אחרי שבוע מלא פספוסים, הברזות ואכזבות, הגיעה הפגישה המיוחלת עם הצעירון הכוסון בן ה- 21 שפיצתה על הכל. כדי להפגש איתו ביטלתי בעצמי משהו שקבעתי יום קודם עם אתיופי הורס חטוב שפגשתי שבוע קודם וזיינתי בגעש ורצה מאוד להפגש שוב. הוא אמנם שווה מאוד, האתיופי עם הגוף הכי מדהים שזיינתי, אבל יש דרג ויש זרג, והזרג שלי שמור לצעירון הכוסון בעדיפות ראשונה. האתיופי כעס שאיכזבתי אותו, ובצדק, ואמר שיש עוד הרבה, אבל מצד שני הודעתי לו יומיים מראש על הביטול ואני בטוח שהוא הצליח למצוא משהו אחר.
בכל אופן, התוכנית היתה לנסוע עם הצעירון לגעש, אחרי כמה פעמים שרצינו לעשות את זה ולא הסתדר. הפעם היתה לי בעיה. ידעתי שגם האתיופי יהיה שם ולא רציתי לפגוש אותו כי זה פדיחות אחרי שאמרתי לו שלא מסתדר לי וגם קצת חששתי שיגיד משהו לא במקום או יעשה משהו מביך, לכן נאלצתי ללכת למיקום שונה ממה שאני אוהב ורגיל בחוף, אבל ניסינו ליהנות מהמקום הזה כמה שיותר, ואכן נהנינו.
הכוסון, כהרגלו, היה מאוד חםם, אינטימי ומתמסר. עישנו, שמענו מוסיקה והזדיינו כמו שפנים. אני מת על התחת הקטן, השובב, הבולט והחלק שלו, ובכלל על גופו הנערי והקומפקטי. זיינתי אותו על החוף, בים ועל הסלעים. הפעם התארגנתי כמו שצריך כדי שכשאני רוצה לזיין בים אני לא אתבאס בגלל בעיות לוגיסטיות כאלה ואחרות. הוא גם מתנשק טוב והשפתיים הרכות והחושניות שלו מזמינות כל הזמן עץ הפה שלי או הזין שלי לביקור בית, וביקרתי שם הרבה...
גמרנו, השפרצנו חזק וטוב אחרי שבוע יבש כמעט לגמרי, והמשכנו לנסות להזדיין שוב ושוב גם אחרי הגמירה. הבעיה היתה שהתחילו לעבור שם יותר מדי אנשים (מה לעשות שישי בצהריים זה קצת בעיה) למרות שניסינו למצוא מקום מרוחק. הקש ששבר את גבר הגמל היה שמישהו התנחל לפתע במרחק של 20 מטר מאיתנו וכל הזמן הסתכל עלינו ואונן, והבעיה השניה היתה שהחול כבר התחיל להציק, במיוחד לכוסון, למרות שלי לא מרפיע לזיין אותו בכל מצב, חול או לא חול.
בכל מקרה עד אז עברו עלינו כמה שעות של כייף והחלטנו ללכת לאכול משהו וירדנו בדרך חזרה על איזה המבוגר עסיסי. אחרי אוכל חזר גם התיאבון המיני, שחשבתי שעבר כבר, אבל מגע ידו העדינה של הכוסון בתוך המכנסיים שלי בזמן הנסיעה, הספיק לעורר אצלי את הענינים. ואחרי שידו העירה לי את הזין, היא גם פתחה את הרוכסן, שלפה אותו החוצה והכוסון בלי שום כחל וסרק התכופף וירד לי על הזין בזמן הנסיעה. זה היה קצת הזוי. לאור השמש באמצע היום, בנתיבי איילון, והוא יורד לי במרץ בזמן הנסיעה, כשידי האחת אוחזת בהגה וידי השניה מלטפת את ישבנו המדהים ומשחקת לו בחור החם. רציתי לזיין אותו שם בנסיעה, כך כך חרמן הייתי, אבל אז ה- waze התעורר והודיע: "שוטר לפניך" ונאלצנו להתנתק זה מזה בניגוד לרצוננו.
גם הצעירון הכוסון נהנה מאוד ואמר לי שהיה מהמם. אחרי שנפרדנו עוד הייתי חם אז הבאתי ביד ולהפתעתי גמרתי המון ,מה שאומר שאם הנודניק לא היה שם בים אולי הייתי מצליח לגמור ולענג אותו שוב בהשפרצה טובה. בכל אופן, תהיינה עוד הזדמנויות ואנחנו כבר מדברים על הפגישה הבאה שלנו בשבוע הבא בגעש בתקווה שיהיה מזג אוויר יפה ולא יהיו איזה בלת"מים.
אני דלוק אש על הצעירון הכוסון ורצה אותו כל יום וכל היום. בטוב ליבי בג'וינט נפתחו גם חרצובות לשוני ואמרתי לו (וזו טעות, אני יודע) שהוא התגשמות הפנטזיה שלי ומאז שהכרנו אני לא בא לי להפגש עם אחרים אלא רק איתו. הוא לא ענה לי באותה לשון (מה לעשות, לצעיירם יש הרבה פרפרים בראש) אבל אמר שבזמן האחרון לא היה לו בכלל זמן אפילו להפנס לאתר (וזה נכון, ראיתי שכבר ימים הוא לא נכנס). אז אולי הוא עסוק, ואולי בשלב זה אני מספק את כל צרכיו המיניים, אבל אין לי ספק שמתי שהוא הוא ימצה את זה וזה יגמר, אבל עד אז אני מנסה ליהנות איתו כמה שיותר.
כל היזיזים האחרים שלי קצת מתגמדים במצב כזה ואני נמצא במצב בעייתי במיוחד מול החתיך מהשדירה. לא יודע מה לומר לו. הוא חושב שמאז השיחה שלנו לפני כמה שבועות על "עתיד יחסינו לאן" אני לא נפגש עם בחורים אחרים ומחכה רק לו. זה מה שהוא עושה בעצמו. כלומר חוץ מהבן זוג שלו, הוא לא נפגש עם אחרים ורוצה שמחוץ לזוגיות שלו עם הגבר שלו ולזוגיות שלי עם האישה שלי, אני אהיה רק שלו והוא יהיה רק שלי. כביכול זה מה שהסכמנו ששנינו רוצים לפני כמה שבועות באותה שיחה, אבל אחרי שבוע ומשהו שלא הסתדר לו להפגש והוא אף ביטל פעם או פעמיים, נשבר לי וחזרתי לסורי והמשכתי להפגש עם בחורים ללא ידיעתו. פעם אחת אף אמרתי לו בחצי צחוק שזה לא פייר שאני לא נפגש עם בחורים אחרים כי הוא כן נפגש עם גבר אחר, הבן זג שלו, והוא צחק. אני משקר לו ללא הרף, כי כשהייתי כנה איתו על המפגשנים האחרים שלי הוא התאכזב וקינא כי רצה אותי רק לעצמו. ביני לביני אני מתחיל להבין שלמרות שהוא בחור יפה וחתיך, באמת חתיך, אני כנראה פחות נמשך אליו. זה מאוד מחמיא לי ומחרמן באיזה שהוא מקום שחתיך כזה כל כך רוצה אותי, אבל זה לא מספיק. אני לא יודע איך לומר לו שזה לא עובד לי כל כך הרעיון של נאמנות אליו (ואולי של נאמנות לבחור אחד בלד בכלל) כי אני לא רוצה לפגוע בו. דילמה. כמה אני יכול להמשיך לזייף את עצמי בשיחות איתו או בפגישות איתו. מתי שהוא יהיה מצב לא נעים ומאי הנעימות הזו אני מנסה בינתיים להתחמק, אבל ברור לי שבסוף היא בוא תבוא.
לפעמים פשוט בא לי לגוון. אפילו הצעירון הכוסון שהוא הפנטזיה האולטימטיבית שלי, אינו חסין מהצורך הזה שלי. הינה בזמן האחרון יצא לי לדבר דווקא עם גבר בן 35 שמשהו בתמונות שלו הלהיב אותי. אחרי שדיברנו והוא מאוד התלהב ממני ואפילו אמר שהתמונות שלי "שומטות לסת" ושאני חתיך (טוב, הוא עוד לא ראה את הפרצוף שלי...חחח) הוא אמר שלא מתאים לו להפגש עם גבר נשוי כמוני, אבל אחרי כמה ימים כנראה נמלך בדעתו כי ראיתי שיש לנו התאמה כפולה באטרף, ובשיחות הבאות הוא דווקא גילה התלהבות להפגש איתי. יש לו גוף חטוב בהיר די חלק וממש מושך, וזה שהוא כל כך מתלהב ממני, מדליק אותי עוד יותר. המשיכה אליו והרצון שלי להפגש עם נשמט הלסת החטוב הזה מעוררות אצלי את התהיה אם אני בכלל מסוגל להיות נאמן לבחור אחד בלבד. כי הרי אם אפילו הצעירון הכוסון שלי לא מצליח למנוע ממני את הרצון לרועת בשדות זרים, אז האם מישהו יוכל אי פעם? ואולי זה בגלל שכשהקשר רק מיני אני ממשיך לחפש עוד ועוד סיפוקים. אולי אם יהיה משהו מעבר לקשר מיני, אני אשתנה? שאלה טובה.
והפעם בחרתי את השיר Taylor
Swift - Wildest Dreamsמשנת 2015:
אז אחרי שהכותרת הכניסה אותכם לפוסט הזה כדי לראות מי הם הבחורים האלה שעשו לי את היום, צר לי לאכזב אותכם, אבל מדובר בשני שירים יפיפיים של אברהם טל מתוך האלבום האחרון שלו "אורות" שיצא בשנת 2010.
אבל למה בכלל חשבתי על השירים האלה ולמה הם עשו לי את היום? זה מתחיל איכשהו בדותן. כן, כן, אותו דותן שלקח לי את הלב ועשה ממנו קציצות. אותו דותן שטען שאוהב אותי כל כך אבל בחר להעלם מחיי ללא מילה לפני חצי שנה. אותו דותן שלפני שלושה חודשים קיבלתי ממנו מסר אחרון שלא יעזור כלום והוא תמיד יאהב אותי ושתמיד ישא אותי על לוח ליבו. אותו דותן שסימני השאלה שאופפים אותו, את הצהרותיו ואת הפכפכנותו לא מרפים ממני.
אז לפני כמה ימים, אחרי העדרות של כמה חודשים מאטרף והעדר יכולת ליצור איתו קשר, דותן הוציא את הכרטיס שלו באטרף מהקפאה וחזר. לא אלי, לאטרף. לא יכולתי להתאפק ושלחתי לו כמה הודעות אשר לא נענו. אינני יודע אם הוא אוהב או אהב אותי או שהכל היה משחקים. ידעתי שהסיכוי שנחזור אי פעם שואף לאפס, אבל ידעתי עוד משהו: יש פיל שעומד ביננו באמצע החדר ושאני כבר יותר משנה, עוד לפני שהוא נעלם מחיי, לא העזתי לדבר עליו.
ידעתי שאת הפיל הזה אני צריך להוציא משם. ידעתי שאני צריך לנקות מתוכי את המורסה שקיומו של הפיל מעלה בתוכי ואוכלת אותי. ידעתי שרוב הסיכויים הם שאם אני אזכיר את הפיל הזה, דותן יתרגז ואאבד אפילו את הסיכוי הקלוש שאולי הוא יחזור, אבל ידעתי שאני חייב לדבר על זה, כדי שאם אי פעם יתחדש הקשר בינינו, הוא יתחדש ממקום של אמת ולא ממקום של שקרים שמעיקים ומעיקים.
פה בדיוק המקום לשיר הראשון, וזה השיר "אורות" של אברהם טל:
"כל המקומות שבהם היית
עולמות שראית וגילית
כל השאלות שבדרך שאלת
לפעמים לא העזת לגלות...
כל הדרכים נפתחות לפניך
מתגלות מול עיניך בחייך
כל התהיות נעלמות ברגע
ועכשיו ברור מה חשוב ומה פחות...
כל הזכרונות, הדמעות שבכית
שניקו את פניך מהתום
כל החוויות שהעצימו את ימיך
שהדירו שינה מעיניך בלילות"
[אברהם טל - אורות]
ומה הוא הפיל הזה שמעולם לא דיברתי עליו עם דותן? זה קשור לעובדה שלפני יותר משנה גיליתי כרטיס נוסף באטרף שיש בו את תמונות הערום של דותן. אמנם הוא מצולם שם ללא פנים ומזוויות לא שגרתיות, אבל הכרתי את גופו כמו שאני מכיר את כף ידי והצלחתי לזהות אותו. הכרטיס הינו כרטיס סטוצים של שרלילן נטחן מהסוג הירוד ביותר, שונה כל כך מכל מה שאני יודע על דותן, שזה ממש לא התקבל על דעתי שיש לו כרטיס כזה. דותן שלכל אורך היכרותנו הצהיר שלא שכב עם אף גבר אחר ושלא מסוגל שמישהו אחר יגע בו, דותן הזה הוא מזדיין סדרתי שרק מחפש שיטחנו אותו בעלי כלים גדולים באשר הם?
הפיל איננו עצם קיום הכרטיס הזה, כי דיברתי על כך עם דותן כשרק גיליתי את תמונותיו בכרטיס ההוא. דותן טען אז שזה כרטיס שפתח האקס שלו במטרה להתנקם בו ושהוא הכניס לשם תמונות ערום שפעם צילם אותו כשהיו יחד. דותן אמר לי אז שאני לא יודע כמה הוא מתבייש בכך שאיפשר לאותו בחור לצלם אותו כך, שזה היה ברגע של שטות ושמאז הוא רודף אחריו ללא הפסק ועושה מה שהוא יכול להציק לו. דותן ביקש שלא אדבר על זה יותר כי זה מעכיר את מצב רוחו ומזכיר לו דברים שהוא לא רוצה לזכור, ואני כיבדתי את זה.
אז הפיל הוא לא עצם קיום הכרטיס, אלא הספק הענקי שנותר בליבי אם זה אכן כרטיס של איזה אקס מתנקם או שדותן פשוט מורח אותי ומשחק משחק כפול, בו יש את דותן הנאמן ואוהב מצד אחד ואת דותן השרלילן הנטחן ע"י כל העולם ולהקתו מצד שני. לא הצלחתי להבין מה אותו אקס ירוויח מקיום כרטיס כזה. הרי אם יהיו אליו פניות ואם יקבעו איתו פגישה אז כשיגיעו יראו שהוא מישהו שונה לגמרי, אז מה הסיפור?
אבל יותר מכך, הדבר העיקרי שלא הצלחתי למצוא לו הסבר והעיק עלי בספקות גדולים, היה התזמון. לא הצלחתי להבין איך שני הכרטיסים, הכרטיס הרגיל והמוכר של דותן והכרטיס של השרלילן הנטחן,היו נכנסים לאטרף או יוצאים מאטרף באותו זמן. אמנם זה לא קרה תמיד, אבל זה קרה יותר מדי פעמים מכדי להיות מקרי. זה הטריף אותי במיוחד כשהייתי נפגש עם דותן ואז חמש דקות לפני שהיתי נכנס אליו, הייתי רואה באטרף ששני הכרטיסים כבר לא אונליין ואילו חמש דקות אחרי שהייתי יוצא ממנו, שני הכרטיסים היו הופכים להיות אונליין בו זמנית. גם בימים אחרים, כשהייתי בודק לפני כמה זמן היו שני הכרטיסים אונליין, הייתי פעמים רבות רואה בדיוק של "על הדקה" ששניהם יצאו מאטרף באותו זמן.
היו לי כמה ניחושים לגבי המצב. במקרה הטוב חשבתי שזה איזה כרטיס של פנטזיות בו דותן נהנה להסתלבט על גברים תמימים, לחרמן אותם ולהבריז. אולי זה היה נותן לו איזה קיק, אני לא יודע. אבל ידעתי שבמקרה הרע הוא היה נפגש איתם ולמעשה בכלל לא היה נאמן בניגוד להצהרתו.
ואחרי כל ההקדמה הזאת, בחזרה לעניננו. בהודעה הלפני אחרונה ששלחתי לדותן באטרף, כתבתי לו כך:
"עד כדי כך קשה לך לדבר איתי? אין מצב שנשב כמו שני בני אדם שעברו משהוונשוחח על כוס קפה? לא מגיע לי לפחות את זה? אני עדיין מאמין בך שתתבונןותבין שאני ראוי לקצת יותר מהתפוגגות ללא שום הסבר...
שלך תמיד
אביב"
זמן קצר אחרי ששלחתי לו את ההודעה הזו, דותן יצא מהאטרף וגם הכרטיס של השרלילן הנטחן יצא. כשראיתי ששניהם יצאו בו זמנית בדיוק באותה דקה, התחרפנתי. נמאס לי מהעמדות הפנים. נמאס לי מהמשחק הזה. נמאס לי מהפיל שעומד באמצע החדר והחלטתי לבעוט בו. לא היה אכפת לי מה תהיה התוצאה, העיקר שהפיל כבר יעוף משם. לא יכולתי להמשיך לקבל א היריקות האלה בפרצוף ולומר שזה גשם. רציתי שהוא ידע שאני יודע. קיוויתי שאם באיזו דרך נס הוא גם יתייחס או יסביר, אולי יש לנו עוד סיכוי, אבל ידעתי שהסיכוי קלוש עד בלתי קיים.
אז ישבתי ומתוך זעם ספונטני כתבתי לדותן הודעה ובה העזתי לשאול את מה שלא העזתי לשאול אותו מעולם. זו היתה זו הודעה שבה דיברתי במפורש על הפיל שבאמצע החדר ועל מה שנראה כמו משחק כפול שלו:
"מעניין שאתה ו"שרלילן ניטחן" יוצאים מאטרף בדיוק באותו זמן... אתה עדייןאומר שזה לא כרטיס שלך? או שיש איזו דרך פלאית שהוא יודע בדיוק מתי אתהנכנס ויוצא מאטרף? אתה אמנם לא חייב לי שום הסבר וזכותך שיהיו לך כמהכרטיסים שתרצה ולעשות מה שבא לך, אבל אחרי כל הסיפורים על האקס שמציק לךומשתמש בתמונות שלך בכרטיס פיקטיבי שהוא פתח, משהו פה לא נראה הגיוני.
אגב, שמתי לב לזה כברלפני המון זמן, עוד בתקופה שנפגשנו והייתי מגיע אליך ובו זמנית שניהכרטיסים היו אונליין ואופליין יחד, אבל לא העזתי לומר כלום כדי לא להעכיראת האווירה. קיוויתי שיום אחד אני אבין איך זה קורה כי זה לא התאים לדותןשהכרתי.
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד"?
את ההודעה הזו דותן ראה כנראה רק בשעות הערב כשחזר לאטרף. הוא לא ענה. הוא לא ניסה להסביר או לתרץ. הוא פשוט ניתק את קו התקשורת האחרון שהיה ביננו. הוא חסם אותי ושם אותי ברשימה השחורה, כך שאני לא יכול לשלוח לו יותר הודעות באטרף.
תם ונשלם. אחרי עשרות נסיעות לסוף העולם שמאלה בו הוא גר, אחרי הרבה שיחות, אחרי הרבה כייף והרבה כאב, אחרי שלוש טבעות בו קידשתי את הקשר ביננו, אחרי הרבה סימני שאלה מעיקים ומשחקים מלוכלכים, דותן שם סוף פסוק לסאגה המתמשכת הזו.
אמנם יש לי את הטלפון שלו, אבל לא נראה לי שיש טעם אפילו להתקשר. מה זה יתן? להטיח בו על כך שהוא שיחק בי משחק אכזרי? לנסות להמיס את הקרחון האופף את ליבו ורגשותיו, אם אי פעם היו לו רגשות כאלה כלפי? לומר לו שהוא אטום? לספר לו שהוא מניאק שגרם לי לאבד את האמון באהבה?
ואז פתחתי את הרדיו ושמעתי את השיר המקסים של אברהם טל - מחוזקים לעולם, והרגשתי טוב. שחררתי את המורסה מתוכי. הרגשתי מזוכך. בחוץ הרוחות משתוללות וגשם זלעפות יורד, אבל אני מרגיש משוחרר. הרגשתי מחוזק. איזה שיר נפלא.
בנסיעה הארוכה אל דותן הצצתי כל הזמן באטרף לראות אם הוא כותב משהו או לא, אבל הוא לא כתב כלום. כשהייתי 10 דקות ממנו כתבתי לו:
"אני מגיע תוך 10 ד'. אני מתרגש. אולי זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי כבר שנים... לקחתי סיכון גדול לבוא היום כי אתה חשוב לי כל כך. הגענו לרגע האמת."
דותן המשיך לשתוק וזמן קצר אחר כך הוא גם התנתק מאטרף, כאילו מודיע לי שאין לי מה לחפש אותו. הגעתי לישוב שלו וסימסתי לו שאני שם. דותן לא ענה. פסעתי במשעול הצר המוליך אל ביתו והגעתי אל הדלת. דפקתי על הדלת, אבל לא היתה תשובה. צלצלתי אליו אבל לא נשמע כל צליל מתוך הבית ודותן לא ענה. נזכרתי שפעם אמר לי שהוא משאיר מפתח במקום מסוים ליד הדירה אז התחלתי לחפש אותו ומצאתי. הייתי בטוח שהוא יצא מהבית כשהבין שאני אכן מגיע והחלטתי להכנס פנימה ולחכות לו עד שיחזור.
ידעתי שאני הולך לקחת את זה הפעם עד הסוף ולא לוותר לפני שאציל את הקשר איתו או שהכל יתפוצץ באופן סופי. לא יכולתי לחיות יותר עם חוסר הוודאות. הכנסתי את המפתח לחור המנעול אבל משהו חסם אותו מבפנים. ללא ספק הדלת היתה נעולה מבפנים עם המפתח בתוכה. ידעתי שהוא שם. סימסתי לו "אני יודע שאתה בפנים, פתח לי בבקשה", אך הדלת לא נפתחה ודממה מוחלטת היתה בתוך הדירה. צלצלתי שוב ואז אחרי צלצולים רבים, דותן ענה. אמרתי לו: "אני בחוץ דותן, פתח לי בבקשה", אבל דותן אבל שהוא בכלל לא בישוב והציע שנדבר יותר מאוחר.
ידעתי שהוא משקר, אבל לא הוכחתי אותו על השקר הזה. מספיק שקרים היו ביננו וזה היה רגע האמת. דיברת בשקט וביקשתי ואולי יותר נכון התחננתי: "בבקשה דותן פתח לי את הדלת. אני כאן ואני חייב לראות אותך ולדבר איתך. לא חשוב כרגע מה אמרת ומה אני אמרתי, רק פתח לי בבקשה." וחזרתי על זה כמו מאנטרה: "בבקשה פתח לי את הדלת... בבקשה..." רק אז, אולי מהחשש שמישהו מהשכנים ישים לב שאני עומד ודופק לו על הדלת, דותן ביקש שאתן לו שתי דקות והוא יתקשר אלי.
זמן קצר אחר כך שמעתי רעשים מתוך הדירה. אחרי דקה הדלת נפתחה ודותן עמד שם. אם חששתי שדותן יקבל אותי בקרירות ורק יאמר לי לומר מה שיש לי לומר ממרחק בטוח ולעוף משם, טעיתי. דותן היה לבוש רק בתחתונים, מרהיב מאי פעם. פסעתי פנימה ומיד נצמדנו זה לזה בחיבוק בלי לומר מילה. אולי היו גם נשיקות, אני לא יודע. הייתי מטושטש מרוב התרגשות. זמן מה אחר כך דותן ביקש שאחכה לו כמה דקות כי הוא חייב להתרחץ, וחיכיתי לו על המיטה, כשאני מנסה להחזיר אלי את שלוותי.
חיכיתי לו והמחשבות התרוצצו בקרבי. תמיד ידעתי שהמשיכה ביננו ממגנטת, יהיו הכעסים ביננו אשר יהיו, אך האם יש משהו שם מעבר למשיכה? האם דותן נתן לי להכנס רק כי לא היה נעים לו מהשכנים או שניתן להציל את הקשר שלנו מהמשבר שנקלענו אליו? אלה היו דקות ארוכות של המתנה למרות שלא נמשכו זמן רב.
כשדותן יצא מהמקלחת הוא נשכב לצידי ללא אומר, עזר לי להתפשט ונצמדנו זה לזה בחיבוק ארוך. הוא גער בי על זה שבאתי ללא הסכמתו, אבל אמרתי לו שאמנם אף פעם לא עשיתי משהו שהוא לא רצה, אבל הפעם ידעתי שאני חייב לעשות את זה."היית צריך לתת למשקעים לשקוע קצת"אמר דותן, אבל אני התעקשתי שאם לא הייתי בא שום דבר לא היה שוקע והסערה רק היתה מתעצמת. אמרתי לו גם "פעם אחת ראשונה אני לא עושה מה שאתה רוצה, אבל תאמין לי שזה מחוייב המציאות, דותן."
המשכתי לדבר אליו מעומק ליבי על כל הדברים שנמנעתי מלדבר עליהם בכל החודש וחצי האחרון. על התסכולים שלי, על המועקות שלי, על כמה שהוא לא מבין איזה מהפכה הוא עשה לחיים שלי וכמה השפעה יש למה שקורה איתו על חיי היום יום שלי, כמה ליבי מתרונן מכל הודעה וכמה הוא נחמץ מכל שתיקה. דיברתי כשדותן חבוק בזרועותי וכאמרתי לו שהוא לא מבין כמה אני אוהב אותו וכמה הוא מיוחד בשבילי, הרגשתי שבניגוד לרציני להשאר רגוע ועניני, גרוני החל להחנק וכמה דמעות החלו לזלוג מעצמן. הצטערתי שזה קורה לי והייתי במבוכה, אבל רק הסכל לי הישר בעיניים ונישק אותי ברוך.
דיברנו. סוף סוף דיברנו. לא מעמדה של תוכחה זה כלפי זה, אלא על רגשות. אמרתי לו שאני חייב להרגיש בטוח. שבלי תקשורת אני לא מרגיש בטוח. שאלתי אותו מה אנחנו? שאלתי אותו אם כל מה שהוא רוצה זה רק שנהיה רק fuck baddies?, אך דותן אמר שהוא רוצה הרבה יותר מזה.
"אבל אלה רק דיבורים, דותן, הגיע הזמן למעשים. אני רוצה להרגיש כאהוב ולא כמישהו שרק בא לסקס. איך אפשר להרגיש ככה כשאני אפילו לא יכול להשיג אותך בטלפון ימים על ימים ושלרוב ההודעות שלי אתה בכלל לא עונה?" דותן אמר שאני צודק. הוא אמר שהוא אמנם בחור מורכב ולא קל אבל שהוא אוהב אותי באמת והוא פוחד מזה. הוא הסביר שאחרי מה שעבר בחיים קשה לו לתת אמון. שהוא לא היה בטוח שיכול לסמוך עלי ולכן הוא עצר כל הזמן. "
אז על דברים כאלה מדברים, דותן", אמרתי לו. "תגיד לי מה שאתה חושב ולא מה שאתה חושב שאני רוצה לשמוע", אמרתי [מרמז לזה שאמר לי שלא מפריע לו שאני נפגש עם אחרים, אבל בתוך תוכו זה מה שעצר את הקשר שלנו כל הזמן כנראה]. הסברתי לו שאני צריך לדעת דברים ברורים.
ואז הבטחנו זה לזה להשתנות. ואז דותן נצמד אלי עוד יותר. עיניו להטו בתשוקה המוכרת והטובה. הוא הוריד לי גם את התחתונים ואמר שהוא רוצה להרגיש מחובר אלי... והתחברנו חיבור טוב וחושני כמו בימים הטובים ואחריו המשכנו לשכב מחובקים ככל שיכולנו עד שהגיע הזמן ללכת. שנינו הצטערנו שזה היה לזמן קצר גם הפעם, אבל שנינו כבר היינו צריכים להיות במקומות אחרים. משכנו את רגע ההתנתקות עוד ועוד אבל לא היתה ברירה. המשכנו להתחבק ולהתנשק על סף הדלת ודותן ביקש שאתקשר כשאגיע הביתה להודיע לו שהגעתי בשלום.
האם הוסרה העננה? האם עתה נתחיל לצעוד בדרך חדשה? הכל היה עדיין שביר. הייתי חייב לדעת אם גם ממרחק של זמן ומקום דותן יתמיד בהבטחות הלאה או ששוב נשקע לתוך חוסר וודאות ותסכולים, כי את השבשבת במצבי רוחו של דותן כבר למדתי לצערי להכיר. ידעתי שלא קלה תהיה דרכינו והיא עדיין זרועת מוקשים. מוקשים הנטעים במשקעי העבר שכל אחד מאיתנו סוחב על גבו ומוקשים הנטועים בסביבה ובחברה. ידעתי שהרבה יותר קל לוותר. במיוחד בקהילה ההומאית, אנשים נוטים שלא להתאמץ. אם לא הולך בקלות, אז next. אני לא מזוכיסט ואני לא מחפש לסבול, אבל אני מוכן לסבול את הקשיים שבדרך כי אני מאמין שמשהו טוב שנמצא שם מעבר לקשת. הכי חשוב לי כבר לדעת באמת מה יש ביננו שאנחנו מסתובבים כך זה סביב זה כבר שנה וחודשיים ולא יכולים להרפות למרות כל המשברים שבדרך. אם טעיתי ודותן רק משחק בי, אז אני מוכן לשלם את שכר הלימוד הזה, אבל מצד שני אם אמצא שם את מה שאני מקווה למצוא, אז מצאתי יהלום אמיתי.
אני את ההחלטה שלי כבר קיבלתי: לנסות לעשות כל מה שצריך ולהראות לו את הרצינות שלי. לא לחפש בחורים אחרים. לחצתי בכל הכוח על הבלמים של הרכבת הדוהרת של הסקסוהוליות שלי ועשיתי את הבחירה שלי בדותן, אך האם גם הוא באמת החליט סוף סוף מה הוא רוצה? האם זה יספיק? האם אתמיד? האם הוא יהיה יותר נגיש ותקשורתי? האם נעמוד בהבטחות שלנו? האם יושב האמון השברירי ביננו? הפעם אני לא אתן לעצמי לגלוש למחוזות הסקס הטוב והמוכר איתו, הפעם או שנתקדם הלאה או שנחדל. הגיע הזמן לישם את כל המילים היפות...
בחרתי לפוסט הזה את השיר Goo Goo Dolls - Iris משנת 1998, במיוחד בגלל השורות האלה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
