זה מרתק איך ההסתכלות על החיים יכולה להשתנות מזמן לזמן , לא בהכרח בצורה הדרגתית ,אנכית , אך דווקא בצורה אפקית , מצד לצד , ממתרס אחד לשני, מדעה קיצונית אחת לדעה המנוגדת לה לחלוטין.
אנחנו,בני האנוש , התרגלנו כל הזמן לחפש את האושר, הכסף, הסטטוס, החופש. תמיד רוצים את מה שאין, תמיד מסתכלים על אחרים ,על מה שיש להם ולנו אין. עובדים קשה כל החיים , קורעים את עצמנו בעבודה שאנחנו שונאים כדי להגיע לגיל 67 לפנסיה המובטחת ולהבין שאנחנו כבר כל כך זקנים והחיים בעצם חלפו מבלי ששמנו לב, שביזבזנו את הכל על לחלום על החופש והכסף ,
שהרגליים כבר לא מחזיקות אותנו ליותר מכמה שעות
וכל מה שאנחנו רוצים זה להתקפל בתוך הכורסא האהובה עלינו ולראות תוכנית טלוויזיה בשידור חוזר בפעם המיליון.
נזכרים בשנים היפות , עם השיער הארוך שהתנופף ברוח, העור המתוח, הלחיים הסמוקות והאש בפנים.
אנחנו רצים ,
בלי לדעת לאיזה כיוון באמת כדאי לרוץ ,
רוצים להספיק להצליח,
לעשות הכל מהר,
לעלות בהיררכיה למעלה,
לקבל את השם,הסטטוס,הכבוד.
קוברים את עצמנו בעבודה, שעות על גבי שעות,
קבורים בספרים, מבחנים , מתחים, לחצים ,חייבים להספיק מהר לפני שנגיע ל30 .
ובדרך מפספסים רגעים של משפחה ,חברות, של זוגיות, של נשיקה, של מבט, של צחוק ,לוקחים את אותם רגעים כמובנים מאליהם, ומגלים רק אחרי הרבה שנים שאנשים הם לא נצחיים,
אהבה היא לא נצחית,
שלא ניצלנו מספיק את כל הטוב שהיה לנו בידיים וגם כשסוף סוף אנחנו חושבים שהשגנו את כל מה ששאפנו אליו כל החיים , אנחנו מבינים שהכל כבר היה בידיים שלנו
רק שכבר מאוחר מידי.
סתם שיר שתמיד עושה לי חמים בלב ומזכיר ימים של תמימות
אגב, הגעתי למסקנה ששום מוזיקה בעולם לא תשתווה לעולם לרוק ופופ מהניינטיז ולמה שהוא עושה לי בגוף. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזאת, אבל היא מדהימה והיא מרגישה כמו בית. ( בלי קשר לשיר שפרסמתי).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alex.♥
