זה להתגעגע.
למשפחה המדהימה שמחבקת וחונקת בו זמנית, אבל שאתה לא יודע
מה היית עושה אם היית נולד למשפחה אחרת.
לאחיינית שלך, שמתוקה יותר מצמר גפן מתוק משובח היישר מדוכן של יום העצמאות,
שכל שן שצומחת לה גורמת לך להרגיש כמו מליונר, שרק התחילה לעשות כמה צעדים
כשעזבת ודרך הסקייפ אתה רואה אותה רצה ואומרת במבטא תינוקי משובח את השם שלך.
לחברים של שנים שמכירים אותך יותר מעצמך לפעמים,
אם לא רוב הזמן, שקצת תתרחק כשהראש שלך יהיה במקום
אחר, או הלב ליתר דיוק, אבל תרגיש מיטה רכה מתחתיך
כשתחזור אליהם עם מבט מושפל.
לכלב שלך שתמיד שם, גורם לך לחייך כשאתה נכנס הבייתה
לא משנה איזה משאית דרסה אותך שנייה לפני, ושמלקק את
הדמעות שלך כשנהיה כבד בלב.
למיטה שלך של שנים שאתה מתעצל להחליף לה מצעים,
ומזל שיש את אמא שתעשה את זה בשבילך. המיטה שברגע שאתה
נוחת עליה אתה מרגיש את התנוחה שלך טמועה במזרון.
לנייד שדבוק לך לתחת ולא מפסיק לצלצל או לשמור בתוכו תמונות
והודעות שמרגשות אותך גם אחרי שנה.. שמציל אותך ברגע שאתה
צריך מישהו.
לשפה שלך שנשמעת בכל מקום, לתחושת השייכות, גם אם אתה הכי
שונה בעולם.
זה להתרגל.
למשפחות המארחות שלוקחים את המושג "הכנסת אורחים" שמונים
צעדים קדימה, ולרגע אתה שוכח שאתה סתם ההוא מהארץ,
ומרגיש כמו סלב אמיתי בכל השכונה.
לילדים של המשפחות, אם זה 3 בנים שחולים על בייסבול ונותנים לך
במתנה קלף של השחקן האהוב שעליהם שאתה שומר בארנק,
ואם זה שתים עשרה ילדים. כן , שתים עשרה, בכל הגילאים,
שאחרי יום גורמים לך להרגיש כמו אח מן המניין ובורחים לך בחצר.
וכולם אוהבים ומחבקים אותך, ופתאום אתה יודע איך זה מרגיש להיות אח גדול.
לחברים שהכרת בסיטואציות הכי הזויות ולא הגיוניות, אולי אפילו מארץ אחרת,
זרים בדיוק כמוך, אבל נכנסים לך ללב , כי לא משנה מאיפה הוא מיובא,
הוא פועם באותה שפה.
לחיות המחמד המשתנות של המשפחות. לכלבה מקסימה וזקנה שמתחככת לך
ברגל ולרגע גורמת לך להרגיש בבית, לחתולים המשונים שבאים כשהם רוצים
משהו ממך ובסוף אתה גם מגלה שאתה אלרגי אליהם, אבל עדיין מלטף אותם.
למיטות הענקיות, הנוחות, הלא נוחות, אלה שזה רק מזרן על הריצפה, ואלה
שנמצאות על הגובה כמו מיטה עצומה של נסיכה.
לנייד האמריקאי שמקשר אותך לעולם החיצון, וגורם לך להרגיש כל כך טוב אחרי
זמן מה שאתה קולט שאתה מסמס באנגלית במהירות על,ועוד עם סלנג!
ואתה מבסוט על עצמך כמו ילד בן שתים עשרה.
לשפה הזרה שמתנגנת עם המבטא המוזר, שבהתחלה ניסית להשתלב
ולשבור שיניים ואולי לרגע נשמעת קצת אמריקאי, אבל בסוף זרקת זין
ואתה נשמע כמו תייר מן השורה, ואיכשהו אנשים מתים על זה כאילו מינימום
באת וזרקת להם שוקולד מזהב לפה.
זה לפחד לחזור.
זה לשמוח לחוות.
זה להעריך את הכל, קצת יותר.
זה להיות גאה בעצמך, שעשית את זה..
כשאפילו אתה לא האמנת בזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Puddle Of Grace