה, הכל תקין? אתה לא הולך למות צעיר?" שאל ד"ר עדיני בבדיחות הדעת בפגישה השניה שלהם.
"מה אתה לא יודע? גבר בגילך צריך לדעת ש- Only the good die young כמו בשיר הישן של בילי ג'ואל ואני לא ממש הייתי טוב..."
"מה לילד כמוך ולשירים כל כך ישנים?" שאל אורון.
"אני לא ילד, דוקטור, כבר מזמן לא והשירים הישנים הם מה שמשה היה שומע כל הזמן" אמר שחף בחיוך עצוב שגרם לאורון לרצות להניח יד מנחמת על כתפו, אך הוא הכריח את עצמו להמנע מכך.
"אתה לא אשם, הכל היו מניפולציות של הגיס שלך שניצל את גילך הצעיר, תמימותך וחרמנות הנעורים שלך. אל תחשוב לרגע אחד שאתה אשם." אמר אורון.
"אז למה אני עדיין רוצה? לא אותו, אני כבר לא מסוגל להסתכל עליו, אבל על גברים בגילו. למה אני כל כך מתחרמן על מבוגרים ולא על בני גילי? אפילו..." אמר שחף ועצר כשמבט נבוך על פניו. היתה לאורון הערכה די מבוססת מה היה אמור להיות המשך המשפט אבל הוא העדיף לא לחשוב על כך. זה היה אסור בתכלית האיסור והוא היה חייב להשתחרר מהקשר הזה איתו שאיים לטרוף את עולמו.
"שחף, נראה לי שלבעיה שלך תוכל לעזור לך הרבה יותר טוב ממני ידידה טובה שלי, פסיכולוגית גם היא" אמר אורון בעדינות שלא לפגוע ברגשותיו.
"אבל למה? אני מרגיש נוח איתך. אני... אני..."
"כן, זו בדיוק הבעיה, שחף, אתה מרגיש יותר מדי בנוח איתי ואתה עלול לחצות את הקו שאסור לנו לחצות ביחסי מטפל-מטופל. גם אני לא עשוי מאבן, אתה יודע, אז יותר טוב לכולם שתעבור לטיפול של יעל אבני, תאמין לי שהיא תוכל לעזור לך. אני בעצמי לפעמים הולך אליה לטיפולים." אמר אורון.
שחף היסס, התחיל לומר משהו ועצר ולבסוף הנחית את הפצצה שאורון חשש ממנה כל כך: "ואם לא הייתי מטופל שלך, היה יכול להיות ביננו משהו?"
"זה לא רלוונטי בכלל," אמר אורון "כי בכל מקרה אתה צעיר מדי, בחורים מתחת לגיל שמונה עשרה שעוד לא התגייסו לצבא, הם מחוץ לתחום עבורי."
"למה? אבל זה חוקי מעל גיל שש עשרה?"
"קודם כל אני לא בטוח שזה חוקי מתחת לגיל שמונה עשרה עם מישהו שהיה מטופל שלי, אבל אפילו אם זה היה חוקי, אני באופן אישי שמתי לי גבול."
"אז כשאני אהיה בן שמונה עשרה ובצבא, יש מצב?" שאל שחף.
"נו די כבר לדבר שטויות, עד שתגיע לצבא תשכח כבר ממני ומכל המשיכה החריגה הזאת לגברים מבוגרים. כשתהיה בצבא אז בכלל, עם כל החילים המסוקסים שיהיו לידך, לא תבין בכלל איך חשבת פעם על גברים כמוני."
"תפסיק לנסות לשכנע אותי, אורון, זה לא ילך לך. אני יודע מה אני רוצה ואני אשיג את זה. תזכור מה שאמרתי. החופשה הראשונה שלי אחרי גיל שמונה עשרה בצבא אני אצלך ואתה חייב לי זיון כמו שצריך. סגרנו?"
"נו, די כבר עם השטויות האלה. ממתי קובעים זיונים שנים מראש? אלה סתם דיבורים חסרי הגיון וחסרי טעם."
"קודם כל זה לא שנים אלא רק שמונה חודשים, ושנית אל תגיד שלא היית שמח לעשות אותי..."
"אני לא אומר כלום, אני עוד בהלם מכל השיחה הזאת, שחף. שיהיה לך בהצלחה אצל יעל אבני, אני בטוח שהיא תצליח להוציא לך את כל השטויות האלה מהראש." אמר אורון וחייך. חיוכו קצת קפא על פרצופו כשבדרך החוצה עצר שחף לידו, הושיט את ידו ללחיצת יד לפרידה ואז משך את שחף המופתע אליו, הדביק לו נשיקה על כל לחי ועוד אחת על השפתיים והלך.
"ממש כמו בסצינה מתוך 'חג שמח מיסטר לורנס', הסרט ההוא מ- 1983" חשב אורון, שעולם האסוציאציות העשיר שלו לסרטים וסדרות טלוויזיה שטף מדי פעם את מוחו. הוא נזכר בסצינה התמימה ההיא אשר עשתה קצת רעש בזמנו כשהציגה נשיקה בין גברים. כמה תמימות היתה פעם וכמה שמרנות משתי נשיקות על הלחי, הוא נזכר. הוא גם נזכר כמה התרגש הזין שלו כשדייויד בואי ששיחק את השבוי האנגלי נשק בסרט לריוצ'י סקמוטו היפיוף, ששיחק את הקצין היפני ההמום ממעמד הנשיקה הפתאומית הזו. אני לא יפיוף כמו ריוצ'י, אמנם, אבל הרגשתי בטח מה שהדמות שלו בסרט הרגישה ברגע ההוא. אחרי רגע או שניים התחיל אורון להתחרמן מהמחשבה על שחף הנכנס במדים למשרדו ו....
צלצול הטלפון נשמע. אורון ניער את ראשו וענה לשיחה.
"שלום אורון, מה שלומך?" נשמע קולה המלבב של יעל אבני.
"מצויין, אבל איך? לא יכול להיות שהוא כבר הגיע אליך, רק לפני עשר דקות הוא יצא מהקליניקה שלי".
"על מי אתה מדבר בכלל, אורון? עוד פעם נדלקת על איזה בחור נחמד מהמטופלים שלך ושלחת אותו אלי?"
"מה? מה? רגע... בקשר למה התקשרת, יעל?"
"להזמין אותך לכנס אודות גבולות ביחסי מטפל-מטופל במסגרת ארגון הפסיכולוגית העירוני, אלא מה? הרי זו הבעיה מס' אחת אצלך דווקא. אתה מפסיד מטופל אחר מטופל ואני זוכה לפרנסה מן ההפקר."
"נו די, יעל, תהיי רצינית ואל תתפרי כנסים דמיוניים הקשורים תמיד לבעיות האישיות שלי."
"נו טוב, בסך הכל רציתי להזמין אותך ליום הולדת שלי ביום שישי הבא. אז בלי דייטים פתאומיים ובלי הברזות. בשעה עשר אתה אצלי. אתה בא לבד או מביא איתך מישהו?"
נו, את הרי יודעת שכבר חצי שנה אין לי אף אחד רציני, אז את מי אני יכול להביא בכלל?"
"אולי את המטופל האחרון ששלחת אלי? זה שהתפלאת איך הוא הגיע כל כך מהר, מי זה בכלל היפיוף?"
"הוא לא... זאת אומרת הוא כן... אבל אני לא...."
"אולי תפסיק לגמגם ותספר לי מי סיחרר לך את הראש כל כך?"
"זה לא כך. זה יותר מסובך. הוא בסך הכל בן שבע עשרה, מה כבר יכול להיות ביני לבינו?"
"אוקיי, גיל שבע עשרה זה אמנם לא פדופיליה, אבל נדמה לי שבתור הפסיכולוג שלו לשעבר אסור לך שום קשר איתו לפני גיל שמונה עשרה וכמובן בתנאי שהוא כבר לא מטופל שלך. אה... בגלל זה שלחת אותו אלי? אתה סופר את הימים עד גיל שמונה עשרה שלו?" פרצה יעל בצחוק גדול.
"די כבר את עם הדחקות שלך, יעל" הבחור עבר מקרה של התעללות מינית במשפחה מצד גיסו. הוא מבולבל ופיתח איזה פטיש למבוגרים, אז הוא גם קצת נדלק עלי. הייתי חייב להרחיק אותו ממני כדי לגדוע את המחשבות הללו בעודן באיבן. אני מאמין שתצליחי לעזור לו הרבה יותר טוב, כי הוא יוכל להתרכז בטיפול במקום לחשוב איך להזדיין עם המטפל שלו. הוא גם חושב שהוא הומו, אז אין לך סכנה ממנו בכיוון הזה."
"הצחקת אותי, אורון. הרי אתה יודע שאני לא מסתכלת על גברים שאין להם מלח - פלפל בשיער. בני ארבעים הם אפילו צוציקים בשבילי, אני הולכת עכשיו על הבשלים באמת. בני החמישים פלוס, האלגנטים והחושניים האלה, ריצ'ארד גיר סטייל."
"חחח, ריצ'ארד גיר סטייל. ממש. ד"ר עמי בוזגלו עם הכרס והקרחת שלו ממש היה ריצ'ארד גיר סטייל. כמה זמן הייתי איתו? חצי שנה? שנה?"
"שנה וחצי. טוב, אז אי אפשר לקבל כל מה שרוצים, אבל אלגנטי הוא היה? אפטר שייב נפלא היה לו? הוא ידע איך להתייחס לגברת? אז מה רע? אם לא הנופית גרטי, הילדונת הזאת שהתלבשה עליו, היינו עד היום ביחד. אני מול ילדה בת עשרים וחמש, זה כוחות? אין אף אישה בגילי שיכולה עלי. אפילו צעירות בחמש או עשר שנים ממני. אבל עשרים שנה? זה פשוט יותר מדי. הנעורים שלה ניצחו את הנסיון שלי. שיהיה להם לבריאות. אני מחפשת לי כבר ריצ'ארד גיר חדש."
"אחלה, שיהיה לך בהצלחה."
אולי אני צריכה להתחיל ללכת על צעירים? אה אורון? מה אתה אומר? למצוא לי איזה בחור בן עשרים ומשהו שיודע להעריך את הנסיון והלהט של אשה בת ארבעים וחמש שיודעת איזה תעלול או שניים שהוא אפילו לא הספיק ללמוד?"
"אממ..." המהם אורון אך יעל כבר תפסה תאוצה עם הרעיון שלה וקשה היה לעצור אותה כשהמשיכה: "אולי אני אשלח מטופלים כאלה אליך כדי שאהיה חופשיה להתחיל איתם? רק שלא תעשה לי מהילדים האלה הומואים, שמעת? הם שלי!" חתמה יעל את השיחה ההזויה הזו שהיתה דבר שבשגרה ביננו מאז שהכרתי אותה בכנס בלונדון לפני עשר שנים, כשהייתי פסיכולוג מתחיל שרוצה לכבוש את העולם.
הימים והשבועות חלפו ואחריהם גם החודשים. החורף פינה את מקומו לאביב והאביב הקצת חיש קל הפסיד בקרב האבוד מראש לקיץ. החלה העונה החמה באמת. עם החום ועם הבגדים הקלים החושפים כל פיסת עור רעננה עלה מפלס החרמנות של אורון והמשיך לעלות עם כל יום שחלף. אוגוסט באותה שנה היה חודש חם ומעיק והימים הארוכים נראו כאילו לא יסתיימו לעולם. פה ושם היה אורון נפגש עם מישהו, פה ושם היה גם מזדיין עם מישהו, אבל רוב הזמן היה מביא ביד. לפעמים כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. אפילו במשרד, כשאף אחד לא היה אמור להגיע, היה נועל את הדלת, אומר למזכירה לא להעביר שיחות ומתמכר להנאה העצמית. לעיתים מצא שהזיותי המיניות נעות לעבר דמותו של שחף ודווקא אז הוא גמר בעוצמה רבה, מה שגרם לו למבוכה רבה. שהוא בגילו ידלק על בחור בן שבע עשרה? מה זה הטרוף הזה שאחז בו? הרי אפילו אם זה היה חוקי אין שום תוחלת לקשר כזה. בחור בגילו צריך דברים אחרים, לצאת לבלות, מועדונים, ריקודים, שטויות של צעירים ורעש של מוסיקה שהאוזניים שלו כבר לא מסוגלות לסבול. לאורון כבר לא היה כוח לכל השטויות האלה. האמת שגם כשהיה צעיר יותר הוא העדיף את השקט שלו בבית.
אורון רצה יותר. הוא רצה מישהו אמיתי. מישהו שגם ישאר, מישהו שגם יחזור. הוא כבר בן שלושים ושש והגיע הזמן להתמסד ולהכנס למערכת יחסים קצת יותר רצינית וקבועה, אבל שום מערכת יחסים כזו לא נראתה באופק. לבחורים בגילו הוא לא כל כך נמשך ואילו צעירים רק רצו שיזיין אותם מהר וחזק. לפעמים הוא זיין בחורים כאלה אבל אחרי הזיון הטוב והפורקן המענג הוא הרגיש ריקנות קשה ולא אהב את זה. הצעירים האלה גם בדרך כלל לא חזרו לביקור נוסף ואורון העדיף מישהו קבוע. פה ושם היו גם נצלנים שחשבו שיכולים לחיות על חשבונו של הפסיכולוג המצליח וניסו להתמקם אצלו לזמן יותר ממושך, אבל אותם הוא ידע לנפנף מהר, שיחפשו להם את הקורבן הבא. אורון הרגיש שהוא דורך במקום. הגיע הזמן לביקור טיפולי אצל יעל אבני. גם פסיכולוג זקוק מדי פעם לטיפול ואורון ידע את זה היטב. הוא צלצל למזכירתה של יעל וסגר איתה את הענינים הביורוקרטיים. ביום שישי הקרוב, היום האחרון של חודש אוגוסט, הוא אצלה בקליניקה בשעה עשר.
אורון היה בחור דייקן. הוא גם היה אדם מסודר ואיש של הרגלים קבועים. למרות שידע שהוא יקדים כמו תמיד בעשר דקות, הוא לא השכיל אף פעם לצאת קצת יותר מאוחר כדי להגיע בדיוק בזמן. גם הפעם הוא הקדים, אפילו יותר מהרגיל. התנועה היתה קלילה משום מה ביום שישי ההוא. אולי כולם מסתגרים במזגנים שלהם ולא מסתובבים כל כך בחוץ בחום שהתקרב לארבעים מעלות. הוא חיכה בחדר ההמתנה לתורו אבל אחרי כמה דקות הרגיש שהשלפוחית לוחצת והוא ממש צריך לשירותים. יעל לא אוהבת שיוצאים לשירותים באמצע הטיפול כי השירותים אצלה מחוץ למשרד בקצה הקומה. זה קוטע לה את הרצף אם עושים הפסקה כזאת באמצע, אז אורון קם ויצא לשירותים הקומתיים. לולא היה קם הוא לא היה רואה אותו לעולם כי היציאה מחדר הטיפולים מתבצעת מדלת אחורית, מטעמי דיסקרטיות ושמירה על פרטיותם של הפציינטים.
אחרי שסיים להשתין ויצא לרחוץ ידיים הוא ראה את החייל ההוא רק בזוית העין. הוא נראה חטוב וגבוה אך גבו היה מופנה לאורון ופניו אל המשתנה. הוא היה חייל גבעתי, עם הכומתה הסגולה שלו. מה פתאום הוא מסתובב עם מדים ביום שישי? אולי חטף ריתוק ושוחרר רק היום? כשהסתובב לצאת הוא ראה את פניו לראשונה. בחור שחום וחמוד שחייך מאוזן לאוזן כשראה אותו ואמר: "זה אתה!"
"נכון, זה אני? אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום?"
"לא, אבל אני מכיר אותך."
"אני לא עד כדי כך מפורסם" ענה אורון.
"אצלנו בפלוגה אתה מפורסם מאוד" חייך הבחור "ובמציאות אתה נראה הרבה יותר טוב מהתמונות".
"תמונות? איזה תמונות?" החל אורון לחשוש.
"התמונות שהמאוהב הדביל הזה סוחב איתו לכל מקום. התמונות שהוא צילם אותך בסלולרי שלו כשלא שמת לב."
"שמע בחור, אני לא יודע על איזה מאוהב אתה מדבר, אין אף אחד שמאוהב בי ואני בכלל לא מכיר אף סגול, אז אתה כנראה מתבלבל עם מישהו אחר. שיהיה לך יום טוב ושבת שלום" אמר אורון והחל לצאת החוצה.
"רק רגע... גם אני... אתה יודע. שלושה שבועות לא הייתי בבית ועוד הריתוק הזה ליום אחד, אני כבר חרמן כמו אתה לא יודע מה. אתה הרי בעניין של בנים. לא בא לך אולי? שירותי הנכים פנויים..."
"תשמע ילד, אני לא יודע מאיפה אתה ממציא את כל הדברים האלה, אבל לך חפש לך בחורים בגילך לשחק איתם ועזוב אותי בשקט."
"מעניין אם גם לשחף היית אומר לעזוב אותך בשקט." פלט החייל.
"שחף? איזה שחף?"
"שחף בן גל. למה כמה שחפים אתה כבר מכיר?"
"והוא איתך בפלוגה?"
היה. אבל ההומו הזה לא יודע להסתיר. לא כמוני. בצבא כולם בטוחים שאני סטרייט מוחלט. רק שחף יודע. בחושים החדים שלו הוא גילה. לא יודע למה, אבל אני סומך עליו, אז לא הכחשתי."
"ו...?"
"וכלום. מה חשבת שהזדיינו או משהו? הרי אמרתי לך שהוא טמבל מאוהב".
"אז למה...?"
"למה הוא לא עושה כלום? כי הוא עוד לא בן שמונה עשרה הטמבל. יליד ספטמבר. סוף ספטמבר. אמר לי שיש לך עקרונות, או שזה לא חוקי. לא זוכר מה הוא קשקש לי, אבל הבחור סופר את הימים. שלא תגיד לו שסיפרתי לך."
"תראה, אני לא מאמין שאני אראה אותו אי פעם, אז אין מצב שאני אומר לו משהו."
"למה לא תראה אותו? זה ישבור אותו. מסכן. אם היית יודע כמה הוא מחכה לזה."
"כי אני נוסע עוד שבועים ללונדון. נמאס לי מהעבודה בארץ. כולם מכירים את כולם וכל אחד מנסה להכנס לתחת של השני בביצה הזאת. אז שלום, אני נוסע ללונדון. אף אחד לא מחכה לי שם, גם שם אהיה לבד, אבל לפחות בלי עין בוחנת של כל העולם ולהקתו."
תמסור ד"ש לשחף. תגיד לו שהגיע הזמן להמשיך הלאה ושיהיה לו בהצלחה" אמר אורון ויצא מהורהר חזרה לביתו, חצי מצטער שלא פרק את חרמנותו עם החייל החרמן ההוא בשירותי הנכים, רק מה שזיוני שירותים הם לא ממש לטעמו. אורון הרגיש את הלחץ גובר בחלציו והוא נכנס לאתר ההיכרויות לחפש לו זיון מהיר ללילה. הבחור החטוב והשחום בן העשרים, ארוניסט נטול תמונת פנים, מצא חן בעיניו ואחרי שיחה קצרה הם סגרו להפגש בעוד חצי שעה בדירתו של אורון. מקלחת זריזה, בקבוק יין ושתי כוסות, בירה וקצת בוטנים ואורן היה מוכן ומזומן. הוא לא אהב לקפוץ ישר למיטה. הוא אהב לשבת לדבר ולהתמזמז קצת לפני כן עם הסטוצים שלו עם איזו כוסית יין טוב או כוס בירה למי שלא ממש אוהב יין. הוא אהב גם לדבר. זה בדרך כלל לקח כחצי שעה מרגע שהבחור נכנס אליו הביתה עד שהם החלו להתפשט, אבל הפעם זה קרה הרבה יותר מהר.
מכל אתר ההיכרויות הוא נפל דווקא על חייל גבעתי ההוא מהשרותים. המ"כ של שחף, שרק אז נודע לאורון ששמו רואי. "אופס" אמרו שניהם יחד בקצת מבוכה כשאורון פתח את הדלת וגילה את הפרצוף המוכר מולו. רגע של היסוס, אבל אז אמר רואי: "אז מה, אתה עומד לזרוק אותי החוצה לאוויר הלילה המהביל, לא תיתן לי להתקרר קצת במזגן שלך קודם?"
"מהביל? לא ידעתי שצעירים בגילך בכלל מכירים את המילה הזאת." זרק לו אורון "נו טוב, פרופסור, בוא תכנס, זו כבר התחלה טובה."
רואי נכנס ותוך רגע הרגיש כמו בן בית, להפתעתו של אורון הוא העדיף את היין על פני הבירה, מזג שתי כוסות ואחרי שאמרו "לחיים" גמע את שלו בבת אחת כאילו היתה איזה כוסית וודקה או טקילה.
"לא כך שותים יין, ילד" אמר לו אורון "שותים לאט, מתענגים על הטעם בלשון ומגלגלים בפה שלא לאבד שום תחושה."
"כן, שמעתי. ככה גם אתם עושים סקס בגילך?"
"סקס עושים לפי מצב הרוח, הוא יכול להיות איטי ומענג כמו כוסית יין טוב והוא יכול להיות מהיר ופראי כמו הקפצת טקילה, מה מצב הרוח שלך היום?"
"דווקא בא לי איזה טקילה. יש לך?"
"יש לי איזה סוג של טקילה, במיוחד בשבילך" אמר אורון. הוא הניח איזה דיסק במערכת, התקרב לרואי, הצמיד אותו עם הפנים לקיר ונצמד אליו מאחור.
"זה כבר הרבה יותר טוב" אמר רואי שאחרי רגע קט נותר גם בלי מכנסיו ותחתוניו, מכופף על הקיר שבסלון והזין הזקור של אורון עושה חופר את דרכו לתוכו "וואוו, וואוו, יותר לאט", נאנק רואי כשהזין של אורן ננעץ בכוח לתוכו.
"אמרת 'טקילה' אז אני הולך 
להקפיץ לך קצת" גיחך אורון והתחיל להתנועע בתוכו במהירות ורואי החל להכנס לקצב שלו ולהדוף את עצמו לאחור עם כל נגיחה של אורון פנימה. כשהוא עדיין נעוץ בתוכו, אחז אורון בשתי רגליו של רואי כשהן מקופלות ונשא אותו לחדר השינה. הוא התיישב על המיטה כשרואי יושב עליו והחל להקפיץ אותו על הזין שלו בקצב גובר והולך, מתאים את קצב נגיחות הזין שלו לקצב הנעימה שברקע שהתנגנה לה בלוּפּ נצחי.
"מה זאת המנגינה הזאת שטוחנת לי את האוזן בזמן שאתה טוחן לי את התחת?" נאנק רואי.
"מה זה? טקילה! מה שביקשת" צחק אורון והמשיך להקפיץ את הזין שלו בתוך ישבנו של רואי עד ששניהם גמרו בגניחות עמוקות וארוכות.
אחרי המקלחת, ניגש אורון לבר המשקאות במזנון, שלף מתוכו שתי כוסיות, בקבוק טקילה ומלח ושאל את רואי: "עכשיו בא לך להקפיץ טקילה אמיתית?"
"אז יש לך!" אמר רואי.
"בטח שיש לי, אבל הקפצה של הזין שלי בישבן שלך לא היתה יותר כיף?"
"וואלה" אמר רואי והקפיץ את הכוסית הראשונה.
אחר כך הם המשיכו להקפיץ עוד כמה כוסות וחזרו קצת שיכורים למיטה לסיבוב זיונים נוסף. בבוקר אמר רואי לאורון: "אתה יודע שחף חבר טוב שלי. אנחנו מספרים זה לזה הכל, אבל על הזיון הזה הוא לא ישמע לעולם. חבל. זה היה אחד הטובים שלי, אבל אני לא רוצה לשבור את הלב של המאוהב הזה. אתה בטוח שאתה חייב לנסוע ללונדון כל כך מהר? אולי תתעכב קצת. לא בשבילי, רק בשביל שחף."
"אי אפשר, רואי. מחכה לי שם מקום עבודה ואני חייב להיות שם בעוד שבועיים. אני אבקש ממכרה משותפת שלנו שתדליף לו שנסעתי לחיות בלונדון. אני מקווה שהוא ישכח ממני. אולי תיתן לו איזה זיון תנחומים?"
"חחח, זיון תנחומים. בחיים לא! שחף הוא כמו אחי ואני לא מזדיין עם קרובי משפחה."
"כן... צודק... זה לא יהיה טוב בשבילו. תעודד אותו ברגעים הקשים, רואי." אמר אורון מהורהר.
"אתה יכול להיות בטוח בכך" ענה רואי ונפרד מאורון בנשיקה לא לפני שאמר: "הו, כמה אני מקנא בו".
"על מה? הרי אין לו ולא יהיה לו כלום איתי" אמר אורון.
"אולי יהיה ואולי לא, אבל תקווה תמיד יכולה להיות. אני לעומת זאת לעולם לא אוכל להיות איתך. להתראות אורון. רק תזכור: אם אי פעם תפגש עם שחף, תתייחס אליו יפה, הוא מאוד רגיש, למרות שהוא לא נותן לאחרים לראות את זה. הוא מנסה כל הזמן להתקפל לתוך הבועה שלו. שלא ידעו. שלא יראו."
"כן, אני יודע" אמר אורון שידע גם את מה שרואי לעולם לא ידע. אורון ידע למה.
למעבר לפרק ג' לחץ כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
