פילבוקס

לחזרה לפרק ב' לחץ כאן.

בלונדון פגש אורון את ג'ונתן ליווינגסטון שעזר לו לשכוח מכל ההזיות על שחף. ג'ונתן היה ג'ינג'י סקוטי, קטן, רזה וחיוור. היה לו גם זין דק וארוך שהוא כמעט לא השתמש בו כי היה פסיבי מובהק, רק כשאורון מצץ לו לפעמים הוא הבין כמה פוטנציאל מבוזבז יש לזין שלו. ג'ונתן ("קרא לי ג'וני", הוא אמר לו אחרי שאורון שבר את השניים כל פעם שהיה צריך להגות את שמו עם הלשון בזמן ביטוי ה- th שבשמו)  היה כמעט בן שלושים, אבל עדיין התנהג כמו צעיר תלוש בן עשרים או משהו כזה וגם נראה כך. לא היתה לו עבודה קבועה, לא היתה לו הכנסה קבועה וגם לא היה לו מקום מגורים קבוע. נראה היה שהוא נהג לעבור דירה כל פעם שנפרד מבן זוגו. בתוך זמן קצר הפך אורון לבן זוג הפחות או יותר קבוע שלו. זאת אומרת, רוב ימות השבוע ג'וני גר אצל אורון, שכן במיטתו והזדיין איתו בשמחה, אבל פעם או פעמיים בשבוע, הג'ינג'י הסקוטי הקטן עם המבטא החמוד הזה פשוט נהג להעלם. אורון מעולם לא שאל אותו לאן הלך ומעולם לא שאל מה עשה. יש דברים שמוטב לא לשאול. ג'וני גם לא ממש התנדב לספר.

מדי פעם הם הלכו לפאב המקומי, אבל בעוד ג'וני הערה לקרבו כמויות מסחריות של בירה גינס שחורה ומרירה, הסתפק אורון בכוס אחת לא גדולה אותה נהג ללגום כל הערב כאילו היא איזה וויסקי סינגל מאלט יוקרתי ולא בירה פושטית חסרת שם מהחבית. שם גם גילה אורון את השגעון המקומי לתחרויות חיצים של קליעה ללוח מטרה, בקיצור: דארטס, כמו שהם קוראים לזה. ג'וני היה משום מה בטוח שאורון, הישראלי-הקשוח-שיורה-בערבים-לארוחת בוקר יהיה צלף ראשון במעלה. לא עזר כמה שאורון הסביר לו שערבים זה או מטרות קליעה למטרה אלא בני אדם מן המנין ושאף אחד לא יורה באף אחד לארוחת בוקר. לא עזר לו גם כשאורון סיפר לו שחוץ מהחודש של הטירונות הוא לא החזיק מימיו רובה כי תפקידו בצבא היה בעיקרו פקידותי. התדמית של המאצ'ו הישראלי נורה תקועה במוחו הלום הבירה של ג'וני שלאור ביצועיו הגרועים של אורון בקליעה למטרה היה בטוח ששתה יותר ממנו ולא הצליח להבין שחצי כוס הבירה המונחת לידו היא כל מה ששתה אורון מתחילת הערב. " בלאדי איזראלי" הפליט ג'וני כל פעם שהחץ שאורון זרק אפילו לא פגע בלוח המטרה.

"I don't understand you, in bed you never miss my hole…" תמה ג'וני בקול רם מתקשה להבין את ההבדל הגדול בין לתקוע חץ ללוח המטרה ממרחק של כמה מטרים לבין השחלת זין זקור ופועם לחור הורדרד שלו ממרחק אפס.

אוף, כמה שאורון אהב את הישבן החמוד והחלק של הג'ינג'י הזה. ג'וני היה חרמן תמידי וזה התאים לאורון כמו כפפה ליד כי גם אורון היה כזה, במיוחד מאז שהכיר אותו. החמימות הזו שלו העלתה לו את מפלס החרמנות גם בלילות הקרירים של לונדון בחורף ההוא שבו הכירו. אורון קצת הופתע מחרמנותו החורפית הפתאומית כי כשהיה בארץ, התקפי החרמנות היו תוקפים אותו בעיקר בקיץ. את ג'וני לא ענין קיץ או חורף. הוא התלהב מהבלאדי איזראלי הזה עם הזין השחום והיפה שלו ואהב להזדיין איתו כל יום כמעט ולפעמים גם כמה פעמים ביום. זיון ממוצע נמשך אצלם כמה שעות. ג'וני אהב במיוחד לרכב לאורון על הזין כשהוא היה עסוק במשהו אחר. אורון כבר ידע שכל פעם שיקח עיתון או ספר ליד, עשר דקות אחרי זה, פיו של ג'וני החרמן יתלפף לו סביב הזין עד שיעיר אותו לגמרי ואז העיתון או הספר כבר יעופו הצידה ואורון רק יתרכז בהשחלת הזין שלו לישבן הג'ינג'י הלבן של ג'וני העולה ויורד עליו. אורון לא נלאה מלהביט בניגוד בין הזין השחום שלו לבין ישבנו הלבנבן של ג'וני וכל זיון איתו הביא אותו לפורקן עז וחמים לתוך ישבנו הרך של ג'וני.

ג'וני עצמו היה ממטרת שפיך מהלכת שכל פעם שגמר, נדהם אורון מעוצמת המתזים שנטחו מהזין הארוך והדק שלו. אם ג'וני אהב לתפוס אותו עסוק בקריאה ולנפנף את הספרים או העיתונים ממנו לזיון נוסף מלהיב, אורון אהב לתפוס אותו עסוק בסידורי הבית. לא משנה אם זה היה באמצע הכנת אוכל במטבח או באמצע ניגוב אבק ממדפי הספריה. מספיק שישבנו של ג'וני היה מלפניו והוא קצת התכופף לעניני הכנת האוכל או הנקיון שלו והזין של אורון כבר קפץ לדום. מכיוון שג'וני הסתובב בקיץ במכנסי ספורט קצרים ללא תחתונים ואילו בחורף במכנסי טרנינג דקים, אף הם ללא תחתונים, הדרך מחרמנותו של אורון לזיון היתה קצרה, וגו'ני אף פעם לא אמר לא. אורון היה ניגש לג'וני, מסיר את מכנסיו, חושף את ישבנו הלבנבן, מכופף אותו על השיש או על שידת המדפים וחודר לתוכו במכה אחת. ג'וני רק חייך ונהנה ואורון טחן וטחן עד שגמר שוב ושוב. אחר כך נאלץ ג'וני לנקות את השיש היטב ופעם אחת גם את התקרה, כי מטחי הזרע העזים שנפלטו מג'וני הגיעו גם עד לשם.

אף אחד מחבריו של אורון לא הבין מה הוא מוצא בג'וני הזה. הוא לא היה יפיוף גדול, אם כי היה  משהו מושך בבייבי-פייס של בחור בן שלושים, הוא לא היה חטוב או גבוה, הוא לא ענה לכל קודי המשיכה ההומוסקסואליות הרגילים. הוא היה רק ג'ינג'י קטן קומה, רזה-שחיף וחלק, אבל אורון מת עליו בכל מקרה, זה מה שהוא חשב במשך כל הימים מאז שהכיר אותו לראשונה בפאב הקטן ההוא ועד היום, אחרי שלוש שנים שהם חיים יחד כזוג לכל דבר, בדירתו של אורון.

נאמנות בין זוגות גייז היא בדרך כלל משהו יחסי, אין כמעט נאמנות מוחלטת. לכל אחד מהם היו גם פה ושם סיפורים מהצד, שהם לא דיברו עליהם, למרות שידעו שהם קורים. עדיף לא לדעת. מה שאתה לא יודע לא יכול לפגוע בך. כל אחד מהם הניח שאלו הם סטוצים אקראיים וחסרי חשיבות ולא רצה להכיר את הפרצוף של האדם שנמצא מאחורי אותם סטוצים. אצל אורון זה קרה פעם בכמה חודשים, כשהצורך בגיוון התחיל לדחוק ואילו אצל ג'וני זה קרה פעם או פעמיים בשבוע, כשנעלם ללא הסבר ולא ישן בבית. זה מה שאורון חשב, אבל הוא טעה.

הגילוי המפתיע קרה במקרה בבוקר סתוי אחד כשג'וני חזר הביתה מעוד העלמות וקשקש לאורון שהקשיב לו בחצי אוזן כי ראה בלילה עוד בלאדי איזראלי, אבל אחד שטוב בדארטס.

"So, that's what you're doing all those nights?" שאל אורון בפעם הראשונה את ג'וני לגבי מעשיו המסתוריים. ג'וני שם לב לכך והיה קצת מופתע מהשאלה.

"Do you really wanna' know?" הוא שאל ואורון כבר לא היה מסוגל לעצור עוד את רכבת הסקרנות והשיב בחיוב. ג'וני התחיל לקטר מה קורה לכל הבלאדי איזראליס האלה שדווקא באותו יום מפציצים אותו בשאלות ושבאים וגוזלים לאנגלים המקומיים את העבודה. אורון הזכיר לו שגם הוא לא ממש אנגלי מקומי אלא סקוטי מאדינבורו, אבל ג'וני כבר היה עסוק בשלו.

" "I work in gay escort servicesהוא אמר בסוף והמשיך לספר ששם במשרד פגש את השַקַף הזה שבא לגזול ממנו את העבודה הוא והשם המסובך שלו שמגרד בגרון.

אורון חש פרפורים בבטן לשמע הדברים האלה. הוא לא היה בטוח מה גרם לו ליותר פרפורים, הידיעה שבן זוגו עוסק בשירותי ליווי או העובדה שאיזה ישראלי, שַקַף (שג'וני בטח שיבש את שמו ואולי הוא שחף) הצטרף למשרד הליווי הזה. אחרי שאורון אמר את כל משפטי הצדקנות המתבקשים בקשר לעיסוקו של ג'וני בליווי. הוא ידע שלפני שהכירו היה ג'וני שרלילן גדול, אז כנראה לא ראה הבדל גדול בין לשכב עם על ימין ועל שמאל בחינם לבין לעשות את זה תמורת הכנסה נאה, פעם או פעמיים בשבוע, אבל זה הציק לו שזה קורה כשהם חיים כזוג זמן כה רב.

"אני מקווה שאתה לא עושה את זה עם כל אחד, שאתה לפחות קצת בררן" אמר אורון.

"אין לך מה לדאוג, אני לא עושה את זה עם כל אחד ואני בהחלט בררן גדול, אבל אולי לא מספיק גדול" הטיח ג'וני בכעס והוסיף "אם זה מה שאתה חושב עלי אחרי כל השנים שאנחנו ביחד, מוטב שתעבור לנושא אחר ומהר". אורון החליט להרפות. הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה בנושא, אבל כשהג'ינג'י עצבני לא יעזרו שום דיבורים ושום נסיונות שכנוע. הוא גם קצת ניחם על כך שהציק לו לא אחת בשאלה למה הוא לא מוצא לעצמו עבודה שג'וני השיב עליה כל הזמן בטרוניה "בתור מה? בעבודות שחורות? הרי אין לי שום מקצוע", משפט שסכר כל ויכוח על בטלנותו. כנראה שג'וני הסיק את המסקנה כי במקום עבודות שחורות לחסרי מקצוע, השכרת ישבנו פעם או פעמיים בשבוע הינה עבודה מכניסה יותר, תרתי משמע. בסוף הוא עוד עלול להאשים אותי, הרהר לעצמו אורון  ועבר לנושא שענין אותו לא פחות. הוא היה חייב לדעת והוא שאל את ג'וני כבדרך אגב איך השַקַף הזה נראה.

התיאור ששמע מג'וני גרם לאורון לכאבי בטן גדולים. זה יכול להיות הוא. זה חייב להיות שחף בן גל. התיאור החיצוני התאים וגם הסיפור של ג'וני על איזה ברט סגול שהשַקַף הזה מסתובב איתו כמו חייל ומושך את כל הלקוחות שמתלהבים מזיון עם חייל ישראלי. אחר כך סיפר לו ג'וני עוד משהו שהפך את החשד לוודאות. שיש לו איזה סיפור מוזר עם גברים מבוגרים. רק מבוגרים הם הלקוחות שלו ויש לו פטיש מיוחד לפסיכולוגים לשַקַף הזה. לא רק ללקוחות שהוא כל הזמן מתחקר מה מקצועם, אלא גם שהוא כל הזמן מחפש איזה פסיכולוג ישראלי בשם אורו או שם דומה. ג'וני אף שאל את אורון אם הוא מכיר פסיכולוג ישראלי כזה בלונדון.

אורון לא הכיר שום פסיכולוגים בלונדון, לא ישראלים ולא מקומיים. כשהגיע ללונדון החליט שלא לעסוק עוד במקצוע והתמסר לאהבתו השניה, הצילום. כדי לא להכביד על האנגלים הוא גם קיצר את שמו מאורון לרון וכולם קראו לו רוני. אוזנו של ג'וני שבקושי יכלה להבחין בין אורו לאורון לא קישרה בכלל בין רוני שלו לאורו הזה ששַקַף ההוא מחפש, מה גם שלא היה לא מושג ירוק על עברו של אורון כפסיכולוג. מפטפוטיו הקלילים של ג'וני שהמשיך לשחרר אינפורמציה אחרי שראה כי אורון מרפה מההצקות שלו לגבי עיסוקו הלילי, הבין אורון עוד כמה דברים. הוא הבין שהדארטס הזה שהם משחקים נמצא בפאב שליד משרד הליווי וכי כל בוקר לפני שהם הולכים הביתה, כל נערי הליווי שעבדו אותו לילה מתכנסים שם לאיזו שעה קלה של שתיה וקליעה למטרה. אחרי ששמע מג'וני איפה הפאב הזה נמצא, ידע אורון מה בדיוק הוא יעשה בבוקר שלאחר ההיעלמות הלילית הבאה של ג'וני.

זה קרה ביום שישי בבוקר בשבוע שאחרי הגילוי ההוא. ביום חמישי בערב ג'וני נעלם שוב כהרגלו והפעם אורון ידע בדיוק לאן הוא הולך. הוא התייצב בבוקר ברחוב שליד הפאב, במדרכה שממול, מאחורי אחד העצים שהיו נטועים שם וצפה על הכניסה לפאב. חצי שעה אחרי שהגיע, הבחין בקבוצת בחורים עליזים ופטפטנים המתקרבת בשמחה לפאב. אמנם היה שם איזה בחור צעיר שמבנה הגוף הכללי שלו היה דומה לשחף, כפי שאורון זכר אותו מלפני שלוש וחצי שנים, אבל לא היה שום זכר לכומתה סגולה ולא לשחף. אורון המשיך להמתין, אך החל לחשוב שאולי הלילה שחף לא עבד. הסיבה היחידה שהמשיך לחכות היתה שרצה לראות גם מה מעשי של ג'וני. אחרי עשר דקות הם הגיעו, חבוקים וצוחקים ואורון חש מזדקרת קנאה בליבו, רק שלא היה בטוח קנאה במי. זה היה שחף, ללא ספק. חבוש בכומתת גבעתי הסגולה, קצת יותר גבוה, קצת יותר שרירי, אך עדיין רזה למדי. בהיר מאוד ורק טיפה כהה מג'וני הלבנבן-הג'ינגי שהיה חבוק בזרועותיו של שחף והביט בו במבט יותר מדי ידידותי. שחף לעומת זאת נראה די פזור דעת ואדיש ורגע קצר אחר כך, נבלעו שניהם לתוך הפאב.

אורון הרגיש הוא נסחף, שהוא מאבד שליטה על עצמו, אבל הוא היה מהופנט במשיכה לשחף, משיכה שהדחיק במשך שלוש וחצי שנים ארוכות ומבט אחד קצר בו בבוקר ההוא הבהיר לו שהשד השתחרר מהבקבוק. הוא לא ידע מה לעשות עם כל הרגשות שבעבעו בתוכו. ללא ספק גם שחף חיפש אותו, אך לשם מה, אורון עוד לא היה בטוח. אולי כדי להודות לו על האיפוק שגילה כשהכיר אותו בגיל שבע עשרה ומשהו. אולי על העזרה שעזר לו בסופו של דבר כשהפנה אותו ליעל אבני. אולי היה זקוק לפסיכולוג שיטפל בו לאור עבודתו החריגה כנער ליווי בעיר זרה, ואולי, רק אולי, הוא עדיין חושב עליו כפי עליו כשהיה רק בן שבע עשרה ומשהו? אורון היה חייב לדעת. מעולם לא קרה לו שהרגיש משיכה כזו למטופל שלו. כלומר, הוא הרגיש לעיתים משיכה למטופלים מסוימים, אבל מעולם לא קרה שתחושת המשיכה היתה כל כך חזקה שהחזיקה כמה שנים ללא שום קשר ושחזרה אליו בבום מיד ברגע שראה אותו לזמן קצר. מה יש בו בבחור הצעיר והמתוסבך הזה שמושך אותו כל כך?

אורון ידע שהוא רוצה לפגוש את שחף, שהוא חייב לפגוש אותו, אבל התלבט כיצד לעשות זאת. הוא לא רצה להפגש איתו במקום פומבי כמו הפאב ההוא, הוא גם לא רצה שג'וני ידע משהו על הקשר ביניהם. הוא לא רצה לעקוב אחרי שחך ביציאתו מהפאב כי חשש להחשף והתנהגות כזו היתה מביכה אותו מאוד, במיוחד אם שחף היה מגלה אותו מתגנב אחריו כך. התשובה היתה כתובה על הקיר ואחרי שאורון הוא הפך והפך בדבר, הוא החליט שהדרך הטובה ביותר תהיה להתקשר למשרד הליווי. הוא התקשר פעם או פעמיים וניתק מרוב חרדה שעצם ההתקשרות למשרד ליווי של גברים גרמה לו. לבסוף אזר אומץ, התקשר והמתין. קולו של הבחור הנחמד שענה לו המם אותו לרגע ומרוב הלם אורון ניתק. זה היה קולו של ג'וני, הסקוטי הג'ינג'י המתוק שלו. מצד אחד אורון נבהל אבל מצד שני הוא נאנח בנחת. אז ג'וני שלו לא מזדיין עם גברים תמורת תשלום, הוא בסך הכל פקיד קבלה במשרד ההוא, אלא אם כל נערי הליווי עושים תורנות של מענה לטלפונים.

אורון נאלץ לחכות ללילה אחר בו ג'וני לא הלך לעבודתו הלילית כדי לעשות את שיחת הטלפון ההיא. לשם כך פינק את ג'וני כל אותו ערב, למרות שמחשבותיו כבר היו נתונות בעיקרן לשחף. ברגע שנכנסו לג'קוזי יחד שכח אורון לזמן קצר את שחף והתמכר לעינוגו של ג'וני שמשום מה אהב זיונים במים. היה לו תחת קטן וחלק ואורון אהב להחליק את איברו לתוכו עוד ועוד במיוחד כשהיה חלק עוד יותר ממי הסבון החמימים. אחרי זיון ארוך ומפנק, ג'וני כבר היה ישנוני. אורון הכין לו את התה בחלב עם חצי כפית סוכר שהוא אהב ותוך רבע שעה ג'וני כבר ישן שנת ישרים. אורון התלבט מעט ולבסוף כתב לג'וני פתק קטן עם הסבר שיצא לצלם את הים והמזח בלילה. היה קצת מסוכן לכתוב לו להיכן הוא הולך בלי להיות שם, אך למזלו היו לו צילומים מהמזח ההוא מלפני כמה שבועות כשג'וני יצא לעבודתו הלילית ואורון המשועמם באמת יצא אז אל המזח הרטוב לצלם קצת צילומי אווירה. את התאריך של הצילומים אורון כבר יהנדס אחר כך, אבל בכל מקרה הלילה עוד צעיר ודיה לצרה בשעתה.

הוא יצא אל אוויר הלילה הצונן והחל לצעוד. בדרך שלף את הסלולרי שלו והתקשר למשרד הליווי. לקול הצעיר שענה לו אמר שהוא מחפש בחור לכל הלילה וששמע שיש להם איזה חייל ישראלי. פקיד הקבלה אמר לו שהתעריף שלו לכל הלילה די יקר אלא אם הוא באגודת הפסיכולוגים שלחבריה הבחור נותן הנחה גדולה, אך אורון אמר שאיננו חבר בשום אגודת פסיכולוגים, אך  הוא יקח את הבחור אם הוא פנוי, בכל זאת. אחרי כמה דקות של המתנה חזר אליו פקיד הקבלה ואמר שאפשר להגיע אליהם בשעה אחת בלילה או שאם הוא מעדיף אפשר לשלוח את נער הליווי לבית מלון תמורה מאה פאונד נוספים. אחרי שהוסבר לו שבמשרד הלווי יש כניסה נפרדת ללקוחות ושאיש לא יראה אותו בבואו ובלכתו מלבד נער הליווי שלו, החליט אורון להגיע אל משרד הליווי. כשהגיע אל הבנין קיבל קוד כניסה לדלת החדר ונאמר לו שהבחור יצטרף אליו בתוך כמה דקות. אורון המתין במתח כשרק פעימות ליבו ההולם מרוב התרגשות נשמעו באוזניו. הזמן נקף לאיטו והמתח שאורון היה שרוי בו רק גבר. מה יאמר? איך שחף יגיב? הוא רצה אמנם לזיין אותו, לממש את הפנטזיה הזו שהוא סוחב עימו כל כך הרבה זמן, אבל לא ככה. לא תמורת תשלום. לא בתור גוף עובר לסוחר. אורון החל להתחרט על כך הענין הוא קם על רגליו והתכונן לעזוב, כשלפתע נשמעה דפיקה קלה בדלת.

למעבר לפרק ד' לחץ כאן.

הערות המחבר: 1. שימו לב ללינקים בתוך הסיפור.

                          2. לחזרה לפרק א' לחץ כאן.

 They say there's a heaven for those who will wait

Some say it's better but I say it ain't

I'd rather laugh with the sinners

than cry with the saints

the Sinners are much more fun...

you know that only the good die young

עד יום שני שחף לא ממש הצליח לאסוף הרבה פרטים על ד"ר עדיני, הוא ידע רק שהוא רווק

ושהוא מגדל חתול. אז מה, חתול אומר שהוא הומו? מה אין הומואים שמגדלים כלבים או שלא אוהבים חיות בכלל? לפחות בבדיקות יצא שהכל תקין. הוא פשוט שכח שביקש שיודיעו לו מתי הגיעו כל התוצאות וזו היתה הסיבה היחידה שהם התקשרו אליו.

"אז מה, הכל תקין? אתה לא הולך למות צעיר?" שאל ד"ר עדיני בבדיחות הדעת בפגישה השניה שלהם.

"מה אתה לא יודע? גבר בגילך צריך לדעת ש- Only the good die young כמו בשיר הישן של בילי ג'ואל ואני לא ממש הייתי טוב..."

"מה לילד כמוך ולשירים כל כך ישנים?" שאל אורון.

"אני לא ילד, דוקטור, כבר מזמן לא והשירים הישנים הם מה שמשה היה שומע כל הזמן" אמר שחף בחיוך עצוב שגרם לאורון לרצות להניח יד מנחמת על כתפו, אך הוא הכריח את עצמו להמנע מכך.

"אתה לא אשם, הכל היו מניפולציות של הגיס שלך שניצל  את גילך הצעיר, תמימותך וחרמנות הנעורים שלך. אל תחשוב לרגע אחד שאתה אשם." אמר אורון.

"אז למה אני עדיין רוצה? לא אותו, אני כבר לא מסוגל להסתכל עליו, אבל על גברים בגילו. למה אני כל כך מתחרמן על מבוגרים ולא על בני גילי? אפילו..." אמר שחף ועצר כשמבט נבוך על פניו. היתה לאורון הערכה די מבוססת מה היה אמור להיות המשך המשפט אבל הוא העדיף לא לחשוב על כך. זה היה אסור בתכלית האיסור והוא היה חייב להשתחרר מהקשר הזה איתו שאיים לטרוף את עולמו.

"שחף, נראה לי שלבעיה שלך תוכל לעזור לך הרבה יותר טוב ממני ידידה טובה שלי, פסיכולוגית גם היא" אמר אורון בעדינות שלא לפגוע ברגשותיו.

"אבל למה? אני מרגיש נוח איתך. אני... אני..."

"כן, זו בדיוק הבעיה, שחף, אתה מרגיש יותר מדי בנוח איתי ואתה עלול לחצות את הקו שאסור לנו לחצות ביחסי מטפל-מטופל. גם אני לא עשוי מאבן, אתה יודע, אז יותר טוב לכולם שתעבור לטיפול של יעל אבני, תאמין לי שהיא תוכל לעזור לך. אני בעצמי לפעמים הולך אליה לטיפולים." אמר אורון.

שחף היסס, התחיל לומר משהו ועצר ולבסוף הנחית את הפצצה שאורון חשש ממנה כל כך: "ואם לא הייתי מטופל שלך, היה יכול להיות ביננו משהו?"

"זה לא רלוונטי בכלל," אמר אורון "כי בכל מקרה אתה צעיר מדי, בחורים מתחת לגיל שמונה עשרה שעוד לא התגייסו לצבא, הם מחוץ לתחום עבורי."

"למה? אבל זה חוקי מעל גיל שש עשרה?"

"קודם כל אני לא בטוח שזה חוקי מתחת לגיל שמונה עשרה עם מישהו שהיה מטופל שלי, אבל אפילו אם זה היה חוקי, אני באופן אישי שמתי לי גבול."

"אז כשאני אהיה בן שמונה עשרה ובצבא, יש מצב?" שאל שחף.

"נו די כבר לדבר שטויות, עד שתגיע לצבא תשכח כבר ממני ומכל המשיכה החריגה הזאת לגברים מבוגרים. כשתהיה בצבא אז בכלל, עם כל החילים המסוקסים שיהיו לידך, לא תבין בכלל איך חשבת פעם על גברים כמוני."

"תפסיק לנסות לשכנע אותי, אורון, זה לא ילך לך. אני יודע מה אני רוצה ואני אשיג את זה. תזכור מה שאמרתי. החופשה הראשונה שלי אחרי גיל שמונה עשרה בצבא אני אצלך ואתה חייב לי זיון כמו שצריך. סגרנו?"

"נו, די כבר עם השטויות האלה. ממתי קובעים זיונים שנים מראש? אלה סתם דיבורים חסרי הגיון וחסרי טעם."

"קודם כל זה לא שנים אלא רק שמונה חודשים, ושנית אל תגיד שלא היית שמח לעשות אותי..."

"אני לא אומר כלום, אני עוד בהלם מכל השיחה הזאת, שחף. שיהיה לך בהצלחה אצל יעל אבני, אני בטוח שהיא תצליח להוציא לך את כל השטויות האלה מהראש." אמר אורון וחייך. חיוכו קצת קפא על פרצופו כשבדרך החוצה עצר שחף לידו, הושיט את ידו ללחיצת יד לפרידה ואז משך את שחף המופתע אליו, הדביק לו  נשיקה על כל לחי  ועוד אחת על השפתיים והלך.

"ממש כמו בסצינה מתוך 'חג שמח מיסטר לורנס', הסרט ההוא מ- 1983" חשב אורון, שעולם האסוציאציות העשיר שלו לסרטים וסדרות טלוויזיה שטף מדי פעם את מוחו. הוא נזכר בסצינה התמימה ההיא אשר עשתה קצת רעש בזמנו כשהציגה נשיקה בין גברים. כמה תמימות היתה פעם וכמה שמרנות משתי נשיקות על הלחי, הוא נזכר. הוא גם נזכר כמה התרגש הזין שלו כשדייויד בואי ששיחק את השבוי האנגלי נשק בסרט לריוצ'י סקמוטו היפיוף, ששיחק את הקצין היפני ההמום ממעמד הנשיקה הפתאומית הזו. אני לא יפיוף כמו ריוצ'י, אמנם, אבל הרגשתי בטח מה שהדמות שלו בסרט הרגישה ברגע ההוא. אחרי רגע או שניים התחיל אורון להתחרמן מהמחשבה על שחף הנכנס במדים למשרדו ו....

צלצול הטלפון נשמע. אורון ניער את ראשו וענה לשיחה.

"שלום אורון, מה שלומך?" נשמע קולה המלבב של יעל אבני.

"מצויין, אבל איך? לא יכול להיות שהוא כבר הגיע אליך, רק לפני עשר דקות הוא יצא מהקליניקה שלי".

"על מי אתה מדבר בכלל, אורון? עוד פעם נדלקת על איזה בחור נחמד מהמטופלים שלך ושלחת אותו אלי?"

"מה? מה? רגע... בקשר למה התקשרת, יעל?"

"להזמין אותך לכנס אודות גבולות ביחסי מטפל-מטופל במסגרת ארגון הפסיכולוגית העירוני, אלא מה? הרי זו הבעיה מס' אחת אצלך דווקא. אתה מפסיד מטופל אחר מטופל ואני זוכה לפרנסה מן ההפקר."

"נו די, יעל, תהיי רצינית ואל תתפרי כנסים דמיוניים הקשורים תמיד לבעיות האישיות שלי."

"נו טוב, בסך הכל רציתי להזמין אותך ליום הולדת שלי ביום שישי הבא. אז בלי דייטים פתאומיים ובלי הברזות. בשעה עשר אתה אצלי. אתה בא לבד או מביא איתך מישהו?"

נו, את הרי יודעת שכבר חצי שנה אין לי אף אחד רציני, אז את מי אני יכול להביא בכלל?"

"אולי את המטופל האחרון ששלחת אלי? זה שהתפלאת איך הוא הגיע כל כך מהר, מי זה בכלל היפיוף?"

"הוא לא... זאת אומרת הוא כן... אבל אני לא...."

"אולי תפסיק לגמגם ותספר לי מי סיחרר לך את הראש כל כך?"

"זה לא כך. זה יותר מסובך. הוא בסך הכל בן שבע עשרה, מה כבר יכול להיות ביני לבינו?"

"אוקיי, גיל שבע עשרה זה אמנם לא פדופיליה, אבל נדמה לי שבתור הפסיכולוג שלו לשעבר אסור לך שום קשר איתו לפני גיל שמונה עשרה וכמובן בתנאי שהוא כבר לא  מטופל שלך. אה... בגלל זה שלחת אותו אלי? אתה סופר את הימים עד גיל שמונה עשרה שלו?" פרצה יעל בצחוק גדול.

"די כבר את עם הדחקות שלך, יעל" הבחור עבר מקרה של התעללות מינית במשפחה מצד גיסו. הוא מבולבל ופיתח איזה פטיש למבוגרים, אז הוא גם קצת נדלק עלי. הייתי חייב להרחיק אותו ממני כדי לגדוע את המחשבות הללו בעודן באיבן. אני מאמין שתצליחי לעזור לו הרבה יותר טוב, כי הוא יוכל להתרכז בטיפול במקום לחשוב איך להזדיין עם המטפל שלו. הוא גם חושב שהוא הומו, אז אין לך סכנה ממנו בכיוון הזה."

"הצחקת אותי, אורון. הרי אתה יודע שאני לא מסתכלת על גברים שאין להם מלח - פלפל בשיער. בני ארבעים הם אפילו צוציקים בשבילי, אני  הולכת עכשיו על הבשלים באמת. בני החמישים פלוס, האלגנטים והחושניים האלה, ריצ'ארד גיר סטייל."

"חחח, ריצ'ארד גיר סטייל. ממש. ד"ר עמי בוזגלו עם הכרס והקרחת שלו ממש היה ריצ'ארד גיר סטייל.  כמה זמן הייתי איתו? חצי שנה? שנה?"

"שנה וחצי. טוב, אז אי אפשר לקבל כל מה שרוצים, אבל אלגנטי הוא היה? אפטר שייב נפלא היה לו? הוא ידע איך להתייחס לגברת? אז מה רע? אם לא הנופית גרטי, הילדונת הזאת שהתלבשה עליו, היינו עד היום ביחד. אני מול ילדה בת עשרים וחמש, זה כוחות? אין אף אישה בגילי שיכולה עלי. אפילו צעירות בחמש או עשר שנים ממני. אבל עשרים שנה? זה פשוט יותר מדי. הנעורים שלה ניצחו את הנסיון שלי. שיהיה להם לבריאות. אני מחפשת לי כבר ריצ'ארד גיר חדש."

"אחלה, שיהיה לך בהצלחה."

 אולי אני צריכה להתחיל ללכת על צעירים? אה אורון? מה אתה אומר? למצוא לי איזה בחור בן עשרים ומשהו שיודע להעריך את הנסיון והלהט של אשה בת ארבעים וחמש שיודעת איזה תעלול או שניים שהוא אפילו לא הספיק ללמוד?"

"אממ..." המהם אורון אך יעל כבר תפסה תאוצה עם הרעיון שלה וקשה היה לעצור אותה כשהמשיכה: "אולי אני אשלח מטופלים כאלה אליך כדי שאהיה חופשיה להתחיל איתם? רק שלא תעשה לי מהילדים האלה הומואים, שמעת? הם שלי!" חתמה יעל את השיחה ההזויה הזו שהיתה דבר שבשגרה ביננו מאז שהכרתי אותה בכנס בלונדון לפני עשר שנים, כשהייתי פסיכולוג מתחיל שרוצה לכבוש את העולם.

הימים והשבועות חלפו ואחריהם גם החודשים. החורף פינה את מקומו לאביב והאביב הקצת חיש קל הפסיד בקרב האבוד מראש לקיץ. החלה העונה החמה באמת. עם החום ועם הבגדים הקלים החושפים כל פיסת עור רעננה עלה מפלס החרמנות של אורון והמשיך לעלות עם כל יום שחלף. אוגוסט באותה שנה היה חודש חם ומעיק והימים הארוכים נראו כאילו לא יסתיימו לעולם. פה ושם היה אורון נפגש עם מישהו, פה ושם היה גם מזדיין עם מישהו, אבל רוב הזמן היה מביא ביד. לפעמים כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. אפילו במשרד, כשאף אחד לא היה אמור להגיע, היה נועל את הדלת, אומר למזכירה לא להעביר שיחות ומתמכר להנאה העצמית. לעיתים מצא שהזיותי המיניות נעות לעבר דמותו של שחף ודווקא אז הוא גמר בעוצמה רבה, מה שגרם לו למבוכה רבה. שהוא בגילו ידלק על בחור בן שבע עשרה? מה זה הטרוף הזה שאחז בו? הרי אפילו אם זה היה חוקי אין שום תוחלת לקשר כזה. בחור בגילו צריך דברים אחרים, לצאת לבלות, מועדונים, ריקודים, שטויות של צעירים ורעש של מוסיקה שהאוזניים שלו כבר לא מסוגלות לסבול. לאורון כבר לא היה כוח לכל השטויות האלה. האמת שגם כשהיה צעיר יותר הוא העדיף את השקט שלו בבית.  

אורון רצה יותר. הוא רצה מישהו אמיתי. מישהו שגם ישאר, מישהו שגם יחזור. הוא כבר בן שלושים ושש והגיע הזמן להתמסד ולהכנס למערכת יחסים קצת יותר רצינית וקבועה, אבל שום מערכת יחסים כזו לא נראתה באופק. לבחורים בגילו הוא לא כל כך נמשך ואילו צעירים רק רצו שיזיין אותם מהר וחזק. לפעמים הוא זיין בחורים כאלה אבל אחרי הזיון הטוב והפורקן המענג הוא הרגיש ריקנות קשה ולא אהב את זה. הצעירים האלה גם בדרך כלל לא חזרו לביקור נוסף ואורון העדיף מישהו קבוע. פה ושם היו גם נצלנים שחשבו שיכולים לחיות על חשבונו של הפסיכולוג המצליח וניסו להתמקם אצלו לזמן יותר ממושך, אבל אותם הוא ידע לנפנף מהר, שיחפשו להם את הקורבן הבא. אורון הרגיש שהוא דורך במקום. הגיע הזמן לביקור טיפולי אצל יעל אבני. גם פסיכולוג זקוק מדי פעם לטיפול ואורון ידע את זה היטב. הוא צלצל למזכירתה של יעל וסגר איתה את הענינים הביורוקרטיים. ביום שישי הקרוב, היום האחרון של חודש אוגוסט, הוא אצלה בקליניקה בשעה עשר.

אורון היה בחור דייקן. הוא גם היה אדם מסודר ואיש של הרגלים קבועים. למרות שידע שהוא יקדים כמו תמיד בעשר דקות, הוא לא השכיל אף פעם לצאת קצת יותר מאוחר כדי להגיע בדיוק בזמן. גם הפעם הוא הקדים, אפילו יותר מהרגיל. התנועה היתה קלילה משום מה ביום שישי ההוא. אולי כולם מסתגרים במזגנים שלהם ולא מסתובבים כל כך בחוץ בחום שהתקרב לארבעים מעלות. הוא חיכה בחדר ההמתנה לתורו אבל אחרי כמה דקות הרגיש שהשלפוחית לוחצת והוא ממש צריך לשירותים. יעל לא אוהבת שיוצאים לשירותים באמצע הטיפול כי השירותים אצלה מחוץ למשרד בקצה הקומה. זה קוטע לה את הרצף אם עושים הפסקה כזאת באמצע, אז אורון קם ויצא לשירותים הקומתיים. לולא היה קם הוא לא היה רואה אותו לעולם כי היציאה מחדר הטיפולים מתבצעת מדלת אחורית, מטעמי דיסקרטיות ושמירה על פרטיותם של הפציינטים. 

אחרי שסיים להשתין ויצא לרחוץ ידיים הוא ראה את החייל ההוא רק בזוית העין. הוא נראה חטוב וגבוה אך גבו היה מופנה לאורון ופניו אל המשתנה. הוא היה חייל גבעתי, עם הכומתה הסגולה שלו. מה פתאום הוא מסתובב עם מדים ביום שישי? אולי חטף ריתוק ושוחרר רק היום? כשהסתובב לצאת הוא ראה את פניו לראשונה. בחור שחום וחמוד שחייך מאוזן לאוזן כשראה אותו ואמר: "זה אתה!"

"נכון, זה אני? אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום?"

"לא, אבל אני מכיר אותך."

"אני לא עד כדי כך מפורסם" ענה אורון.

"אצלנו בפלוגה אתה מפורסם מאוד" חייך הבחור "ובמציאות אתה נראה הרבה יותר טוב מהתמונות".

"תמונות? איזה תמונות?" החל אורון לחשוש.

"התמונות שהמאוהב הדביל הזה סוחב איתו לכל מקום. התמונות שהוא צילם אותך בסלולרי שלו כשלא שמת לב."

"שמע בחור, אני לא יודע על איזה מאוהב אתה מדבר, אין אף אחד שמאוהב בי ואני בכלל לא מכיר אף סגול, אז אתה כנראה מתבלבל עם מישהו אחר. שיהיה לך יום טוב ושבת שלום" אמר אורון והחל לצאת החוצה.

"רק רגע... גם אני... אתה יודע. שלושה שבועות לא הייתי בבית ועוד הריתוק הזה ליום אחד, אני כבר חרמן כמו אתה לא יודע מה. אתה הרי בעניין של  בנים. לא בא לך אולי? שירותי הנכים פנויים..."

"תשמע ילד, אני לא יודע מאיפה אתה ממציא את כל הדברים האלה, אבל לך חפש לך בחורים בגילך לשחק איתם ועזוב אותי בשקט."

"מעניין אם גם לשחף היית אומר לעזוב אותך בשקט." פלט החייל.

"שחף? איזה שחף?"

"שחף בן גל. למה כמה שחפים אתה כבר מכיר?"

"והוא איתך בפלוגה?"

היה. אבל ההומו הזה לא יודע להסתיר. לא כמוני. בצבא כולם בטוחים שאני סטרייט מוחלט. רק שחף יודע. בחושים החדים שלו הוא גילה. לא יודע למה, אבל אני סומך עליו, אז לא הכחשתי."

"ו...?"

"וכלום. מה חשבת שהזדיינו או משהו? הרי אמרתי לך שהוא טמבל מאוהב".

"אז למה...?"

"למה הוא לא עושה כלום? כי הוא עוד לא בן שמונה עשרה הטמבל. יליד ספטמבר. סוף ספטמבר. אמר לי שיש לך עקרונות, או שזה לא חוקי. לא זוכר מה הוא קשקש לי, אבל הבחור סופר את הימים. שלא תגיד לו שסיפרתי לך."

"תראה, אני לא מאמין שאני אראה אותו אי פעם, אז אין מצב שאני אומר לו משהו."

"למה לא תראה אותו? זה ישבור אותו. מסכן. אם היית יודע כמה הוא מחכה לזה."

"כי אני נוסע עוד שבועים ללונדון. נמאס לי מהעבודה בארץ. כולם מכירים את כולם וכל אחד מנסה להכנס לתחת של השני בביצה הזאת. אז שלום, אני נוסע ללונדון. אף אחד לא מחכה לי שם, גם שם אהיה לבד, אבל לפחות בלי עין בוחנת של כל העולם ולהקתו."

תמסור ד"ש לשחף. תגיד לו שהגיע הזמן להמשיך הלאה ושיהיה לו בהצלחה" אמר אורון ויצא מהורהר חזרה לביתו, חצי מצטער שלא פרק את חרמנותו עם החייל החרמן ההוא בשירותי הנכים, רק מה שזיוני שירותים הם לא ממש לטעמו. אורון הרגיש את הלחץ גובר בחלציו והוא נכנס לאתר ההיכרויות לחפש לו זיון מהיר ללילה. הבחור החטוב והשחום בן העשרים, ארוניסט נטול תמונת פנים, מצא חן בעיניו ואחרי שיחה קצרה הם סגרו להפגש בעוד חצי שעה בדירתו של אורון. מקלחת זריזה, בקבוק יין ושתי כוסות, בירה וקצת בוטנים ואורן היה מוכן ומזומן. הוא לא אהב לקפוץ ישר למיטה. הוא אהב לשבת לדבר ולהתמזמז קצת לפני כן עם הסטוצים שלו עם איזו כוסית יין טוב או כוס בירה למי שלא ממש אוהב יין. הוא אהב גם לדבר. זה בדרך כלל  לקח כחצי שעה מרגע שהבחור נכנס אליו הביתה עד שהם החלו להתפשט, אבל הפעם זה קרה הרבה יותר מהר.

מכל אתר ההיכרויות הוא נפל דווקא על חייל גבעתי ההוא מהשרותים. המ"כ של שחף, שרק אז נודע לאורון ששמו רואי. "אופס" אמרו שניהם יחד בקצת מבוכה כשאורון פתח את הדלת וגילה את הפרצוף המוכר מולו. רגע של היסוס, אבל אז אמר רואי: "אז מה, אתה עומד לזרוק אותי החוצה לאוויר הלילה המהביל, לא תיתן לי להתקרר קצת במזגן שלך קודם?"

"מהביל? לא ידעתי שצעירים בגילך בכלל מכירים את המילה הזאת." זרק לו אורון "נו טוב, פרופסור, בוא תכנס, זו כבר התחלה טובה."

רואי נכנס ותוך רגע הרגיש כמו בן בית, להפתעתו של אורון הוא העדיף את היין על פני הבירה, מזג שתי כוסות ואחרי שאמרו "לחיים" גמע את שלו בבת אחת כאילו היתה איזה כוסית וודקה או טקילה.

"לא כך שותים יין, ילד" אמר לו אורון "שותים לאט, מתענגים על הטעם בלשון ומגלגלים בפה שלא לאבד שום תחושה."

"כן, שמעתי. ככה גם אתם עושים סקס בגילך?"

"סקס עושים לפי מצב הרוח, הוא יכול להיות איטי ומענג כמו כוסית יין טוב והוא יכול להיות מהיר ופראי כמו הקפצת טקילה, מה מצב הרוח שלך היום?"

"דווקא בא לי איזה טקילה. יש לך?"

"יש לי איזה סוג של טקילה, במיוחד בשבילך" אמר אורון. הוא הניח איזה דיסק במערכת,  התקרב לרואי, הצמיד אותו עם הפנים לקיר ונצמד אליו מאחור.

"זה כבר הרבה יותר טוב" אמר רואי שאחרי רגע קט נותר גם בלי מכנסיו ותחתוניו, מכופף על הקיר שבסלון והזין הזקור של אורון עושה חופר את דרכו לתוכו "וואוו, וואוו, יותר לאט", נאנק רואי כשהזין של אורן ננעץ בכוח לתוכו.

"אמרת 'טקילה' אז אני הולך להקפיץ לך קצת" גיחך אורון והתחיל להתנועע בתוכו במהירות ורואי החל להכנס לקצב שלו ולהדוף את עצמו לאחור עם כל נגיחה של אורון פנימה. כשהוא עדיין נעוץ בתוכו, אחז אורון בשתי רגליו של רואי כשהן מקופלות ונשא אותו לחדר השינה. הוא התיישב על המיטה כשרואי יושב עליו והחל להקפיץ אותו על הזין שלו בקצב גובר והולך, מתאים את קצב נגיחות הזין שלו לקצב הנעימה שברקע שהתנגנה לה בלוּפּ נצחי.

"מה זאת המנגינה הזאת שטוחנת לי את האוזן בזמן שאתה טוחן לי את התחת?" נאנק רואי.

"מה זה? טקילה! מה שביקשת" צחק אורון והמשיך להקפיץ את הזין שלו בתוך ישבנו של רואי עד ששניהם גמרו בגניחות עמוקות וארוכות.

אחרי המקלחת, ניגש אורון לבר המשקאות במזנון, שלף מתוכו שתי כוסיות, בקבוק טקילה ומלח ושאל את רואי: "עכשיו בא לך להקפיץ טקילה אמיתית?"

"אז יש לך!" אמר רואי.

"בטח שיש לי, אבל הקפצה של הזין שלי בישבן שלך לא היתה יותר כיף?"

"וואלה" אמר רואי והקפיץ את הכוסית הראשונה.

אחר כך הם המשיכו להקפיץ עוד כמה כוסות וחזרו קצת שיכורים למיטה לסיבוב זיונים נוסף. בבוקר אמר רואי לאורון: "אתה יודע שחף חבר טוב שלי. אנחנו מספרים זה לזה הכל, אבל על הזיון הזה הוא לא ישמע לעולם. חבל. זה היה אחד הטובים שלי, אבל אני לא רוצה לשבור את הלב של המאוהב הזה. אתה בטוח שאתה חייב לנסוע ללונדון כל כך מהר? אולי תתעכב קצת. לא בשבילי, רק בשביל שחף."

"אי אפשר, רואי. מחכה לי שם מקום עבודה ואני חייב להיות שם בעוד שבועיים. אני אבקש ממכרה משותפת שלנו שתדליף לו שנסעתי לחיות בלונדון. אני מקווה שהוא ישכח ממני. אולי תיתן לו איזה זיון תנחומים?"

"חחח, זיון תנחומים. בחיים לא! שחף הוא כמו אחי ואני לא מזדיין עם קרובי משפחה."

"כן... צודק... זה לא יהיה טוב בשבילו. תעודד אותו ברגעים הקשים, רואי." אמר אורון מהורהר.

"אתה יכול להיות בטוח בכך" ענה רואי ונפרד מאורון בנשיקה לא לפני שאמר: "הו, כמה אני מקנא בו".

"על מה? הרי אין לו ולא יהיה לו כלום איתי" אמר אורון.

"אולי יהיה ואולי לא, אבל תקווה תמיד יכולה להיות. אני לעומת זאת לעולם לא אוכל להיות איתך. להתראות אורון. רק תזכור: אם אי פעם תפגש עם שחף, תתייחס אליו יפה, הוא מאוד רגיש, למרות שהוא לא נותן לאחרים לראות את זה. הוא מנסה כל הזמן להתקפל לתוך הבועה שלו. שלא ידעו. שלא יראו."

"כן, אני יודע" אמר אורון שידע גם את מה שרואי לעולם לא ידע. אורון ידע למה.

למעבר לפרק ג' לחץ כאן.

הערות המחבר:

1. הסיפור הינו בן ארבעה פרקים.

2. פרק זה כולל תיאורים של מין במשפחה החיוניים להבנת הדמויות הפועלות.

3. שימו לב ללינקים בתוך הסיפור.

ד"ר אורון עדיני היה סקרן בקשר לבחור בן התשע עשרה שהתקשר בעצמו ובמין בגרות שאינה אופיינית לגילו קבע תור ליעוץ פסיכולוגי. כששחף בן גל נכנס לקליניקה שלו, הרים ד"ר אורון עדיני באדישות כהרגלו את מבטו מהניירת שעל שולחנו רק כדי לסמן לו שיתכבד וישב עד שיסיים לעיין במסמכים, אך כשראה מה ניצב בפניו נתקע מבטו לשניות ארוכות עד שהכריח את עצמו להסירו ממנו. אורון אילץ את עצמו להרגע ודחק הצידה כל שמץ של מחשבה אישית לגבי הבחור המרשים בהחלט הזה כדי שיצליח להתרכז בטיפול. זה לא קרה לו הרבה לפסיכולוג הנכבד שנאבק שנים רבות לכבוש את היצר האסור, אך פעם בכמה זמן זה קרה. הוא אפילו לא יכול היה להסביר לעצמו מדוע השפיע עליו שחף בעוצמה כזאת ומדוע רגע אחרי שראה אותו, כבר הפשיט אותו בדמיונו. היו לשחף פנים חמודות, הוא היה בהיר, רזה גבעולי, אפילו צנום מדי עם מותניים דקיקות כל כך שאורון לא ראה כבר שנים רבות על בחור בגילו. אבל למרות רזונו הרב היו לשחף שרירי זרוע מפותחים יחסית לגופו הרזה וגם כתפיים מוצקות ורחבות. מהמראה הבהיר שלו וחיוכו חסר המעצורים גרם לד"ר הנכבד להחמיץ פעימה לפני שהתעשת.

"אוקיי", אמר ד"ר עדיני לשחף, "אולי תספר לי קצת על עצמך?"

"על הסיבה שבגללה באתי?" שאל שחף.

"לא. עדיין לא. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, ספר על חייך ועל השנים האחרונות. באופן כללי, שאני אצליח להכיר אותך טוב יותר לפני שנתחיל בטיפול עצמו."

"ממתי אני אתחיל?" שאל שחף הנבוך.

"ממתי שאתה רוצה" ענה ד"ר עדיני.

"הכל החל בגיל שתיים עשרה ומשהו..." החל שחף.

"אתה מתכוון לארוע?" שאל אורון.

"לאחד הארועים דוקטור," ענה שחף.

"אז חכה. אני רוצה להכיר את שחף האדם לפני שאשמע על שחף בזמן ארוע כזה או אחר" אמר הדוקטור, אך כשראה את ארשת אי ההבנה הולכת ונמרחת על פניו של שחף, החליט לקחת את הענינים לידיו ולנהל איזה "סמול טוק" מקדים. הוא הביט בשרירי זרועותיו ולפתע נצנצה בו הידיעה כיצד להתחיל. "עושה הרבה כושר?" הוא שאל מהנהן לעבר שריר זרועו התפוח של שחף.

"עכשיו כן, רק שזה קצת מאוחר מדי כבר. אני אפילו לא יודע בשביל מה אני עושה את זה בכלל. אין לי זמן. הכל כל כך מיותר עכשיו. ואני כל כך רציתי..." ענה שחף ולפתע התכרכמו פניו והחווירו "אני חייב דחוף לשירותים".

"הדלת הקטנה מצד שמאל" אמר לו אורון והוא רץ כחץ מקשת ואחרי רגע שמע אורון את רעש ההקאה ואחר כך את שטף המים היורדים באסלה. אחרי זמן קצר חזר שחף למשרד, קצת חיוור, ופניו רטובות עדיין מהמים. אורון החליט לא ללחוץ. הוא כבר יאמר את מה שיש לו בבוא הזמן ולשם כך הוא פינה לו שעה כפולה.

"אז בוא נקפוץ ישר למים, אם נוח  לך ספר לי הכל מההתחלה הכי התחלתית שלו בעיניך." אמר לו אורון ושחף התחיל לספר.

"הכל החל כשהייתי בגיל שתים עשרה וחצי. אחרי הגירושים אמא עבדה במשרה כפולה בשביל להצליח לפרנס אותנו. אבא נעלם אלוהים יודע לאן ובכל אופן לא ראינו ממנו כלום. קצת מהבטחת הכנסה וקצת מעבודה וניסינו לשרוד. הייתי קצת ילד רחוב כזה אז. מסתובב עם חברים או עם האופניים שלי עד שעת ערב מאוחרת. לא מממש מסתכל על שיעורים, קצת לומד למבחנים כדי להצליח לקבל ציון עובר וזהו. אמא היא גם לא ממש מחנכת דגולה. לא ידעה איך לאכול אותי עם בעיות גיל ההתבגרות בכל הבלגן שהיא עצמה היתה נמצאת בו אחרי הגירושין. הכל בגלל האופניים המזויינות האלה." אמר שחף ולפתע עצר את שטף דיבורו.

אורון המתין. הביט בו במבט אוהד ואמר לו "אפשר להציע לך משהו לשתות אולי?"

"רק מים קרים" ענה והמשיך לספר "זו היה בשעת ערב, שבע שמונה, משהו כזה. כבר החשיך ורכבתי על האופניים בדרך חזרה הביתה מאיזה חבר. אפילו לא שמעתי חריקת בלמים לפני שהרגשתי את המכה. גמרתי את התאונה עם שתי רגליים ויד ימין שבורות וכאבים בצלעות. אמא לא ממש ידעה מה לעשות איתי כשהיא עובדת מבוקר עד לילה. אני בן הזקונים, האחיות שלי מבוגרות ממני בהרבה. אחותי הגדולה היתה אז בת שלושים ובעלה משה בן שלושים ושתיים.  משה, שהיה אז בין עבודות וישב מובטל בבית, הציע את הפתרון והיא ראתה בו מלאך מושיע. שטן הוא היה, לא מלאך, אבל היא לא יודעת. אף אחד לא יודע. אתה הראשון שאני מספר לו על זה" אמר שחף ולגם עוד לגימה מהמים הקרים. "איזה טמבל הייתי. הבושה אכלה אותי והיא גם זאת שגמרה אותי."

"עוד שום דבר לא גמר אף אחד" אמר לו אורון "ועובדה שאתה פה. זה כבר צעד גדול מאוד בהתגברות על מחסום הבושה".

"לא לזה התכוונתי" השיב שחף "וזה כבר לא יעזור לי, אולי רק..." הוא עצר לרגע קצר ואז הוסיף: "הכי טוב שאני אספר לך ואתה כבר תבין."

"אני הייתי מרותק למיטה, גבס מכף רגל ועד האגן. רק במפשעה השאירו פתח שאוכל להשתין. הוא היה נחמד ואדיב, משה, לפחות בהתחלה. אפילו הופתעתי שלא הפריע לו לעזור לי להשתין. אחר כך התחלתי להבין." אמר שחף והחל להאנח עמוקות ולהסמיק "קשה לי לדבר על זה. זה מביך. הכל החל בנגיעות אקראיות כאלה ואחרות. פה היד שלו מתעכבת יותר מדי וכאלה. הוא גם כל הזמן החמיא לי, כמה שאני אמיץ שאני לא בוכה כל הזמן מכל הכאבים האלה, כמה שאני חמוד וכאלה. פה מחמאה, שם עידוד, פה ליטוף שם נשיקה כאילו תמימה בלחי. מה אני יודע? הוא הגיס שלי, הוא היה אז כמעט בגיל שיכול היה להיות אבא שלי. תמיד נראה לי כזה חזק וטוב, אז מה אם הוא היה מובטל בדיוק כשקרתה לי התאונה. שמחתי שאמא שלי שקטה וכולם שמחו שיש לו קצת תעסוקה איתי שלא יעשה שטויות מרוב שעמום. כי כשהיה לו משעמם הוא היה שותה. טוב, אז הוא לא שתה בהתחלה כל כך הרבה כשהיה איתי, אבל אחרי כמה זמן חזר לסורו ושותה הרבה. כששתה התחיל באמת לעשות שטויות ואני הייתי שם. גם אחרי שהורידו לי את הגבס המשכתי להיות אצלו כל הימים עד שאמי היתה חוזרת מהעבודה.

הגוף שלי היה חלש והשרירים רפויים והייתי צריך לעשות הרבה פיזיותרפיה ומסאז'ים. משה התנדב להסיע אותי לפיזיותרפיה כל יום ואחרי הפעם הראשונה שהיינו אצל המסז'יסטית הוא אמר שהבין הכל וחבל על הכסף (אפילו שזה היה רק סכום קטן של השתתפות עצמית) כי הוא יכול לעשות לי את המסאז'ים האלה בעצמו. אמא שמחה, כולם היו מרוצים שהוא כל כך עוזר, רק אני התחלתי קצת לחשוש. משהו לא נראה לי ממש בסדר גמור, למרות שהוא השתדל באמת לעשות את כל מה שצריך. זה מביך לומר אבל המסאז'ים האלה היו לי משהו נעים. אפילו יותר מדי נעים.  הייתי כבר כמעט בן שלוש עשרה והמסאז'ים הנעימים האלה גרמו לי לזקפות שלא יכולתי לשלוט עליהן. משה אמר לי שזה טבעי. שככה זה אצל גברים ושאני כבר כמעט גבר בעצם. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לי גבר. אבל הוא לא עשה שוב דבר אז. עדיין לא. רק נתן לי הרגשה טובה. כל כך טובה שזה היה אפילו קצת מביך. כשעברו השנים הוא התחיל גם לנגוע. כל פעם היה מעיז קצת יותר ואני לא ממש יכולתי לומר לו לא. הוא היה יותר מכפול ממני בגיל וכמעט כפליים ממני במשקל. הייתי כלום לעומתו. בפוּ אחד הוא היה יכול להעיף אותי. לא יכולתי להתנגד. ידעתי שזה לא בסדר והייתי במבוכה כפולה שבאיזה שהוא מקום זה היה קצת נעים לי מה שהוא עושה. משה חיכה. אי אפשר לשים את היד על משהו ממש אסור שהוא עשה, הכל ניתן היה להסביר כאילו היה מקרי או תמים וללא כוונה אסורה, אבל אני ידעתי. ראיתי לו את זה בעיניים. ראיתי לו את זה במבט על הפנים ובלשון שהרטיבה לו את השפתיים כל פעם. אבל כשהייתי בן שש עשרה הוא כבר לא חיכה יותר."

שחף עצר את שטף הדיבור, לקח עוד לגימה מהמים ואז המשיך: "זה קרה באחד המסאז'ים שהוא עשה לי. כבר לא ממש היה צורך רפואי למסאז'ים האלה אבל משום מה הוא לא הפסיק אותם אף פעם. אני לא יודע אם אמא אפילו ידעה שזה נמשך. התביישתי לספר. אבל הפעם הוא לא הסתפק בלאונן אחרי שסיים לעשות לי את המסאז', הפעם הוא לא הסתפק בללטף אותי כאילו במקרה, במקומות שגיס לא אמרו ללטף את אחיה הצעיר של אשתו (מה שגרם לי אחרי שהלך כל פעם לאונן בטירוף ולהשפריץ מטחים עזים של שפיך שהביכו אותי עוד יותר). הפעם הוא הסיר את המגבת שכיסתה את גופו העירום כבר בתחילת המסאז'. זה קרה שבוע אחרי יום הולדתי. הוא תמיד שם מוסיקה בזמן המסאז' אולי כדי שלא ישמעו את מעשיו, אולי בגלל שהוא אוהב מוסיקה. אף פעם לא שמתי לב במיוחד לשירים, חוץ מזה שהם היו שירים ישנים יחסית. הוא אפילו לא היה כל כך זקן, בסך הכל באמצע שנות השלושים שלו, אבל אהב שירים ישנים כאלה. הפעם שמתי לב. כי הוא שר בעליצות רבה את השיר כשהתקרב אלי לעשות את המסאז'. שכבתי על הבטן ולא ממש ראיתי מה הוא עושה. הרגשתי את ידיו עטויות השמן מעסות כרגיל את הגב שלי ואת הרגליים ואז שמעתי אותו שר כשהשיר מתנגן:

"Ooh, you come out of a dream,

Peaches and cream,

Lips like strawberry wine,

You're sixteen,

You're beautiful and you're mine."

"מכיר?" שאל לפתע שחף, עוצר את רצף הסיפור בדיוק ברגע הקריטי.

"כן, וודאי. זה שיר ישן של ג'וני בורנט משנות השישים", ענה אורון, "אני אוהב את השיר הישן הזה."

כן..." אמר שחף באנחה עמוקה, "גם משה אהב. הוא חזר ואמר כמה שהוא אוהב את השיר הזה וכמה שהוא אוהב אותי, במיוחד אז כשאני כבר בן שש עשרה ואני יכול להיות שלו סוף סוף. לא הבנתי כל כך על מה הוא מדבר ב- 'להיות שלו' הזה, אבל מהר מאוד כבר הרגשתי." שחף שוב עצר. ניכר היה כי לומר את המילים המפורשות היה משהו שהיה קשה לו מאוד.

"אתה לא חייב להמשיך היום" אמר לו אורון. אפשר לדחות את זה לפגישה הבאה.

"לא. אני חייב להוציא את זה. אני לא יכול לעצור עכשיו כי אני לא יודע אם יהיה לי אומץ לחזור לזה שוב. זה כואב מדי. גם אז כאב. מאוד כאב לי אז כשהרגשתי את הזין שלו חודר לתוכי בפתאומיות. נדמה לי שצרחתי, אבל אף אחד לא יכול היה לשמוע. המוסיקה בלעה את הכל. גם אף אחד לא היה אצלו בבית באותו זמן, אז למי כבר יעזור אם אני אצרח. אני לא כל כך בטוח שצרחתי בעצם. אולי חשבתי שזה לא יעזור אז לא צרחתי. זה חייב להיות בגלל זה, נכון דוקטור?"

תחינתו של שחף נגעה לליבו של אורון, הוא כמעט התפתה לשקר לו, אבל אסור היה לו לעשות זאת. "עדיין מוקדם מדי לנתח למה עשית או לא עשית דבר כלשהו, שחף. אני צריך להמשיך ולהקשיב לסיפור שלך. מוקדם מדי לקפוץ למסקנות בשלב זה. אתה מרגיש שאתה יכול להמשיך?"

"כן. אני אמשיך. אני חייב את זה לעצמי" ענה שחף והמשיך לספר: "תראה, אני מניח שהוא שם איזה קרם, ג'ל, אני לא יודע מה. אולי זה אפילו היה סתם השמן של המסאז'. אבל קונדום לא היה. זה בטוח. זו כל הצרה. פי הטבעת שלי היה צר והתהדק באופן אינסטינקטיבי כשהזין שלו ניסה לחדור, בגלל זה כאב כל כך. אחר כך כשהוא כבר היה בפנים, פחות כאב. וכשהוא גמר בפנים... אני...זה מביך לומר, אבל גם אני גמרתי. הוא ראה את זה משה, והוא חייך. הוא אמר שהוא רואה שאני אוהב את זה והוא שמח. הוא חזר על המשפטים האלה שלו מהשיר ההוא.

אחר כך הוא גם אמר לי שזהו. שאני כבר לא בתול. שהוא יודע כמה אני רוצה את הזין שלו ושהוא יזיין אותי כל יום כשאני חוזר מהבצפר. אני לא ממש רציתי. לא רציתי שיזיינו אותי. לא רציתי להיות הומו, אבל הוא הכריח אותי. הוא איים לספר עלי. הייתי דביל ולא הבנתי בעצם שאין לו מה לספר ולמי לספר כי מה שהוא עשה מְסַכֵּן אותו יותר משהוא מְסַכֵּן אותי. אז באתי. כשניסיתי להתנגד פעם אחת, הוא הכניע אותי בקלות. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אונס כי אחר כך הוא גם מצץ לי ואני תפסתי לו את הראש ופמפמתי לו את הפה עד שגמרתי. אחר כך התביישתי, אבל הוא רק בלע, אמר שהזרע שלי טעים והוא מוכן למצוץ לי כל פעם כשאני אבוא אליו, אחרי הזיון. רציתי ולא רציתי. נרתעתי מזה ונמשכתי לזה, אבל דבר אחד ידעתי, שאני חלש מדי להתנגד ושאם אני לא אתן לו הוא יקח. אפילו בכוח וזה כבר הפחיד אותי ממש. זה נראה לך הגיוני דוקטור?"

"השאלה כרגע היא לא אם זה נראה לי הגיוני או לא, מה שחשוב זה שלך זה נראה הגיוני אז. עוד יהיה לנו זמן למסקנות וזמן לחשוב על פתרונות, כרגע אני רק שומע. אתה רוצה להמשיך?" שאל אורון.

ושחף המשיך: "אחרי כמה חודשים החלטתי להתחיל לעשות כושר. ריצה, משקולות, כל מה שאפשר בשביל להתחזק. אחרי חצי שנה כבר הרגשתי כבר מספיק חזק בשביל לומר לו לא. זה לא רק ענין של חוזק פיזי דוקטור, אבל לפחות מבחינה פיזית כבר הייתי מספיק חזק. באיזה שהוא מקום היה לי גם נעים שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה אותי ואפילו נהניתי בזיונים האלה. כל פעם גמרתי. הוא ידע לזיין משה והוא ידע איך לגרום לי לגמור, אבל זה לא הרגיש בסדר. ממש לא. אז נלחמתי עם עצמי ואמרתי לו לא. הוא לא מפסיק לנסות מאז. בכל מפגש משפחתי הוא מוצא איזו הזדמנות להצמד אלי ברגע שאף אחד לא רוצה ולתת לי להרגיש את הזין הפועם שלו באחורי. הוא לא מפסיק לומר לי 'אתה רוצה את זה, אתה יודע שאתה רוצה את זה, תפסיק להתנגד ותן לי לעשות לך טוב', אבל אני חורק שיניים ומעיף אותו ממני.

אני עדיין חושב עליו, על משה. הוא קצת חתיך כזה, למרות הגיל. אני לא נמשך לבנות, דוקטור. אני לא יודע אם כך הייתי הומו מלידה ואם זה מה שגרם למשה להציק לי או שההצקות שלו הן מה שעשו ממני הומו. אבל יש לי עוד בעיה, בחורים בגילי לא ממש מענינים אותי. אני לא מתענין בשטויות שמעסיקות חלק גדול מהם. לא מענינים אותי מועדונים או דיג'ייז, לא פופרס ולא גראס. אולי מה שעשה לי משה גרם לי להתבגר לפני הזמן, אבל גם סתם זיונים לא ממש מלהיבים אותי. ניסיתי גם את זה. אם היית יודע כמה פופולרי יכול להיות בחור בגילי אצל הגברים המבוגרים יותר... כמו עדת זאבים משחרים לטרף הם התנפלו על הכרטיס שלי באתר ההיכרויות שאליו נרשמתי לפני כמה חודשים והציפו אותי בהודעות. חלקם בוטים ישר אומרים כמה הם רוצים לעשות אותי או לטחון אותי או לקרוע אותי. You name it. חלקם האחר כאילו מחפשים קשר עמוק, אהבה או מערכת יחסים רצינית. בול שיט! כולם אותו דבר! בקשר העמוק היחידי שהם רוצים זה לתקוע עמוק את הזין שלהם בתחת של בחור צעיר, חלק ופסיבי כמוני. בא לי להקיא מכולם. בא לי להקיא מהכל. נמאס לי מהם ונמאס לי מהחיים האלה. כשקיבלתי את ההודעה מהמרפאה רציתי למות. החזקתי את הסכין ביד, הסתכלתי על הורידים הבולטים והרגשתי שהגעתי לתחתית. זה היה הרגע שהחלטתי להתקשר אליך. אני לא יודע מה לעשות. תעזור לי דוקטור." אמר שחף והתפרץ בבכי תמרורים.

"הודעה מהמרפאה?" שאל אורון.

"כן. אכלתי אותה. כמו מטומטם לא חשבתי על קונדומים. חשבתי שאם הוא נשוי הוא חייב להיות בריא ואין סיכוי שהוא ידביק אותי במשהו. מה כבר הבנתי על מחלות מין בגיל 16? כשהפצע הראשון הופיע, לא ייחסתי לו חשיבות, במיוחד כי הוא הגליד אחרי זמן לא רב. אחר כך הופיע עוד פצע וגם הוא הגליד. גם כשקיבלתי חום לא מוסבר לא קישרתי בין זה לבין הפצעים ההם שהגלידו. אחר כך גם החום עבר. כשנתקלתי אחר כך באינטרנט במאמר על העגבת התחלתי להבהל. הסימנים שהיו לי והחום שחוזר מדי פעם ממש מזכירים את סימני המחלה, אבל לא האמנתי. לא רציתי להאמין. אחר כך התביישתי לעושת משהו עם זה. למי אני כבר יכול לפנות בגיל 17? מה אני יכול לומר לרופא? שגיסי המבוגר מזיין אותי בלי קונדום? שאני חושש שנדבקתי במחלת מין? חשבתי שאני אמות מבושה. עכשיו זה באמת יקרה. צחוק הגורל."

"אתה יודע שכבר לא מתים מעגבת, שחף. אנחנו לא במאה התשע עשרה. זה טיפול פשוט יחסית. ואולי בכלל לא היתה לך עגבת. עובדה שאתה חי ונמצא פה כבר כמה שנים אחרי למרות שלא קיבלת שום טיפול." אמר אורון.

"אז זהו. שזה לא כך. אני חייב וידוי קטן. אני לא בן 19, אני בן 17. חששתי שלא תסכים לקבל אותי בלי הורים בגלל שאני קטין אז שיקרתי. עד שהיה לי אומץ ללכת למרפאה בלוינסקי עבר יותר מדי זמן. אני הולך למות דוקטור והסיבה היחידה שאני הולך למות זה שהייתי ביישן יותר מדי גדול" שחף התפרץ בבכי ולא יכול היה לעצור.

"ככה אמרו לך במרפאה?" שאל אורון.

"הם לא צריכים לומר כלום, אני יודע לבד. הם התקשרו להזמין אותי אליהם, אז בטח נדבקתי. זהו זה. בטח חיכיתי יותר מדי זמן. אני כבר אשאר צעיר לנצח. דווקא יש משהו טוב שאשאר צעיר" הוסיף שחף בחיוך מריר "ככה אמשיך להיות נחשק ולעולם לא ארגיש מה זה להיות הומו מזדקן ובודד. מה אתה אומר דוקטור? היית עושה אותי?"

"קודם כל תפסיק לדבר שטויות על זה שהומואים מזדקנים הם תמיד בודדים. יש גם הרבה סטרייטים בודדים ויש הרבה הומואים מבוגרים שחיי חיי זוגיות ואושר. תצא מהסטיגמות האלה. ואתה גם יכול להפסיק לקרוא לי דוקטור, אלא עדיני או אפילו אורון, אם זה מרגיש לך יותר נוח" אמר אורון.

"באמת?" הוא שאל במבט ביישני, "מותר לקרוא לדוקטור בשם הפרטי?"

"אין כללים וחוקים. זו ההחלטה שלי ואם אתה מרגיש בנוח, אני אשמח אם תכבד אותה. ולגבי המחלה, אתה גם לא יודע מתי נדבקת. מי אמר לך שזה קרה כבר בפעם הראשונה? מי אמר לך שרק איתך ועם אשתו המשה הזה מזדיין? מתי גילית את הפצעים האלה?"

"אני לא בטוח מתי היה הפצע הראשון, אבל האחרון ראיתי לפני איזה חודש- חודש וחצי."

"אז יכול להיות שנדבקת רק  אז. חכה לתשובות של הרופאים קודם. ומה עם הגיס שלך, מתי היית איתו בפעם האחרונה?"

"זה היה לפני כמה חודשים. חודשיים, שלושה. לא בטוח. אני חייב להתחזק לפני שאני רואה אותו שוב. אני לא רוצה יותר. לא איתו. תוכל לעזור לי עם זה?"

"אני אעשה את מה שאני יכול, אבל הרבה תלוי גם בשיתוף הפעולה שלך. מה אתה אומר, שחף? ומתי נוח לך להפגש בפעם הבאה?"

שחך חייך, ניגב את הדמעות ואמר "אני אתאמץ. אפשר להפגש ביום שני הבא באותה שעה דוק... סליחה ... אורון?"

"כן. בהחלט" אמר אורון אחרי שבדק ביומנו, "אם כך, קבענו" והושיט את ידו ללחיצת יד ששחף קיבל בשמחה. אולי יותר מדי בשמחה, חשב אורון אחר כך כששחף כבר הלך אך מגע ידו הרכה והחמה ותחושת אצבעותיו שליטפו בלי משים את גב כף ידו של אורון נותרו חקוקות עדיין בזכרונו.