בלוג ההישגים שלי

הפסקתי לעשן. זה לא היה כזה קשה, כולה איזה סיגריה ביום... אבל בכל זאת, אני גאה בעצמי שהחלטתי החלטה ועמדתי בה כי אני לא רוצה וזה מגעיל אותי וזה לא בריא.

הביטחון העצמי שלי מרוסק. ג'ינג'י אידיוט ומטומטם שקטן ממני בשנה בכלל גרם לי להרגיש מושפלת, מכוערת ולא שווה כלום.

חברות מנסות לתמוך, להראות צדדים אחרים וחברים מנסים לצחוק עליו. לא עוזר. אם כמה שהוא לא היה שווה את זה אני רציתי. אולי עדיין רוצה.

אני יודעת שהוא מרגיש נורא. הוא מנסה להתנצל, להתנהג כאילו הכל כרגיל. אני לא עונה לו. גורמת לו להרגיש רע. שירגיש, מגיע לו.

האגו שלי נמצא בערך בכפות רגליים של הכלבה שלי.

מיס יוגורט.

תמיד כשמדברים על השואה אני מאוד מבולבלת...

מאז שאני קטנה יש לי חרדות מהשואה. כמובן שכשהייתי קטנה זה היה יותר משמעותי. הייתי נכנסת להתקלח וקופאת מפחד שהגסטאפו ידפקו בדלת.

עכשיו זה פחות נורא. מתבטא בעיקר בפחד מראייה של הדברים במציאות (בגלל זה לא נסעתי לפולין) ומקריאה של ספרים על השואה.

הדבר המוזר הוא שאני רוצה לדעת, אני רוצה לשמוע. את הסיפור של סבא שלי, שהוא הניצול שואה היחיד במשפחה, אני יודעת במעורפל. עכשיו, כשאני יותר בוגרת אני כל כך רוצה לשמוע על מה שהוא עבר אבל אני לא יודעת איך לגשת לזה. זה כל כך מוזר פשוט לבוא ולבקש לשמוע סיפור כ"כ משמעותי וטעון רגשית... הזמן והמקום משנים?

זה מעיק עלי. בכלל השואה הייתה בשבילי תמיד כמו תסביך לא ברור, אפילו שהקשר הישיר שלי עם האירועים האלה כ"כ קטן. מפחיד וגדול, לא אנושי.

אני מרגישה כאילו השואה היא מין טאבו בישראל, מין צלקת שתיעלם אחרי כמה וכמה דורות.

חוסר הידיעה מפחיד ומעיק.

רוצה לדעת.

מיס יוגורט.